88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0

  • עידן ירון

הצ'לו – גוף ומגדר

הצ'לו – בשמו העברי "בטנונית", ובשמו המלא ה"ויולונצ'לו" (Violoncello, איטלקית, ויולונה קטן) – הוא כלי נגינה ממשפחת כלי הקשת. הצ'לו מפיק צלילים חמים המזכירים את הקול האנושי במנעד הנמוך. הצ'לו נודע ככלי הדומה ביותר לגופו של אדם או, ליתר דיוק, לגופה של חווה.


מבנה הצ'לו מדמה במפורש את גוף האדם ואת איבריו השונים. מתחת למפתחות מצוי "צוואר" הכלי, העשוי מחתיכת עץ ארוכה. מתחת לצוואר נמצא ה"גוף", הכולל "תיבת תהודה". "גב" הכלי והדפנות עשויים עץ אדר או עצים אחרים; "בטן" הכלי עשויה מעץ אשוח. הגב והבטן קמורים בדרך כלל, כדי להוסיף נפח לתיבת התהודה. הצד המחובר ל"צוואר" מכוּנה "כתפיים". מתחת לרגל השמאלית של הגשר – עליו מונחים ארבע המיתרים (העשויים חוטי מתכת, לרוב פלדה) – חלק הנקרא "נשמה", ולו תפקיד מרכזי בכלי. הנשמה היא מקל עץ ישר הנמצא בין הבטן ל"גב" הכלי, ותפקידו לשמור שהבטן לא תשקע מהלחץ המופעל על הגשר וכן לקבוע את גוון הצליל. בתחתית הכלי "רגלית", שנועדה להשענתו לפני או לצד הצ'לן.



אחת הנגניות הגדולות בכל הזמנים הייתה הצ'לנית האנגלייה זַ'קְלִין דִי פְּרֶה (1987-1945). היא בנתה קריירה מצליחה. מגיל ארבע היה הצ'לו חלק בלתי נפרד מחייה – החל בשיעורים שקיבלה אצל אימה, אייריס די פרה. כעבור שנתיים החלה ללמוד בבית הספר לצ'לו בלונדון, ונרשמה לתחרויות מוזיקה יחד עם אחותה. בגיל עשר זכתה בפרס בתחרות בין‑לאומית, ובגיל שתים‑עשרה כבר הופיעה בקונצרטים של הבי-בי-סי בלונדון. לכל אורך הקריירה שלה הופיעה די פרה עם מיטב התזמורות ועם סולנים מהמעלה הראשונה. ידידותה עם המוזיקאים יצחק פרלמן, זובין מהטה ופנחס צוקרמן, ונישואיה לדניאל ברנבוים, הובילו לסרט המפורסם של כריסטופר נופן על ביצועם את "חמישיית דג השמך" מאת שוברט. די פרה פגשה את לדניאל ברנבוים ב-1966, והתגיירה בעקבות הקשר ביניהם. הם נישאו מעט לאחר מלחמת ששת הימים, ברחבת הכותל בירושלים. מאז, הופיעו יחד – היא כצ'לנית והוא כפסנתרן או כמנצח – על במות ברחבי העולם. ב-1973 חלתה ז'קלין די פרה בטרשת נפוצה, והחלה לאבד תחושה באצבעותיה. בשנים האחרונות לחייה הקים ברנבוים בית בפריז עם הפסנתרנית אלנה בשקירובה, והוליד עימה שני ילדים. ז'קלין נפטרה באוקטובר 1987, בגיל 42. היא הורישה את כלי הנגינה שלה לצ'לן הנודע יו-יו מה. ברנבוים נישא לבשקירובה ב-1988.


די פרה זוהתה במיוחד עם הקונצ'רטו לצ'לו של המלחין האנגלי אֶדוּאַרד אֶלְגַר (1934-1857). ב‑1962 – בגיל שש-עשרה – ביצעה די פרה לראשונה את היצירה עם תזמורת מלאה. אחד המבקרים כתב כי "נגינתה שילבה שליטה טכנית עם בגרות רגשית יוצאים מן הכלל לגילה. הנערה הגבוהה והנאה, בבגדי ערב בגוון כחול בהיר, שיערה אסוף כזנב סוס, הייתה תמונה של שליטה עצמית במשך כל עשרים-ותשע הדקות שבהן נמשכה היצירה".


הנגינה בצ'לו מחייבת זיקה קרובה ובלתי אמצעית בין הנגן לבין הכלי; אולם הוא תובע – מעבֵר לדרישות המוזיקליות והרגשיות – כישורים ומיומנויות טכניים ייחודיים. נגנים וירטואוזיים משלבים מכלול שלם של תכונות לשלמוּת אחת. הצ'לו הוא כלי תובעני, ומבחינה זאת גם "גברי" יותר. כדברי ז'קלין די פרה, בהשוואה לכינור – הוא דורש שליטה שרירית רבה יותר: המיתרים עבים יותר וקשים יותר ללחיצה מאשר בכינור, והמרחקים שיש להגיע אליהם בין התווים ארוכים יותר.


גודלו ומשקלו של הצ'לו אינם מאפשרים את הנחתו על הכתף, בדומה לכינור; נהוג לנגן עליו כאשר הוא מונח על הרצפה, והצ'לן יושב מאחוריו כאשר הכלי בין ברכיו או לצידו. די פרה מספרת: "ילדות קטנות מבית הספר לצ'לו של לונדון היו הראשונות שלימדו אותן לשבֵת בצורה ה'גברית'. עד מלחמת העולם השנייה, הצ'לו היה במידה רבה כלי גברי; הנגינה בו נחשבה לא צנועה. ילדות למדו לשבת עם רגל אחת תחובה מתחת לכלי; הברך הימנית מכופפת בעמדה הדומה לרכיבת צד על גבי סוס. זה היה מוזר ולא הגיוני, ואיוֹם ונורא לגב; אבל הנשים הראשונות שניגנו עם ברכיהן בולטות והצ'לו בין רגליהן נחשבו לקלות דעת".


הפוזיציה של הרגליים הפתוחות נתפסה תמיד כבעלת פוטנציאל לא הגון (כך הוגבלה הרכיבה של נשים בפישוק רגליים, שהייתה קשורה בחשש לביתוק קרום הבתולים), ונאסרה לחלוטין על נשים מהוגנות.


ז'קלין די פרה (ברקע, דניאל ברנבוים)

הביוגרף של די פרה, קָרוֹל אִיסְטוֹן, כתב: "כאשר הפכה לאישה, היסוד המיני בנגינתה היה ברור ללא ספק; נאמר שז'קלין עשתה אהבה עם הצ'לו בפומבי, והיה ללא ספק יסוד מציצני בהתבוננות בה מנגנת [...]. כאשר פניה של ז'קלין שיקפו את עוצמת העליצות או הסבל שהיא חוותה במוזיקה, כאשר גופה התרומם, נפל, התנודד ונהדף עם המִקצב ושערה הארוך התנופף בפראות לכל עבר, היא לא הייתה יכולה להיות חשופה יותר אם הייתה מופיעה עירומה לגמרי. רובו הגדול של קהלה עמד והריע, באפשרם לעצמם בהכרת תודה להתעלות על ידי העוצמה והנחישות של הפנטזיה שלה; לעומת זאת, אחרים מצאו את הלהט שלה כמסיח את הדעת ומסוכן – ואולי חמור יותר, כמביך.


אחת מתמונות הפיתוי – באמצעות צ'לו – הבולטות ביותר בקולנוע היא זאת בסרט "המכשפות מאיסטוויק" (1987), בבימויו של ג'ורג' מילר.


ג'יין ספופורד (סוזן סרנדון) מפותה על ידי דריל ון הורן (ג'ק ניקולסון), בסרט "המכשפות מאיסטוויק"

הורן דוחק את הצ'לו לבין רגליה של ג'יין; הם מנגנים יחדיו כאשר הוא מלווה אותה בפסנתר, ומכאן מתלקחת סצנה מינית סוחפת.


* כתבה זאת מבוסס על: Casals, Pablo, Joys and Sorrows. New York: Simon and Schuster, 1970; Easton, Carol, Jaqueline du Pré: A Biography. Da Capo Press, 2000; Hill, Henry W., Hill, Arthur and Hill, F.S.A., Antonio Stradivardi: His Lie and Work (1644-1737). New York: Dover, 1963 [1902].

22 צפיות