• עידן ירון

במקום הקדמה: "אנחנו מגנים..."

עודכן ב: 22 מאי 2019

מתוך: "מחתרת בת עין"

לראשי הפרקים | לפרק הבא


איור מתוך עלון שחולק בבתי הכנסת בעקבות ניסיון הפיגוע של "מחתרת בת עין" בא-טור

אין זה מתפקידי להדביק לאנשים תארים של טוב או רע. אני אוסף, ממיין, מסדר, עבֶד זוטר בהיכלי הדעת; אני מפרש ומנסה לתת לדברים צורה ולשרטט את כיוונם; אך למילים חיים משלהן; לא תוכל ללכדן או לבלמן או לרסנן; גוונים רבים להן, והן מכסות ומגלות, ומאחורי כל שורה כתובה אורבת סכנה.

(שטפן היים[1])


בראשית חקירת השב"כ, שלומי דביר-זליגר שמר על זכות השתיקה, ניסה להתעלם מהחוקרים והתפלל בקול.[2] לא כך בראשית השיחה איתי, שבה ציין בעיניים בורקות כי ראה את ספרי קורבנות מלחמה על מדף בספרייה. הוא שאל "מה זה תמונות הזוועה המופיעות בספר?", והעיר כי התרשם שאני "שרוט", ולכן הוא יכול לדבר איתי. מצאנו מייד שפה משותפת. סקרנותו גברה כאשר סיפרתי לו שבקרוב יראה אור ספרי מעשה שקולניק: רצח אידיאולוגי של מחבל כפות. השיחה קלחה.


ספרי קורבנות מלחמה מביא ייצוגים של הריגה-פציעה בשדה הקרב מנקודות מבט שונות. הוא נועד להראות, בצבעים עזים וחיים, כיצד חוויית ההריגה, המוות והפציעה הצטיירה במלחמת החפירות בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה ובמלחמות נוספות במאה העשרים. חוויות כאלה לא היו צריכות להיות זרות לשלומי – לפחות מהבחינה הרעיונית האידיאולוגית. שותפו למעשה, ירדן מורג, אמר לחוקר השב"כ: "תראה, הלכתי להלוויות. הייתי בכל כך הרבה הלוויות בזמן האחרון [...]. מה שבא לך זה פעם אחת לתת לערבים את התחושה הזאת לבוא בשקיות ולאסוף את הילדים שלהם מהגגות של כל הבניינים בסביבה. אז פעם אחת הם יאכלו את זה וזהו".[3]


חיבור זה עוסק, תרתי משמע, ב"חומרים נפיצים". אודה בראשית הדברים כי במשך השנים למדתי לעסוק בחומרים כאלה, אם כי לא בהכרח לנטרל אותם.


גישה רווחת גורסת שניסיונות להבין את הטרור או להסביר אותו פירושם לגלות סימפתיה כלפיו. לגישה זאת אין בהכרח אחיזה במציאות. אכן, נראה כי הדרך המוצלחת ביותר להכיל את הטרור היא להבין את כוח המשיכה שלו, ולהשתמש בהבנה זאת כדי לעצב מדיניוּת מתאימה נגד טרור.[4]


גישתי האנתרופולוגית נועדה להתבונן בתופעות ובאנשים מנקודת מבט פנימית, מתוך ניסיון להבין אותם – את מחשבותיהם, מעשיהם ורגשותיהם – אם לא להזדהות איתם. טיבם של המעשים, כמו טיבם של עושיהם, יתחוורו לקורא מתוך התיאורים והניתוחים עצמם. איני יכול כמובן למנוע ממי שמתעקש על כך לראות בפרוטגוניסטים שלי – בדמוּיוֹת המרכזיות בפרשה – צדיקים, קדושים או גיבורים, ולא בהכרח שוטים או רשעים. בעניין זה, הרב משה ליכטנשטיין – מראשי ישיבת הר עציון הסמוכה לבת עין – הֵעיר: "הפגם הזה מתחיל במעשהו של ברוך גולדשטיין, וממשיך במעשים שונים ומשונים של אנשים אחרים, שרצו [...] לפוצץ בעזרת עגלת תופת בית ספר של בנות ערביות. אוי לאוזניים שכך שומעות! דברַי אינם מכוונים לאותם אנשים – אני חושב שהם נחשבים לשוטים ורשעים, ואין לי שיח ושיג איתם; דברַי מכוונים לציבור הרחב, שלא יצא חוצץ כנגדם".[5] עמיתו לראשות הישיבה, הרב יעקב מדן – שדעותיו הימניות מבדילות אותו היטב מן הרב ליכטנשטיין – הוסיף אחרי תפיסת חברי "מחתרת בת עין": "בשעה שכולנו נלחמים בטרור, מעשים אלה הם תקיעת סכין בלב כל עם ישראל".[6]


אני נותן כאן אם כן פתחון פה לאנשים ולמִשנות שיהיו כאלה שיראו בהם לא רק מוקצים אלא אולי גם מסוכנים. עם זאת, כחוקר מתחום מדעי החברה אני חש שליחות ממשית להביא את הדברים בפני הציבור הישראלי ולהעלותם לדיון. ראוי לדעתי כי "הבאים במחתרת" ייחשפו לאור יום. המשפטן היהודי-אמריקני ושופט בית המשפט העליון של ארצות הברית לואי ברנדייס אמר: "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר".


באשר לגישתי לכתיבה, אחד ממקורות ההשפעה הבולטים עליי הוא הסופר האוסטרלי יליד טסמניה (1961) ריצ'רד פלנגן, מחבר הרומן הדרך הצרה אל הצפון העמוק (תורגם ל-38 שפות, וזכה ב"פרס מאן-בוקר" ב‑2014). הרומן נע בין מחנה שבויים יפני, שבו נגזר על השבויים להקים את מסילת הברזל בין תאילנד לבורמה במלחמת העולם השנייה (שאביו היה אחד השורדים ממנו), לבין אוסטרליה בת זמננו. הרומן עוקב אחר דמויות אחדות, ובראשן הרופא האוסטרלי דוריגו אוונס ואחד השובים היפנים – המייג'ור נאקמורה – ונפרס על פני יריעת חיים שלמה. המחבר שם לו למטרה לבחון את הרגשות הקמאיים ביותר של בני האנוש. פלנגן נמנע מחלוקה לטובים ולרעים, ועושה זאת באמצעות דמותו הרב-ממדית של נאקמורה, הרואה בעצמו משרת נאמן של הקיסר. נאקמורה אומר בעגתו המיוחדת: "זה נכון מלחמה זאת אכזרית [...], איזה מלחמה לא? אבל מלחמה זה בני אדם. מלחמה זה אנחנו. מלחמה זה מה אנחנו עושים".[7]


התרשמתי במיוחד משיחה שניהל פלנגן במסגרת "מועדון הספרות" של שירות השידור העולמי של רשת בי-בי-סי (2017). דבריו שם נתנו בי את חותמם, ומציינים במידה רבה גם את דרכי בשבילי המחקר האנתרופולוגי: "גם המייג'ור הוא היבט שלי", אמר פלנגן. "אין טעם לכתוב רומן ששואף לִשפוט [...]. צ'כוב כתב במכתב שהפנה לאחיו: 'מתפקידו של הסופר לתאר מה שהדמויות שלו עושות, אומרות וחושבות; מתפקידו של הקורא והאלוהַ לשפוט את אלה'; כך שאם הייתי שופט את היפנים הייתי כושל ככותב רומנים [...]. אם לא הייתי מראה את נקודת המבט של היפנים, אם לא הייתי נכנס למנטליוּת שלהם ומנסה להבין מדוע עשו מה שעשו, הרומן היה נופל קורבן ל'פריכה של הקורבנוּת' (fallacy of victimhood). אם אתה מראֵה רק את הסבל של קבוצת אנשים אחת, אתה יוצר תפיסה של קורבנוּת מצד אחד ושל מקרבנים מצד אחר. הפשעים נגד האנושות נעשו מכיוון שעשרות שנים לפני כן אנשים מסוימים מכל שדרות העם סברו שאנשים אחרים אינם אנושיים באופן מלא; אינם ראויים ליחס של שווים מכיוון שהם לא לגמרי אנושיים. כאשר רעיונות רעילים כאלה משתרשים, הדרך נפרצת לפשעים מעין אלה. בכתיבת ספר שעוסק בקורבנוֹת בלבד, הייתי תורם לטענה שהאנשים שעשו זאת לאחרים היו פחות אנושיים; ואנחנו יודעים שזה שקר – ולא רק שקר, אלא שקר שעלול להרוס אותנו כבני אדם וכחברה. ניסיתי אם כן להימנע מ'הרעל של השיפוט'. הרעיון שהספרות 'מאפשרת' הוא רעיון רע. הספרות היא החיים, היא נובעת מהחיים, ומתארת אותם כהווייתם. במובן זה, היא כאוטית ומסתורית כמו החיים עצמם, וזה מה שמאפשר לרוצח לצטט שירת הייקו ['כשהמשיכו לדבר שמח נאקמורה מאוד לגלות שהקולונל קוטה שותף לתשוקתו הארצית של שירת ההיקו של איסה, על גדולתו של בוסון, על ההַייבּוּן המופלא של באשו "הדרך הצרה אל הצפון העמוק", שהצליח לזקק בספר אחד, כך אמר הקולונל קוטה, את גאונותה של הרוח היפנית'[8]], או למפקד מחנה ריכוז להאזין למוזיקה של מוצרט. אומנות אינה נבדלת מהחיים; היא חלק מהם, וזה מה שהופך אותה למבולבלת וקשה. תמיד חשבתי שכותב רומנים צריך להיות חופשי לכתוב כל מה שהוא רוצה, ואני חושב שזה הכרחי כדי לכתוב רומנים ראויים לשמם; אבל במקרה זה חשתי חובה מוזרה אבל ממשית מאוד שלא להציג שלא כהלכה – ככל שהבנתי זאת – את מה שקרה, והיה קשה מאוד לדעת כיצד לעשות זאת. דבר אחד הוא לומר שזאת השאיפה שלך; דבר אחר – להגשים זאת. היה חשוב מאוד בעיניי שכל שבויי המלחמה [שקראו את הדברים] חשו שהדברים אותנטיים".


בשלב זה, פלנגן אמר דברים שחייבו אותי למחשבה עמוקה. לאחר זמן הבנתי שאני מזדהה גם איתם: "האירועים הקשים המתוארים בספר לא השפיעו עליי. אני חושב שהסופר עלול לחולל 'חטא של אמפתיה'. אני סבור שעליך לתאר את האירועים ולא לאפשר להם להוביל אותך לביטוי רגשות ולהזלת דמעה. תפקידך אינו להרגיש את הדברים אלא לתאר אותם [...]. ניסיתי להבין מדוע אנשים עושים דברים קשים כל כך לזולתם [...]. בסופו של דבר, לא הבנתי דבר".


בדומה להערתו של מַרק דה-רונד, שערך מחקר אתנוגרפי בקרב צוות כירורגי בבית חולים שדה של הצבא הבריטי באפגניסטן, אני חש יותר ויותר ש"הדברים היחידים ששווה לכתוב עליהם הם אלה שאיני מבין אותם".[9]


מתוך: "מחתרת בת עין"

לראשי הפרקים | לפרק הבא


[1] היים 1987: 88.


[2] פ"ח 5035/03.


[3] ת"פ 216/03.


[4] Richardson 2006


[5] ליכטנשטיין 2007: 251.


[6] הארץ, 26.8.2003.


[7] פלנגן 2017: 73-72.


[8] פלנגן 2017: 116.


[9] Rond 2017

370 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0