88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0

  • עידן ירון

"הספּר כבר יודע יותר מדי...": תֶמָה לסרט מאפיה

הסיכון הכרוך במתן אמון

אמון מעולם לא היה נושא מרכזי במדעי החברה. עם זאת, "אמון" במובנו הרחב הוא עובדה בסיסית של החיים החברתיים. במצבים רבים, האדם בכלל והמאפיונר בפרט יכול לבחור אם לתת אמון באדם אחר; אבל היעדר מוחלט של אמון ימנע ממנו אפילו להתעורר בבוקר, להיות מגולח או מסופר. הוא יהפוך טרף לתחושה של חרדה משתקת.


מורכבותו של העולם העתידי מופחתת במידת מה בשל האמון שאנו נותנים בבני אדם אחרים. במתן אמון, הפועֵל קושר בין עתידו לבין הווה שלו. האמון משמש לשיכוך יסוד האי ודאות הקיים בהתנהגות של אנשים אחרים, שנחווה כחוסר יכולת ניבוי של שינוי באובייקט.


אמון מקושר למושג של "סיכון", שגרעין המשמעות שלו, בהגדרת מילון אוקספורד החדש, הוא "מצב הכרוך בחשיפה לסכנה" – כלומר, "האפשרות של סבל מפגיעה או מנזק".


האמון מניח לפיכך מראש סוג של הימור או השקעה בסיכון. טמונה בו תמיד אפשרות קריטית, שבה הנזק הנובע מהפרת האמון במקרה של המאפיונר – שיסוף הצוואר על ידי הספּר, המאסטר של התער עלול להיות גדול יותר מאשר התועלת שאפשר לזכות בה מהבעת אמון מוצדק במקרה זה, גילוח למשעי או תספורת בידי הספּר. לפיכך, מי שנותן אמון מודע לאפשרות של נזק עודף העלול לנבוע מחופש הבחירה, להלכה ובעיקר למעשה, של אחרים.


גילוח קרוב בתער

רובינו נעים לא חמושים בסביבת בני אדם אחרים – מוכרים פחות או יותר – ולא שוקלים ברצינות נשיאת אקדח; זאת במיוחד בהקשרים ביתיים או אינטימיים. לא כן המאפיונר, שנדרש לחשוב תמיד על אפשרות שיש מי שחורש רעתו, ולכן האקדח מצוי תמיד לצידו, גם בשנתו.


הרמזים המשמשים ליצירת אמון אינם מבטלים את הסיכון; הם פשוט מפחיתים אותו. הם אינם מספקים מידע מלא על ההתנהגות האפשרית של האדם שיש לתת בן אמון במקרה שלנו, הספּר עשוי להיות חלק ממעשה בגידה או קנוניה.


ראשית לכול, צריכה להיות סיבה כלשהי למתן אמון; צריך להיות מצב מוגדר שבו האדם שנותן האמון תלוי באחר. בהינתן מצב זה, הוא נוטל סיכון שהאחר יבגוד באמונו למרבה הצער, במקרה של המאפיונר, אפשרות קטלנית. במילים אחרות, עליו לנהל "השקעה מסוכנת" במקרה שלנו, כמעט כמו מכירת נשמתו לשטן פוטנציאלי. לא רק שהאחר מסוגל לנצל את האמון; למעשה, עשוי להיות לו אינטרס עז לעשות זאת לדוגמה, עסק של משפחה אחרת או עסקי משפחה פנימיים מנוגדים.


אפשר להסיק מהדברים עד כאן כי התהליך דורש מחיבות הדדית, ועשוי לעמוד למבחן רק כאשר שני הצדדים מעורבים בו, בסדר קבוע; ראשית – נותן האמון; שנית – זוכה האמון. האחר עשוי לפעול באופן שונה מהצפוי, בדיוק מכיוון שהוא יודע למה שותפו מצפה. הוא יכול להותיר את כוונותיו עמומות, או להטעות באשר אליהם.


"מוכּרוּת", במובן זה, מאפשרת ציפיות מסוימות – מהימנות יחסית – המגבילות את יסוד הסיכון. מוכרות ואמון הם לפיכך דרכים משלימות של הפגת מורכבות, הקשורות זו לזו באותו אופן שבו עבר ועתיד קשורים זה לזה. עם זאת, בעוד שמוכרות היא עובדת חיים בלתי נמנעת, אמון הוא פתרון לבעיה מיוחדת של סיכון.


המוכּרות של זוכה האמון היא ללא ספק גורם חיוני. אדם נותן אמון במוכּר לפני שהוא נותן אמון בלא מוכר לפיכך, אין חיפזון להחליף ספּר מוכר באחר שאינו מוכר. יחד עם זאת, אין להפריז בחשיבות היבט זה. היכרות קרובה מרחיקה את האפשרות שהאמון יעורר הרהור או ערעור כלשהם. בכך כמובן טמונה סכנה ממשית, שיסודה בחוסר ערנות. תהום של אי מוכרות עשויה להיפער אפילו ביחס לדברים ולאנשים הקרובים ביותר; הספֵק דוחק אותם לזרוּת מפתיעה "שכח מהספּר"; "היפטר ממנו".


המאפיונר – אי אמון כדרך חיים

המאפיונר מפעיל אלימות – או לפחות איומים אלימים – באורח שגרתי, כדי להבטיח כניעה וצייתנות. אולם אורח פעולה זה אינו מספק לו אפשרות חלופית נאותה כמו זו של האמון. אורח פעולה זה מפחית את מידת דאגתו, אך אינו מגביר את האמון. כפייה הנאכפת על אדם אחר עשויה להפחית את האמון שהוא נותן בנו. היא יוצרת אסימטריה המעכבת אמון הדדי והמקדמת דחייה והפעלת כוח נגדי. כפי שמתברר מהמקרים הרבים של התנהגות פרנואידית מצד דיקטטורים כמו מצד מאפיונרים, כפייה עשויה להביס את עצמה – להביא לזמן מה ל"שיתוף פעולה" במעשים מסוימים, אבל בו-בזמן להגביר את הסיכוי לבגידה, לעריקה, ולדקירה הקלסית בגב או לשיסוף הצוואר.


הבעיה במתן אמון במישהו בעולם שבו אמון הוא נדיר כמו בעולם של המאפיונר מבליטה עוד יותר את טיבו הדו-ערכי של "שם טוב". אנשים בעולם של חוסר אמון נזקקים לבטוח ב"מישהו" (someone). ספּר הוא מקרה מובהק לעניין זה, מכיוון שהא באופן הברור ביותר גם "אף אחד" (nobody).


יש לציין כי חוסר אמון עשוי להיות מצב פעיל, ולא בהכרח סביל. בהתאם לכך, חוסר אמון אינו חייב להיות רע או הרסני; הוא עשוי להיות טוב ומגונן כאשר הוא מכוון היטב. יתר על כן, ההסתמכות על מתן אמון של האחר אינה הדרך היחידה, או אפילו הטובה, להשיג את מטרותיך. אדם עשוי להביא אנשים לשתף פעולה אפילו ללא שמץ של אמון בינו לבין אחרים.


שיער והמאפיונר – אובדן הגבריות, אובדן הכוח, אובדן החיים עצמם


Swing your razor wide, Sweeney

Hold it to the skies

Freely flows the blood of those

Who moralize

(Sweeney Todd 2007)


שיער ונטילת חיים

לשיער נודע מעמד דו-משמעי: הוא חי ובו בזמן מת. דו-משמעות זאת משתקפת היטב בשיחה מעורפלת בין אד לבין פרנק בסרטם של האחים כהן האיש שלא היה שם (The Man Who Wasn't There, 2001) – המספּר את סיפורו של שוליית ספּר בעיירה נידחת בקליפורניה של 1949: "אד [הספּר]: פרנק [קרוב משפחתו, בעל המספּרה]: הַא? השיער הזה. פרנק: כן. אד... האם אי פעם תהית לגביו? פרנק: למה אתה מתכוון? אד: איני יודע... איך הוא שב ומופיע. הוא פשוט ממשיך לגדול. פרנק: כן, מזלנו הטוב, אַהה, ידידי? אד: לא, אני מתכוון שהוא גדל, הוא חלק מאיתנו. ואנו גוזזים אותו. ומשליכים אותו כלאחר יד. פרנק, אתה עלול להפחיד את הנער [היושב על כיסא הספּר]. אד סוגר את המספּריים וטופח על הסינר. אד: או-קיי, סיימת. הנער קופץ מן הכיסא, עדיין קורא בחוברת הקומיקס, וצועד לאיטו לעבר הדלת. אד נועץ בפרנק מבט מודאג. אד: ... אני הולך לקחת את השיער שלו ולהשליך אותו לפח האשפה. פרנק: לעזאזל... אד: אני הולך לערבב אותו עם אשפה ביתית פשוטה. פרנק: על מה לעזאזל אתה מדבר? אד פונה לדלפק כדי לתלות את מספּריו. אד: איני יודע, שכח מזה!".


שיער וגבריות

המאפיונר חי ומת על יסוד תפיסה של "גבריות" או – כפי שהיא מוכרת בתרבות הסיציליאנית –omertá.


טיפוח, עיצוב והערצה של שיער היו רווחים בכל החברות. מאז תחילת ההיסטוריה המתועדת. אנשים היו נכונים לבלות זמן, אנרגיה וכסף כדי לסדר את שיערם, ולסבול הליכים ארוכים ולא נוחים וכן, כפי שמתברר במקרה של המאפיונר, ליטול על עצמם סיכון ניכר.


הפסיכו-אנליטיקן צ'רלס ברג מציג ומפתח בספרו החשיבות הלא מודעת של השיער (The Unconscious Significance of Hair, 1951) את תובנותיו של פרויד לכלל תיאוריה חוצת תרבויות של טיפול בשיער. הוא טוען כי חרדת הסירוס ניצבת מאחורי פעולות טיפול אלו ברחבי העולם. אפשר להסיק כי עם גזיזת השיער, גברים מסתכנים באובדן גבריותם וכתוצאה מכך מהתכלות כוחם, או לפחות יצרם או חשקם. אלה עשויים לעורר מצבים מביכים לגבי המאפיונר.


פטר פאול רובנס, "שמשון ודלילה" (1610-1609)

המפגש הקטלני עם הספּר

מפגש אינטימי עם ספּר עשוי להתברר כמאיים אם לא כגורלי ממש. גיבורה של ברנס – בסיפורה "היסטוריה קצרה של תספורת" (A Short History of Hairdressing, 2004) – אומר: "כל השאר נִראה אותו דבר: כיסא העינויים, הריח הכירורגי, התער המקופל – לא לשם הבטיחות אלא לשם האיום. יותר מכול, המְענה הראשי היה אותו אדם עצמו, מטורף עם ידיים גדולות שדחף את ראשך כלפי מטה עד שקנֵה הנשימה שלך כמעט נשבר". ושוב: "הספּר ניסה לחנוק אותו עם הסדינים, בכרכו אותם מסביב לצווארו". ושוב: "הילכו סיפורים על נערים שקצות אוזניהם שוספו מכיוון שלא ישבו בשקט. תערים נודעו כ'משספי גרונות'. כל הספּרים היו מטורפים". ולבסוף, עם השטיפה: "ואז שכבת שם, כאשר חרסינה קרה תומכת בצווארך וגרונך חשוף, מהופך וממתין לסכין הגליוטינה".


נאמר על העריץ הסיציליאני דיוניסוס, כי "בשל החשש להפקיד עצמו בידיו של ספּר, הכשיר את בנותיו לגלח אותו". ויליאם אנדריוז מזכיר במחקר שכותרתו למול סמל המוט של הספּר (At the Sign of the Barber's Pole, 1904) [ראו להלן לגבי המוט], שני אירועים בעלי עניין בהקשר שלנו:



הראשון: "הדוכס מ – נכנס למספּרה קטנה בטירת ברנרד, וכאשר שאל לגבי המאסטר נענה על ידי שוליה בן ארבע‑עשרה שנים בלבד כי הוא אינו בבית. 'האם תוכן לגלח, אם כך?'. 'כן אדוני, אני תמיד עושה זאת', הייתה התשובה. 'אבל, האם תוכל לגלח מבלי לחתוך?'. 'כן, אדוני, אנסה', ענה הבחור הצעיר. 'טוב ויפה', אמר הדוכס; טען את אקדחו כפי שמאפיונר טיפוסי עשוי היה לעשות; 'אבל שים לב: אם תקיז ולו טיפה אחת מדמי, אני מבטיח שאנפץ את גולגולתך. עתה, שקוֹל היטב לפני שאתה מתחיל במלאכה'. אחרי דקה של הרהור, הנער החל להתכונן ואמר: 'אינני חושש מהקזת דמך, אדוני', ותוך זמן קצר סיים את הפגנת כישרונו ללא שריטה, לשביעות רצונו המלאה של הדוכס. בקול שקט, הוד מעלתו שאל: 'האם לא חששת שגולגולתך תנופץ, שהרי יכולת לחתוך אותי בקלות רבה כל כך?'. הנער השיב: 'לא, אדוני, כלל לא; מכיוון שחשבתי שמייד כאשר אקיז במקרה את דמך, לפני שתהיה לך כל שהות לירות אשסף את גרונך'. התשובה הנבונה הביאה את הדוכס להעניק לנער תשר נאה. הוא לא שב מאז על איומו המסוכן במספּרה. הוא למד לקח לכל החיים".


השני: "הספּר של מלך בריטי התרברב, כך מסופר, שעליו להיות האדם הנאמן ביותר לממלכה; זאת מכיוון שכל יום הצוואר המלכותי נתון לחסדיו. המלך נבהל מאמירה זאת, והסיק שהרעיונות הברבריים לא יכלו להיכנס לראש הגון; לגבי העתיד, הוא החליט לגדל זקן בצעד מונע נגד הוצאה להורג מהירה".


המאפיונר צריך היה להיות מודע תרבותית לסיכון הזה, שהרי סוג של השחתת פנים הנגרמת על ידי שימוש לא חוקי בתער מתואר בסרקזם בתרבות העממית כ"עניבה סיציליאנית".


מה עושה ספּר?

הדרך שבה הספּר "נולד" תרבותית תודגם להלן על ידי מקורות ספרותיים-היסטוריים שונים. גיבורו של ברנס שואל בתמימות מעושה: "מי אם כן מספּר את הספּרים?", ומשיב: "תוכל לומר ללא היסוס שהוא סוטה וגם מטורף".


רקע היסטורי

המילה "ספּר" (barber) נובעת מהמילה הלטינית barba, שמשמעה זָקָן. הספּר מספק טיפול שיער ושירותי טיפוח אישיים, כולל גזיזת השיער ועיצובו, גילוח וטיפול בזקן ובשפם. מספּרות מסוימות מציעות גם מניקור [טיפול בידיים], צחצוח נעליים ושירותים אחרים. בזמנים קדומים, ספּרים הציעו גם עזרה ראשונה, טיפול שינויים ואף ניתוחים.


מקורו של מקצוע הספּרות בזמנים קדומים. ספּרים היו בעולם העתיק מנהיגים רוחניים: כוהני דת ואנשי רפואה. בתרבויות אחדות רווחה האמונה שרוחות טובות ורעות כאחד נכנסות לגוף דרך השיער, ולכן הוענקה לגזיזתו משמעות רוחנית.


ספּרים הגיעו לרומא תחילה מסיציליה בית הגידול של המאפיה המודרנית ב‑299 לפני הספירה תחת הנהגתו של טיצ'יניוס מנא, שהביא עימו את אומנות הגילוח. לאחר שנים ספורות, ספּרים נפוצו כל כך ש"העיר הייתה מלאה בהם".


במשך יותר משש מאות שנים, ספּרים-מנתחים – כפי שהם נקראו אז – סיפקו טיפול רפואי וכן טיפול שינויים, כולל עקירה וטיפול במורסות. ספּרים גם חילקו תרופות צמחיות וטיפלו בחתכים ובפצעים – פעולות שעימתו אותם עם רופאים כלליים ורופאי שיניים. הספּרים-המנתחים ייסדו את הארגון הרשמי שלהם בצרפת ב-1096, לאחר שהארכיבישוף של רואן אסר על גידול זקן. ב‑1163, הספּרים ירשו מין הנזירים את התפקיד של הקזת הדם, לאחר שהמועצה של טוּר הצהירה שזהו חילול קודש שכוהני דת יקיזו דם מגוף אנושי, ואסרה עליהם לקיים טיפול רפואי. ממועד זה ועד 1745, ספּרים נקראו "מנתחים של החלוק הקצר" (להבדיל מהאקדמאים, שנקראו "מנתחים של החלוק הארוך").


במשך המאה החמש-עשרה, הספּרים-המנתחים האנגלים התעלו על הספּרים הרגילים בידע ובמיומנות רפואיים. ב-1450, הפרלמנט העביר תקנה שהגבילה ספּרים להליכים רפואיים מסוימים: הקזת דם, עקירת שיניים, טיפול פשוט בפצעים וניתוח גופות. כדי לבצע את השירותים האלה, הייתה נדרשת תעודה של ספּר-מנתח החתומה בידי שני ספּרים מובילים ושני מנתחים.


ספּרים מקיזים דם

ב-1743, לואי החמש-עשרה הוציא צו שקבע שספּרים לא יבצעו ניתוחים. ב-1745, ג'ורג' השני העביר תקנות אחדות המבדילות בין מנתחים לבין ספּרים. המנתחים ייסדו התאגדות בכותרת המפוצצת: "אומנים, מושלים ושותפים של החברה המכובדת של המנתחים בלונדון". חוקים דומים לאלה הצרפתיים נחקקו במדינות אחרות. הספּרים החלו להתמקד בתספורת ובגילוח. בקהילות קטנות שחסרו בהן רופאי שיניים, ספּרים הציעו עדיין שירותים אלה. מכיוון שתגליות רפואיות חדשות הופיעו בתכיפות גבוהה, רוב הספּרים לא יכלו לעמוד בקצב, ומטופלים החלו להתלונן על טיפול לקוי. רופאים כלליים ורופאי שיניים דחקו להעברת חוקים חדשים כדי להגביל עוד יותר את פעילותם של הספּרים.


עד היום, ספּרים רבים – כמו עובדי מכוני יופי – לובשים חלוקים לבנים, בעוררם את הרושם של סטריליות קלינית, ובהדגישם את טיבם ה"רפואי" של כמה מההליכים המוצעים, כמו את התביעה למעמד מקצועי.


ספרים בחלוקים לבנים.

אחרי 1750, ספּרים אמריקנים חוו שקיעה במעמד ובהכנסה. במשך המאה התשע-עשרה, מספּרות רבות לא היו סניטריוֹת, ואנשים התייחסו אליהן כמקומות מלוכלכים שבהם אנשים ריכלו וקראו מגזינים זולים. ברנס הוסיפה הערה היסטורית: "בימים עברו מספּרות היו מקומות שיצא להם שם רע; שבהם הולכי בטל כמו מאפיונרים התכנסו כדי להחליף חדשות אחרונות, והקתרוס והוויולה נוגנו כדי לבדר את הלקוחות".


לאחר שנאסר על הספּרים לבצע טיפולים רפואיים, טיפולי שיניים וניתוחים, הם הפכו למכונאים ולמשרתים פשוטים, הכפופים לשיגיונות האופנה. כאשר פאות הפכו לאופנתיות במהלך המאה השמונה-עשרה ותחילת המאה התשע-עשרה, ספּרים הפכו למייצרי פאות. מקצועם עיבד מזוהרו, והם הפכו לעובדי כפיים במקום בעלי מקצוע. באנגליה, בארה"ב וברחב העולם המערבי, השקיעה של הספּר הפכה לחיזיון גלוי לכול. מספּרות הפכו למקומות בילוי לטיפוסים מפוקפקים, המחליפים ביניהם בדיחות וסיפורים גסים; למקום שבו התרחשו שערוריות זדוניות והתנהלה רכילות מכל הסוגים. מספּרות היו מקומות שבהם גברים התרברבו באינסטינקטים הנמוכים ביותר שלהם, ונשים לא העזו להיכנס אליהם.


בשלהי המאה התשע-עשרה התרחשו אירועים אחדים במקצוע הספּרות שהביאו למגמה של עלייה ביוקרה ובסטטוס שלו. ב-1893, א"ב מולר משיקגו ייסד בית ספּר לספּרים. היה זה המוסד הראשון מסוגו בעולם, והצלחתו ניכרה מההתחלה ממש. הוא דגל בהשכלה גבוהה בשורותיו, ובית ספּר המקורי הפיץ שלוחות כמעט בכל עיר ראשית ברחבי ארה"ב.


בתחילת המאה העשרים, גברים שהתעקשו לשמור על פנים חלקות וטיפול נאות ביקרו בקביעות אצל ספּרים, לעיתים קרובות בשביל תגלחת בלבד. בקרב המאפיונרים, היה זה נוהג מקובל.


פריים מהסרט צ'יינהטאון (1974)

מוֹטוֹת וסמלי צבע

"מוט הספּר" התייחס קרוב לוודאי לתפקיד המסורתי של הקזת דם. מטופלים לפתו בחוזקה מוט או מטה, עד לגילוי ורידיהם, והספּר פתח את זרועם ודימם אותם עד שהתעלפו. מאוחר יותר, כאשר טיפול בעלוקות הפך למקובל, מכיוון שאלו אפשרו דימום מבוקר יותר, עלוקות הוצמדו ישירות לאזור הוורידים. אחרי ההליך, הספּרים "שטפו" את התחבושות ותלו אותן לייבוש על גבי מוט מחוץ למספּרה, כדי לפרסם את ההליכים הטיפוליים שהוצעו בה. הרצועות הארוכות של התחבושות התעופפו ברוח, והתפתלו מסביב למוט בדגם הספירלי שאנו מקשרים עד היום עם מוטות הספּרים. מוטות הספּרים המוקדמים האלה היו עמודי עץ מצופים, שעליהם נתלו התחבושות. מאוחר יותר, הוצב בראש העמוד כדור, והמוטות נצבעו בספירלות אדומות ולבנות והפכו למתקני פרסומת קבועים. פירוש מקובל של הצבעים של מוטות הספּרים הוא שהאדום מייצג את הדם, והלבן – את התחבושות.


מוט ספרים

ברנס מעירה על התחושה של המספּרה: "אבל היה בה גם דברים שלא ידעת עליהם, או שלא היית אמור לדעת עליהם, כמו מוט הספּרים. במקום הקודם היה רק עץ צבוע אדום-לבן עם פסים המתפתלים סביבו. המוט כאן פעל חשמלית, ונע תמידית במעגלים סחרחרים. זה היה מזעזע".


התער משסף הגרונות

בספר יחזקאל (ה,: א') נמצא: "ואתה בן אדם קח לך חרב חדה, תער הגלבים תקחנה לך, והעברת על ראשך, ועל זקנך". התער נמצא אכן בשרידי יישובים כבר בעידן הברונזה.


ספּרים השתמשו מסורתית ב"תער ישר" עם סכין מתקפלת אל תוך הידית, המוּכּרת גם – באופן משמעותי – כ"תער משסף גרונות". התערים המודרניים הישרים הראשונים, כולל ידית מעוטרת, יוצרו לראשונה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה בעיר שפילד שבאנגליה, מרכז תעשיית כלי האכילה. תערים ישרים היו הצורה המקובלת ביותר לגילוח לפני המאה העשרים, ונותרו כאלה במדינות רבות עד לשנות החמישים של המאה העשרים. ספּרים הוכשרו במיוחד להעניק ללקוחות גילוח יסודי ומהיר, ואוסף של תערים ישרים מוכנים לשימוש היו מראה רווח ברוב המספּרות. ספּרים היום עדיין מצוידים בתערים, אבל משתמשים בהם לעיתים רחוקות יותר.


גילוח באמצעות תער

במאות התשע-עשרה והעשרים, לעשירים ובכללם בוסים של המאפיה היו משרתים שגילחו אותם, או שהם פקדו באורח שגרתי מספּרות. גילוח יומי לא הייתה תופעה רווחת במאה התשע‑עשרה; גברים רבים לא התגלחו מעולם. המנהג של גברים אמריקנים להתגלח מדי בוקר היה חידוש של המאה העשרים.


סוויני טוד הוא דמות בדיונית שהופיעה בכמה עבודות בשפה האנגלית (החל ב-1846) – "הספּר השטני" ששיסף לכאורה את גרונם של לקוחותיו שלא חשדו בדבר לפני שהשליך את גופותיהם למרתף המחובר למאפייה סמוכה. סוויני היה ספּר לונדוני אמיד בימים שבהם גברים נאלצו לחשוף את גרונם כדי להתגלח על ידי זרים.


פריים מהסרט סוויני טוד (2007)

כאשר סוויני מוצא את מערכת התערים הישרים היפיפייה, הוא מתייחס אליהם באופן אנימיסטי [כאילו יש להם נפש]: "אלה חבריי, ראה איך הם מנצנצים (הוא מרים תער קטן ממדים). ראה איך זה בוהק; איך הוא מחייך באור. ידידי, ידידי היפיפה (מצמיד אותו לאוזנו, חש את הקצה בבהונו). דבֵּר אליי ידיד. לחש, אאזין לך (מקשיב). אני יודע, אני יודע – היית כלוא ונסתר מעין כל השנים הללו – כמוני, ידידי. טוב, באתי הביתה ומצאתי אותך ממתין. הביתה, ואנחנו יחדיו, ונעשה פלאים, הלא כן? (מוציא תער גדול). אתה שם, ידידי, בוא, הבה אאחוז בך. עתה, באנחה אתה מתחמם בידי, ידידי, ידידי הנבון. (משיב אותו למקומו). נוּח עתה, ידידי. בהקדם אפתח אותך. בקרוב תדע זוהר שלא חלמת עליו כל ימי חלדך".


סוויני רוצח שגרתית את הלקוחות של מספּרתו הלונדונית שאינם חושדים בו כלל, באמצעות תער משסף גרון. לעיתים, אם הנפילה מהכיסא אל הרצפה שבקומת המרתף לא השלימה את העבודה, סוויני נאלץ למרֵק אותם באמצעות התער.


הספּר השתמש מסורתית בקצף מחומם שנמרח על פניו וצווארו של גבר, והיה מגלח את זקנו קרוב ככל האפשר באמצעות תער משסף צוואר. לעיתים, הספּר היה עלול לגלח גברים מעט קרוב מדי, לחתוך את צווארם ולהקיז דם.


בתמונת הפתיחה הבלתי נשכחת של הסרט הבלתי משוחדים (Untouchables, 1987), המאפיונר אל קפונה (רוברט דה נירו) מגולח באופן זה במפקדתו שבמלון לקסינגטון בשיקגו, בעודו משוחח בחדווה עם כתבי עיתונות מקומיים. ספּרו של קפונה אוחז בתער בידיים רועדות, חושש ככל הנראה מעונש צפוי במידה שידו תחליק ותחתוך את הבוס הנודע לשמצה. כאשר קפונה מניע לפתע את ראשו, הנוכחים בחדר קופאים כאשר הם רואים שהספּר חתך אותו (יש להעיר שהסט כלל כמה פריטים – כמו בקבוקי קולון ומברשות גילוח – שהיו שייכים לאל קפונה המקורי).


הסיבון והגילוח באמצעות תער פתוח היו חלק מאצ'ואיסטי מההתנסות של המספּרה; כך גם החיזיון של התער משסף הצוואר, שהספּר הבטיח את חדותו על ידי השחזתו הראוותנית ברצועת העור שלו בפרק הזמן הקצר שעמד לרשותו בין לקוחות שונים.


התער כפול הלהבים של הספּר עשוי לעשות טוב או רע, בהתאם לרצון האוחז בו. בסדרה אימפריית הפשע (Boardwalk Empire) (עונה ראשונה, פרק 4) אחד המאפיונרים מאיים: "אחי יעניק לך תספורת שמעולם לא תשכח אותה".


ספּרים ומאפיונרים – שונות

אחת הגרסאות של הסיפור שנפוץ על האופן שבו אל קפון זכה לכינויו – "פני צלקת" – ייחס אותו לספּר זועם שחתך את פניו לכאורה בתער.


פרנק ניטי – שהיה מאוחר יותר מהבולטים במנהיגים של המאפיה של שיקאגו (Outfit) – הקים בעיר, לאחר שעבר אליה מניו-יורק, מספּרה (הוא התפרנס מהצד בגנבת תכשיטים ובסחר בהם).


מאפיונר בשם סאם אמאטוּרה מצא את מותו בביקור אצל הספּר ב-1925. באחד מערבי נובמבר, אמאטורה נכנס לאחת המספּרות המקומיות האהובות עליו. איזידור פול, שהיה בעל המספּרה וגם ניהל אותה מאז 1918, הטיל על פניו מגבת חמה, וחידד את התער. בצירוף מקרים נדיר, לא התלוו לאמאטורה בערב זה שומרי ראשו, וכביטוי של כוחניוּת, הוא נמנע מנשיאת אקדח על גופו. באותו הרגע, שני אנשים בעלי גוון עור זית, האחד נמוך והאחר גבוה, נכנסו למספּרה מאחוריו. פול צרח, ואמאטורה קפץ מכיסא הספּר והסתתר מאחוריו. היומון שיקגו טריביון תיאר מה אירע לאחר מכן: "שני האנשים נכנסו כאשר הוא נטש את הכיסא שבו גולח כהכנה לערב באופרה, ומבלי להמתין פתחו באש. הנשק השמיע קולות נפץ שמונה פעמים. אחד הקליעים עשה את פעולתו ואמאטורה נפל גוסס. הספּרים והלקוחות השתוללו, נשכבו על הרצפה או ברחו כדי לתפוס מחסה. אז, התוקפים נסוגו, רצו למכונית שחנתה בעיכול הדרך ונמלטו".


אלברט אנסטאסיה, בוס של הקוזה נוסטרה בניו-יורק, שנודע באכזריותו ובתפקידו בפיקוד על החיסול שנודע כ"רצח בע"מ" (Murder Inc.), נכנס למספּרה החביבה עליו במלון פארק שרתון (היום מלון פארק סנטרל, בצומת הרחובות 56 והשדרה השביעית) בבוקר של ה-25 באוקטובר 1957. שומר הראש שלו החנה את המכונית בחנייה תת-קרקעית ואז, למרבה הנוחות, החליט לצאת לטיול קצר. כאשר הספּר הניח מגבת על פניו של אנסטאסיה, שני גברים עטויי צעיפים על פניהם מיהרו פנימה, דחפו את הספּר מחוץ לדרכם, וירו לעבר אנסטאסיה. אחרי הצרור הראשון, אנסטאסיה הסתער לכאורה על יוריו; אבל המאפיונר ההמום תקף למעשה את השתקפותם של היורים במראת המספּרה. התוקפים המשיכו לירות ואנסטאסיה נפל ומת במהרה מפצעיו.


גופתו של אלברט אנסטאסיה מוטלת על יד כיסא המספרה (1957)

בוב טירל מספּר: "גדלתי בשיקגו וביליתי את רוב נעוריי בבתים של משפחות המאפיה. בניגוד לטוני סופרנו, למר X לא היה פסיכותרפיסט. היה לו ספּר. היה לו גם כיסא ספּרים משלו. זה הוצב במרתף של ביתו המהודר. לעיתים, הצעירים שיחקו ביליארד במרתף. אם השיער שלנו הפך לשופע מדי, מר X היה מבקש מהספּר שלו לגזוז אותו. הוריי היו בדעה שה'ספּר' של מר X היה מסוגל גם לחסל אותנו. היה ידוע שהספּר היה גם שומר ראש ומחסל מנוסה – במונחים של המאפיה המוקדמת, 'טורפדו'".


הפעילות במספּרה

ספּר ופסיכותרפיסט

ספּרים מילאו, לפחות במידה מסוימת, תפקיד הדומה לזה של פסיכותרפיסט. במחקר שכלל ראיונות עם ספּרים, ושנערך בארה"ב בשנות השבעים של המאה העשרים, נמצא כי ספּרים דיברו עם כל אחד מלקוחותיהם במשך 25 דקות בממוצע: "כשליש מזמן השיחות עסק בבעיות של הלקוח. ספּרים דיווחו כי "הצעת סימפתיה ותמיכה, קלילוּת, הקשבה והצעת חלופות היו בין אסטרטגיות-התגובה התכופות ביותר שלהם. מחקר אחר הסיק כי ספּרים הם מקור רב ערך להענקת סיוע בלתי פורמלי, מכיוון שהם מספקים שירותים חיוניים המתבטאים בתמיכה רגשית.


פריים מהסרט המספרה (2002)

סרטי מאפיה אחדים מציגים יחסי גומלין בין מאפיונר לבין פסיכותרפיסט. בסדרת הטלוויזיה הנודעת של רשת הטלוויזיה האמריקנית בכבלים HBO הסופרנוס (Sopranos, 1999-2007), טוני סופרנו (ג'יימס גנדולפיני) פונה לסיועה של הפסיכותרפיסטית ד"ר ג'ניפר מלפי (לוריין בראקו). דייוויד צ'ייס, במאי הסדרה, אמר שההצבה הדרמטית של עולם המאפיה הקר של טוני למול התרפיה האישית והשופעת מוסיפה לעלילה "קונפליקט מובנה". בתחום עיסוקו של טוני, בקשת סיוע היא סימן לחולשה וסיכון לחשאיות עיסוקו. צ'ייס אומר: "הוא דואג ששותפיו יחשבו שהוא מדבר על העסקים, בעוד שרבות מבעיותיו הן אישיות במובהק".


בסרט בוא נדבר על זה (Analyze This, 1999), המאפיונר רדוף החרדות פול ויטי (רוברט דה נירו) שואף לסיועו של הפסיכיאטר בן סובל (בילי קריסטל). בשלב מסוים, אנו חוזים בדיאלוג הבא בין סלבטורה מסיילו , היועץ הוותיק, לבין הבוס פול ויטי: "פול, איני מתכוון לפגוע בכבודך. אתה יודע שהייתי חבר טוב של אביך ותמיד אהיה חבר טוב שלך; אבל אנשים מדברים על זה שאתה מדבר עם פסיכיאטר. האם זה נכון?' – 'מה העניין כאן?' – 'זוהי דאגה של המשפחה כולה. כרגע, אנחנו היחידים שיודעים על כך, אבל אם זה ייוודע ברחוב – מה אז? מי יודע מה אמרת שם' – 'אין זה עניינו של איש מה אני אומר שם' – 'פול, אני מבקש לחלוק על דעתך. כולם יחשבו שאתה מתפרק, וזה לא טוב. הם יקבלו זאת כסימן לחולשה, וזה הופך את כולנו לפגיעים' – 'מה אתה רוצה שאעשה?' – 'זה הזמן לסיים את זה' – 'מה פירוש, לסיים את זה?' – 'היפטר מהפסיכיאטר – הוא כבר יודע יותר מדיי' – 'אתה רוצה שאחסל את הרופא שלי' – 'אם אתה לא תעשה את זה, מישהו אחר יעשה את זה. זוהי הדרך היחידה'".


גירולמו לוֹ ורסו, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת פלרמו, בירת סיציליה, טען כי "בעבר היה זה נדיר מאוד שחברי מאפיה יפנו לסיוע של פסיכולוג או פסיכותרפיסט. מודיע אמר לנו, 'לגבי מאפיונר, זה יהיה רציני מאוד. האם אתה רוצה ללכת לפסיכולוג לדבר על העסקים שלך? מוטב שתיקח את האקדח הזה ותירה בעצמך. אתה כבר נחשב למת'".


לו ורסו ציין כי הפסיכותרפיסטים מודעים לאלה שהם מטפלים בהם, ודואגים לעיתים מחשיפה רבה מדי לעולם של מטופליהם. כדי להגן על עצמם, ובה במידה כדי לכבד את רצון מטופליהם, הם נמנעים מרישום כלשהו. הוא מוסיף: "שכח את טוני סופרנו, המשתף בתחושות לגבי ליקוייו הנפשיים את התרפיסטית שלו. שום 'איש כבוד' יעלה על דעתו ללכת לפסיכותרפיסט. זה זר לחלוטין לדפוס חשיבתם. הדבר הקרוב ביותר שהם עשויים לעשות זה להתוודות בפני כוהן דת או ספּר, מעשה רחוק מאוד מאנליזה נפשית". הוא גם התייחס בביטול לסרט בוא נדבר על זה: 'אלו שטויות הוליוודיות'".


מפגש חברתי גברי

מספּרות היו במשך מאות בשנים מרחב חברתי גברי נזיל ופורום למפגש חברתי.


סופר אנונימי מהתקופה הרומית העיר שהופעת הספּרים הסיציליאנים הראשונים סמנה את תחילת השם שיצא לספּרים כרכלנים. המספּרה הפכה במהרה למפלט להולכי בטל ולהולכי רכיל. המספּרה שימשה לגביהם מה שהעיתון היומי משמש לגבינו.


ניקולסון כתב כי "לספּרים בזמנים עברו, כמו לאלה היום, יצא שם של פטפטנים. קל להבין כיצד הם פיתחו בהדרגה ליקוי זה. מזמנים קדומים, קהל רב נהג לנהור למספּרותיהם – תחילה מתוך הכרח, ואחר כך אולי מתוך אופנה רווחת. בשל כך, הספּר נאלץ – לעיתים בניגוד לרצונו – להפיץ את החדשות לאחרים. בדרך זו נוצר בקלות נוהג של דיבור מופרז".


ספּרים רכשו אמון ושמרו עליו לפחות במידה מסוימת בשל כך שהם ידעו "סודות" הכרוכים בפגמים גופניים של הלקוחות, בטיבם ה"אמיתי" המסתתר מאחורי הדימוי המלאכותי. הם היו עשויים לדעת גם סודות מעבר לאלה הגופניים: הלקוחות חלקו איתם את דאגותיהם, את חששותיהם ואפילו את חטאיהם ועבירותיהם.


בסרט דוני ברסקו (Donnie Brasco, 1997), כאשר לפטי (אל פצ'ינו) רוצה לבדוק את מידת מהימנותו של דוני (ג'וני דפ), הוא הולך למספּרה ומתשאל אדם עם קצף גילוח על פניו. הלקוח פולט: 'ראה, לפטי, אמרתי שאני מכיר אותו. לא אמרתי שאני שוכב איתו".


כאשר אנשים מגיעים לתומם למספרה, אפשר גם לעצור אותם בקלות יחסית. בסרט פני צלקת: חרפתה של האומה (Scarface: The Shame of the Nation, 1932), הגנגסטרים טוני קמונטה וגווינו רינלדו נעצרים במספּרה: הכותרת הראשית של העיתון זועקת: "הרצח של קסטילו הצית מלחמת כנופיות!". בכיסא במספּרה, כאשר פניו וגופו מכוסים במגבת ובסדין, טוני קמונטה (פול מוני) מתרווח, כאשר עוזרו המסור גווינו רינלדו (ג'ורג' ראפט) – הזורק לאוויר שוב ושוב מטבע כהרגלו – עומד לצידו. השוטרים – המונהגים על ידי בן גוארינו (ס' הנרי גורדון) – מגיעים, עוצרים אותם ולוקחים אותם למטה המשטרה לחקירה על ידי המפקח הכללי.


מה מצוי במראה?

המראה כבר הוזכרה לעיל כאשר אלברט אנסטאסיה הסתער על תוקפיו המשתקפים בה. אולם רצוי להעמיק ולהתבונן בבבואותיה השונות.


מראות, בדרך כלל גדולות ולא-ממוסגרות, משמשות לעיתים קרובות בעיצוב פנים ליצירת אשליה של מרחב. תופעה זאת מעשית ביותר במרחב מצומצם כמו זה של המספּרה.


מראות משמשות ליצירת אשליה שהספּר נמצא בו-זמנית בכל מקום. כאשר לקוחות אחרים ממתינים לתספורת, תופעה זאת חשובה במיוחד, מכיוון שהם יכולים לראות במו עיניהם שהספּר עובד ומתקדם במלאכתו כדי לקרב את תורם.


ברנס מציגה זאת כך, באשר למראה נוספת המקובלת בעולמו של הספּר: "הספּר התהלך לאיטו לאורך המספּרה הצרה, וחזר עם מראה סגלגלה הדומה למגש. הוא הנמיך אותה כדי להציג את עורפו של גרגורי. גרגורי הביט במראה הראשונה, במראה השנייה, ואחר כך הפנה את פניו. זה לא היה עורפו שלו. הוא חש עצמו מסמיק. קסם שחור. הוא רצה להשתין. הסוטה [ר"ל, הספּר] הראה לו את עורפו של מישהו אחר. גרגורי התבונן, צבעו חזר אליו, התבונן בעורפו של מישהו אחר, כולו מגולח ומקורצף, עד שהכיר בכך שהדרך היחידה לחזור הביתה בשלום היא להשתתף במשחק של הסוטה. לכן, העיף מבט נוסף על העורף הזר, הסתכל באומץ במעלה המראה על החיזיון האדיש של הספּר, ואמר בקול שקט, 'כן'". מאוחר יותר: "הוא הכיר בכך שהספּר עדיין אוחז במראה. 'כן', אמר בעצלתיים". בשורות האחרונות של הסיפור הנפלא הזה, כאשר הגיבור מבוגר יותר וככל הנראה גם נבון יותר: "עתה, כאשר היא באה לקראתו, המראה נצנצה, הוא הרים את ידו, חייך את חיוכו הוותרני הרגיל, ואמר: 'לא'".


המראה מבטיחה ללקוח, בראש ובראשונה, שהכול כשורה ושהוא עוזב את המספּרה בריא ושלם. יתר על כן, לפני עזיבתו, היא מאפשרת לו לבחון עצמו ולהתאים ולתקן את הופעתו. לגבי המאפיונר, זוהי הזדמנות נוספת להתבוסס בנרקיסיוּת. טיבה הנרקיסי של הערצת הדמות במראה מיוחס בדרך כלל לנשים ולא לגברים: "אין צורך לומר כי המראה הייתה תמיד מכשיר ששימש בעיקר נשים, כאשר אלו סירקו את שערן". כך, המאפיונר המטפח את שיערו ומקפיד על הופעתו מגלה תכונות נשיות.


בסרט סוויני טוד (Sweeney Todd, 2007), מראה שבורה תלויה על אחת מקירותיה של המספּרה. בתוכה נראות הפנים המעוותות של סוויני ושל נלי לאבט, ומאוחר יותר – ההשתקפויות המעוותות של האדונים, הבנקאי והגנרל, המתבוננים בסוויני. ראוי לציין כי שבירת מראה נחשבת לסימן רע המבשר על מחלה, הרס וכלייה. המראה השבורה מעידה כאלף עדים על אישיותו ועל מבנה נפשו של סוויני.


אז... והיום

* הכתבה מבוססת על: William Andrews, At the Sign of the Barber's Pole. Cottingham, Yorkshire, 1904; Deborah Ascher Barnstone, The Transparent State: Architecture and Politics in Postwar Germany. London: Routledge, 2005; Julian Barnes, "A Short History of Hairdressing", in idem The Lemon Table: Stories. New York: Vintage Books, 2004: 2-25; Charles Berg, The Unconscious Significance of Hair. London: Allen and Unwin, 1951; Geraldine Biddle-Perry and Sarah Cheang (Eds.), Hair: Styling, Culture and Fashion. Oxford: Berg, 2008; Paula Black, The Beauty Industry: Gender, Culture, Pleasure. London: Routledge, 2004; Karen S. Cook, Russell Hardin, and Margaret Levi, Cooperation without Trust? New York: Russell Sage Foundation, 2005; Emory L. Cowen et al., "Hairdressers as Caregivers I. A Descriptive Profile of Interpersonal Help-Giving Involvement", American Journal of Community Psychology 7 (6), 1979: 633-648; Michele A. Eayrs, "Time, Trust and Hazard: Hairdressers' Symbolic Roles", Symbolic Interaction 16 (1), 1993: 19-37; Diego Gambetta, The Sicilian Mafia: The Business of Private Protection. Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1993; Diego Gambetta, "Can We Trust Trust?"' in idem (Ed.), Trust: Making and Breaking Cooperative Relations. New York: Basil Blackwell, 1988: 14-237; Diego Gambetta (Ed.), Trust: Making and Breaking Cooperative Relations. New York: Basil Blackwell, 1988: 94-107; Herbert Grabes, The Mutable Glass: Mirror-Imagery in Titles and Texts of the Middle Ages and English Renaissance. London: Cambridge University Press, 1982; James M. Henslin, "Trust and the Cab Driver", in Marcello Truzzi (Ed.), Sociology and Everyday Life. Englewood Cliffs, New Jersey: Prentice-Hall, 1968: 138-158; Edmund Leach, "Magical Hair," Man: Journal of the Royal Anthropological Institute 88, 1958: 147 168; Giolamo Lo Verso, and Gianluca Lo Coco, "Working with Patients Involved in the Mafia: Considerations from Italian Psychotherapy Experiences", Psychoanalytic Psychology 21 (2), 2004: 171-182; Niklas Luhmann, Trust and Power. Chester: John Wiley & Sons, 1979; Niklas Luhmann, "Familiarity, Confidence, Trust: Problems and Alternatives," in Niklas Luhmann, Social Systems. Stanford: Stanford University Press, 1995; Robert L. Mack (Ed.), Sweeney Todd: The Demon Barber of Fleet Street. Oxford: Oxford University Press, 2007; Frank W. Nicolson, "Greek and Roman Barbers", Harvard Studies in Classical Philosophy 2, 1891: 41-56; Victoria Sherrow, Encyclopedia of Hair: A Cultural History. Westport, Conn.: Greenwood Press, 2006; Alan R. Wiesenfeld and Herbert M. Weis, "Hairdressers and Helping: Influencing the Behavior of Informal Caregivers", Professional Psychology, December 1979: 786‑792.


סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה: אימפריית הפשע (Boardwalk Empire). ארה"ב: HBO, 2010; האיש שלא היה שם (The Man Who Wasn't There). במאים: ג'ואל ואיתן כהן. בריטניה וארה"ב, 2002; בואו נדבר על זה (Analyze This). במאי: הרולד ראמיס, ארה"ב, 1999; הבלתי משוחדים (The Untouchables). במאי: בריאן דה פלמה. ארה"ב, 1987; דוני ברסקו (Donnie Brasco). במאי: מייק נוול. ארה"ב, 1997; המספרה (BarberShop). במאי: טים סטורי. ארה"ב, 2002; סוויני טוד (Sweeney Todd). במאי: טים ברטון. ארה"ב ובריטניה, 2007; הסופרנוס (The Sopranos). במאי: דיוויד צ'ייס. ארה"ב, HBO, 2007-1999; פני צלקת: חרפתה של האומה (Scarface: The Shame of the Nation). במאי: הווארד הוקס. ארה"ב, 1932; צ'יינהטאון (Chinatown). במאי: רומן פולנסקי. ארה"ב, 1974.

25 צפיות