• עידן ירון

נקודת המבט של מי ש"חי את דוד המלך" – ירדן (דוד) מורג

עודכן ב: 22 מאי 2019

מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


שירו של ירדן מורג "שקט"

ירדן: את "שקט" כתבתי בתחילת המאסר. הוא מבטא את התחושות שלי לגבי הסכמי אוסלו והרצון של המנהיגים לקנות שקט בכל מחיר, מתוך חשש ורצון להימנע ממלחמה... אני ואחרים רצינו להילחם, לא חששנו למות!! הדבר היחיד ממנו פחדתי הוא להישחט במיטה תוך כדי שינה עם ילדיי כתוצאה מייאושם של מנהיגים מזוהמים בפחד [...]. כל פעם שהייתה הפוגה מפיגועים, יכולתי להרגיש איך היא מנוצלת על ידי המנהיגות לקדם עוד מזימות של נסיגה וכניעה... ובמקביל אִפשרה לאויבינו להוסיף להתחמש ולהיערך לשלב הבא... "אֲנִי שָׁלוֹם, וְכִי אֲדַבֵּר – הֵמָּה לַמִלְחָמָה" [תהלים ק"כ, ז']. אז שקט הוא אסון, הוא מאפשר מזימות, למנהיגינו כמו למנהיגיהם [...]. שהמדינה והמנהיגים יגלו זקיפות קומה ונחישות מול הטרור. זו לא פריבילגיה – זה עניין של להיות או לחדול.[1]


חקירה ומשפט

ירדן העיד בחקירתו: "לפני כשבועיים לערך פגש אותי ביישוב שבו אני גר שלומי דביר, שאותו אני מכּיר מהיישוב, ושאל אותי אם אני מעוניין ליטול חלק בהתארגנות מסוימת. הוא לא פירט [...]. הבנתי שמדובר בהתארגנות לשם פגיעה בפלסטינים, מייד הבעתי את הסכמתי העקרונית".


הוא הסביר: "במהלך השנתיים האחרונות נרצחו על לא עוול בכפם באכזריות איומה רבים ממכרינו ומידידינו, גם שלי וגם של חברי, גם המצב הביטחוני והמתיחות השוררת באזורים שבהם אנו גרים, בין בבית ובין מחוצה לו גרמו לשברון לב, לתסכול ולכאב שלא יכולנו לשאת. זה מה שהוביל אותנו למעשה של תסכול ושטות". בהמשך: "מטרת הפעולה נבעה מהצורך שלי לפרוק זעם וכאב רב על אובדנם של רבים מחברינו שאבדו ונרצחו באכזריות על ידי העם שנלחם בנו ולהכאיב לו".[2]


ירדן החזיק בסמוך ליום האירוע ארסנל שלם של אמצעי חבלה: "15 אצבעות חבלה מס' 2; שני גושי חומר נפץ מרסק; שתי לבנות חבלה מס' 4; שמונה מאיצי חבלה; 18 נפצי חבלה; נפץ חבלה אליו מחובר פתיל ביטחון באמצעות מצמד חבלה; שבעה כדורי 90 מ"מ למטול; שמונה מנגנונים לרימון יד; ארבעה רימוני הלם; רימון גז; ארבע רקטות תת-קליבר; 28 מצתי חבלה".[3]


עו"ד ורצברגר טען לאורך כל הדרך כי "המטען לא היה מתפוצץ בשום פנים ואופן", בגלל שהסוללה רוקנה. טענה זאת לא עמדה במבחן בית המשפט, שלא קיבל את חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה בעניין זה. לפיכך, ירדן הורשע גם הוא בניסיון לרצח, ונידון ל-12 שנות מאסר.[4]


ירדן: אף פעם לא בכיתי במאסר. זה היה מתסכל לראות שכל עבריין ופושע או פדופיל מסוגל לבכות, ורק אני לא הייתי מסוגל. קינאתי בהם!! – ביכולת הזו להתייפח... להכתים ולהחתים סידורים ותהלים בדמעות... כתוב שכאשר מתפללים בדמעות התפילה רצויה ומקובלת יותר. לכן אני מבקש מהדמעות להימסר לי, מבטיח לבכות אותן... למסור את לחיי לשליחותן, שיצרבו כמו שיפוד. מבקש מאיתן לא לנוח ולא להשקות פרחים או אדמה (לא למעול בשליחוּת) ולבצע למעני (כמו דם הנביא זכריה שנרצח במקדש ועל פי האגדה ניסו להשקיט אותו צדיקים וגם האויב נבוזראדן [איש צבא בבלי בכיר, אשר השתתף בכיבוש וחורבן יהודה ב-586 לפני הספירה]) עד שיפעלו לשחרורי.[5]


בית המשפט העליון וסוגיית ה"בתולה"

השופטים בערעור בבית המשפט העליון כתבו: "ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוז [...] מבוססים על הודעות המערערים בחקירותיהם, ובעיקר על הודעותיהם של ירדן ושלומי. בעדויותיהם בבית המשפט חזרו המערערים על עיקרי הודעותיהם בחקירות שנערכו להם. עם זאת, הציגו המערערים בעדויותיהם קו הגנה שלא הועלה על ידם קודם לכן. קו ההגנה היה מבוסס על הטענה שלא הייתה למערערים כוונה לפגוע בבני אדם אלא ליצור אפקט תקשורתי הרתעתי; ולכן הסוללה שהייתה מקור המתח של המטען רוּקנה או הוחלפה, כך שהמטען היה למעשה מטען דמה. גרסה זו של המערערים, לפיה הסוללה לא אמורה הייתה לפעול, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בהיותה גרסה כבושה שלא הועלתה על ידי המערערים במהלך חקירותיהם או בפני השופטים שדנו בהליכי ממעצרם. משלא הובא על ידי המערערים הסבר משכנע לכבישת הגרסה מצא בית המשפט המחוזי כי אין לתת אמון בגרסה זו. בית המשפט ציין כי גרסת המערערים בכל הנוגע לאי תקינות הסוללה הועלתה רק לאחר שהמומחה מטעם ההגנה ציין בחוות דעתו כי נפל פגם בסוללה. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי גרסאות המערערים בעדויותיהם נתפרו בעקבות חוות דעתו של המומחה מטעמם, ויש לייחס להן משקל אפסי. עוד קבע בית המשפט המחוזי כממצא עובדתי שהסוללה נפגמה במהלך נטרול המטען על ידי הרובוט המשטרתי. אולם, הוא העיר כי אף אם הסוללה נפגמה מסיבות אחרות, הרי המערערים לא היו מודעים לפגם זה והאמינו שהמִתקן תקין ואמור להתפוצץ. בנסיבות אלה מדובר בניסיון כשל [...], שאין בו כדי למנוע הרשעה בניסיון לביצוע העבירה". השופטים הסיקו: "בית המשפט למד על כוונת הקטילה של המערערים מאמירותיהם בחקירותיהם, שבהן התייחסו, בין היתר, לכוונתם לפגוע בערבים ולרצונם בנקמה".[6]


באופן מפורש יותר נאמר: "ערעורו של שלומי על הרשעתו מתמקד בטענה שלא הוכח לגביו היסוד הנפשי של כוונת קטילה הנדרש להרשעה בעבירה של ניסיון לרצח". לטענתו, "היעדר אמירה מפורשת או משתמעת מצידו כי רצונו היה להרוג מוכיח כי הכוונה שנלוותה למעשהו לא הייתה כוונת קטילה [...]. לטענתו, הכוונה שעמדה ביסוד מעשיו הייתה ויזואלית בעיקרה, והם נועדו ליצור הד תקשורתי".[7]


נציגת התביעה סיכמה בבית המשפט: "אני אומרת שמי שהניח עגלת תופת עם מטען רב‑עוצמה במקום הומה אדם בשעה שיש הרבה אנשים, כאשר הפיצוץ יהיה אכזרי, גדול ומסוכן, ויכול לגרום אבֵדות בנפש, במיוחד של ילדות קטנות בבית ספר לבנות [...], ברורה מאליה כוונת הקטילה".[8]


הסנגור ניהל את חילופי הדברים הבאים עם חוקר שב"כ: "ש': אני אומר לך [שהמטען] לא יכול היה להתפוצץ" – ת': אינני יודע מה הכוונה. מבחינתי, עד לרגעים אלה אילולא נוטרל – היה מתפוצץ. למיטב ידיעתי, אם לא היה מנוטרל על ידי באותו בוקר היה גם היה מתפוצץ. זו ידיעתי – ש': העובדה שבבטרייה נושא המטען היה קצֵר, מתי נודע לך. ממתי ידעת שהבטרייה שבידיכם היא בטרייה מקוצרת, שעה אחרי התפיסה, יומיים, חודשיים? – ת': סדר גודל של חודשים. הבטרייה לא הייתה בידינו אלא בידי משטרת ישראל, כשזה היה בתהליכים משפטיים די מתקדמים – ש': במהלך החקירה של הנאשמים על ידי השב"כ נקודת המוצא שלכם הייתה שהבטרייה טובה ותקינה? – ת': המטען תקין".[9]


לימים למדתי במפורש מפי הסנגור כי רעיון הסוללה (ה"בתולה") הריקה היה "המצאה" שלו עצמו.


שלומי: לגבי "הבתולה הריקה", זה פשוט שטות. כנראה שהרובוט גרם לכך שהסוללה תתקצר [...]. זה מצחיק אותי שאתה בכלל מעלה את העניין הזה.[10]


ירדן לא חש בנוח מהטיעון המופרך של עורך הדין לגבי הסוללה. במשפטו של צוריאל עמיאור, הוא אמר: "לאחר שראינו את חומר החקירה וראינו שם שהבטרייה הייתה ריקה, או שהיא לא הייתה תקינה, כנראה בעקבות פעולה של הרובוט, או אני לא יודע מה, אז אנחנו ניסינו להגיד שהמטען היה דמי, ולכתחילה לא הייתה כוונה לפגוע באנשים וכו'. זה היה בעצם קו ההגנה המרכזי במשפט אצלנו [...] שלומי ואני שיתפנו את עופר בקו ההגנה שלנו במטרה לסייע לו גם כן, לצרף אותו אלינו שהוא היה שותף בעצם למטען דמי, היות וגם הוא נעצר, אז ראינו לנכון לשתף, אותו גם כן, שהשתתף בהכנה של מטען דמי, היות וזה קו ההגנה שלנו, והוא היה נראה נכון – ש': אתה אומר לנו היום שעניין הבטרייה זה שקר שאתה המצאת? – כן, אמרתי את זה כמה פעמים בעבר".[11]


ירדן: בערעור, עו"ד ורצברגר ייצג את שלומי בלבד, כי הוא התעקש להמשיך לטעון נגד ההרשעה, ועמד על הקשקוש הזה של הסוללה. אני רציתי לערער על העונש בלבד. היות והוא ייצג גם את שלומי, ושלומי בחר להישמע לו, נוצר ניגוד עניינים. כאשר הבנתי שהוא מערער בענייני בניגוד להוראותיי גם על ההרשעה, כתבתי לרשם בית המשפט שאני מפטר את עורך הדין ומערער על העונש בלבד [...]. לפיכך, ייצגתי את עצמי וביקשתי מבית המשפט רחמים והמתקה של העונש.[12]


אכן, בעוד שבפסק הדין מופיע בשם המערער שלמה דביר-זליגר "עו"ד נפתלי ורצברגר", בשם המערער ירדן מורג מופיע – "בעצמו". ערעורו של שלומי התמקד עדיין בטענה כי "לא הוכח לגביו היסוד הנפשי של כוונת קטילה הנדרש להרשעה בעבירה של ניסיון לרצח". ירדן לעומתו טען כי "יש מקום להקל בעונשו משום שלמד את לקחי מעשהו".


בכל מקרה, טיעוניהם של כל המערערים לא עמדו במבחן בית המשפט, ולפיכך השופטים הגיעו למסקנה: "מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי יש לדחות את טענת המערערים בדבר קיום פגם בסוללה שהייתה מחוברת למטען, שהיה בו כדי למנוע את הפיצוץ [...]. החלטנו לדחות את הערעורים של שלומי ועופר על הרשעתם ועל העונשים שהוטלו עליהם. כן יש לדחות את ערעורו של ירדן על גזר הדין".[13]


מקורות השפעה


ירדן: לא היה לי שום קשר לדרדעים, לרמב"מיסטים או לכ"כניקים. מקור ההשפעה המרכזי ביותר מבחינתי הוא קונטרס שהתגלגל לידיי בבית הכנסת בשם "בירור הלכות הריגת גוי", שלא ברור לי מי מחברו.[14]


ירדן סיפר בחקירתו בשב"כ כי התעניין בנושא "הליכות הריגת גוי", ואף רשם לעצמו רשימה של סוגיות בנושא זה על דף. לדבריך, לא התייעץ עם אף רב בנושא הזה, אלא פתח את הספרים וקרא בנושא זה". חוקר השב"כ הציג בפני ירדן דף שנתפס בביתו, שבו מופיעות שאלות שעוסקות בהריגת גוי ובנקמה בגוי: ילד ערבי שנתפס בשעת זריקת אבנים, או שניתן לפגוע בו בשעת הזריקה או לאחריה, האם מותר להרגו? האם מותר להרוג בשביל נקמה? אפילו סתם גוי חף מפשע? האם מותר ל---- או לשרוף יבול?". ירדן מסר כי "החוברת ממנה למד אבדה לו, אך זוכר את מה שכתוב בה בעל פה".[15]


באשר לחוברת, המדובר כמובן בחיבורו של הרב עידו אלבה, שהתפרסם ב"ספר הזיכרון לקדוש ד"ר ברוך גולדשטיין הי"ד" – "ברוך הגבר".[16] המאמר פורסם לראשונה בקרב תלמידיו של הרב אלבה בכולל שבמערת המכפלה באפריל 1994. הרב אלבה למד את המאמר עם תלמידיו חודשיים לאחר טבח מערת המכפלה. בפסק הדין שניתן ב-1996, אדם הועמד לדין לראשונה בגין הפרת "חוק איסור פרסום הסתה לגזענות [תיקון חוק העונשין (תיקון מס' 20), התשמ"ו-1986. סעיף 144ב'" קובע: "המפרסם (מעשה) דבר (נסיבה) מתוך מטרה להסית לגזענות דינו מאסר חמש שנים"]. הרב אלבה הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בחמישה סעיפי אישום, שהראשון שבהם – "פרסום הסתה לגזענות, ועידוד אלימוּת".[17]


אלבה הואשם גם ביצירת תשתית רעיונית ומעשית המכוונת להיערך לביצוע פיגועים אלימים בבני האוכלוסייה הערבית; זאת על ידי פרסום רעיונות ואידיאולוגיה שמטרתם להחדיר באחרים את ההכּרה בצורך לפגוע בבני האוכלוסייה הערבית". הוא נידון לשנתיים מאסר בפועל, שאותן ריצה בכלא איילון.[18]


בית המשפט העליון פסק ברוב דעות כי המאמר מבטא מסר ברור וחד-משמעי של הסתה לגזענות, וכי טמון בו גם חשש לא מבוטל לסיכון שלום הציבור. פרסום דבר נחשב להסתה לגזענות אם המפרסם מוּדע למשמעות המעשה, לנסיבות ולאפשרות הגרימה של הסתה לגזענות וכי הוא מפרסם במטרה לגזענות או כאפשרות קרובה לוודאי שהפרסום יסית לגזענות. המאמר נשא אופי של מחקר עיוני, אבל זאת רק כלפי חוץ. מגמתו של אלבה הייתה להעביר לקורא מסרים אקטואליים בעלי משמעות פוליטית ברורה, ואלו הם ביסודם בעלי אופי גזעני, והמטרה המוסווית מאחוריהם היא לעודד לפעילות אלימה נגד מי שאינם יהודים ולהוציא מן הכוח אל הפועל את הרעיון הנמצא בהם".[19]


ירדן לא קרא את החוברת מתוך תפיסה עיונית צרופה, אלא כמצע לפעולה ממש. הוא התרשם במיוחד ממשפטים אחדים שהתירו לו לכאורה את ניסיון הפיגוע שביצע ביחד עם אחרים: "המהר"ל בגור אריה לבראשית ל"ד, י"ג דההיתר להרוג את אנשי שכם נבע מהגדרת המצב כמלחמה שבה מותר להרוג את החפים מפשע. ואף שבפירושו לשמות י"ד: ז' פירש מאמר הטוב שבגויים – הרוג, דהכוונה היא שאחרי שנפל בידך במלחמה אל תרחם עליו, מ"מ [מה מצינו] אין זה סותר כלל את מה שכתב בעניין אנשי שכם דבשעת המלחמה מותר להרוג את כולם, רק מוסיף היתר נוסף (אולי משום דקדישא ליה קושית בעלי התוספות שנביא לקמן). וכן נכתב בעמוד הימיני סימן ס"ז, דפשוט דמותר להרוג במלחמה אף נשים וילדים, האיסור להורגם במלחמת הרשות הוא רק אחרי שהוכרעה המלחמה". ב"מסקנות ההלכתיות – לעיון, אך לא למעשה". הרב אלבה כתב במפורש: "במלחמה, כל עוד שלא הוכרעה המלחמה מצווה להרוג כל גוי מהעם שנלחמים עימו, אפילו נשים וילדים, שאף כשאינם מסכנים ישירות את ההורגים יש לחוש שיסייעו לאויב בהמשך המלחמה [...] חובת המלחמה מוטלת גם על הציבור וגם על היחיד, כשיש סיכוי לנצח".[20]


יקי מורג: לא גדלתי עם מטען תקיף נגד הערבים. את עקרונות העמידה התקיפה מולם למדתי פה. הבנו כולנו – מתוך ההתנסות במקום, ובעיקר לאחר תהליך אוסלו שבו החוצפה והביטחון שלהם גברו – שאי אפשר לסמוך על הערבים. התקבצה כאן אוכלוסייה שלא נעתרת ל"ממלכתיות"; שיודעת ללכת מכות, להחטיף, להפריע את הסדר – אנחנו ערסים, אנחנו חוזרים בתשובה [...]. ירדן גדל באווירה הזאת. הוא ספג את הדברים, ואפילו שִכלל אותם והביא אותם לידי ביטוי בצד המעשי. בניגוד אליי, הוא יכול היה להגיע למדרגה של מסירות נפש. אני הייתי מספיק בוגר כדי להבין שכל הדברים שנותנים עליהם את הנפש עשויים להתגלות כבלוף [...]. לא התביישתי אף פעם במה שהוא עשה; הייתי גאה מאוד במה שהוא עשה.[21]


דליה מורג: השיקול שלי היה מעשי ולא אידיאולוגי. אני לא יודעת איפה לשים את הראש. אל תשאל אותי, אני באמת לא יודעת [...]. אמרתי לחוקרת שהייתי מרגישה גרוע יותר אם המעשה היה מצליח [...]. אתה רואה את גודל המחלוקת הזאת בבית [...]. לא לשם שאפתי [...]. לי זה היה זוועה: אני "ממלכתית" ממש; לא ייתכן שהבן שלי עבר על החוק [...]. זה לא התחבר לי בכלל. לא חשבתי על אפשרות כזאת. נפלתי לבור שחור [...]. אם הייתי יודעת הייתי מסגירה אותו; עדיף שיוסגר לפני שהוא יוצא לפעולה [...]. אני רוצה אדמה יציבה מתחת לרגליים [...]. כל מי שמכּיר אותי יודע שלא הסכמתי עם המעשה; אבל אחרי הכול הוא נותר הבן שלי, ועזרתי לו ככל האפשר.[22]


אמצעי חבלה ואירועי ירי

ירדן העיד: "יש הבדל גדול בין מה שאני עשיתי ביישוב קודם לכן לבין [הנחת עגלת התופת בא‑טור]. כאן הייתה קפיצת מדרגה, שעברתי בה את כל הקווים האדומים. מרצון להפחיד ולהרתיע, אתה פתאום מגיע לניסיון להרוג – עד הסוף, ובגדול".[23]


מה אירע אם כן לפני "קפיצת המדרגה".


ירדן: בגיל 17 התחילו ההפגנות של אוסלו. הגעתי להפגנות כדי להכּיר בנות שחושבות כמוני. שם נעצרתי פעם אחת. לא הייתי אידיאולוג. עניינו אותי רק בנות – להכּיר מישהי מעניינת, חכמה. לא מצאתי אחת כזאת בהפגנות – לא היו מספיק הפגנות. בדרך, זרקתי קצת אבנים.


לקראת צבא, עשיתי גיבושים ובחרתי בצנחנים. החלטתי לחזור לשמירת מצוות ולהתחתן. דחיתי את הגיוס. כאשר לבסוף הגעתי לצנחנים, יצאתי מייד. לא ראיתי אפשרות ללכת ליחידה קרבית מייד לאחר החתונה. שירתי בחטיבה מרחבית עציון בתקן של נהג במשך שנתיים (הזמן הקצוב לנשואים).


במשך השירות בחטיבה המרחבית, התפרצתי מדי פעם לבונקרים. הייתי מגיע לבונקר, מוציא אמצעי חבלה שונים, ומעמיס אותם על הרכב. באחד המקרים, הגעתי לבסיס של החטיבה שם היה בונקר חצוב בתוך ההר [...]. חיכיתי שהסיור יחלוף. היה יום של גשם וערפל. כאשר ניגשתי לחתוך את המנעול של השער, באמצעות מספרי ברזל, אחד החיילים יצא לקראתי ודרך את הנשק. כאשר ראה חייל, לא ידע מה לעשות. אז כבר גידלתי פאות, והייתה לי כיפה גדולה. החלקתי את המספריים לצ'ימידן, והתחלתי להתפלל – בשעה אחת בלילה. הוא שאל: "מה אתה עושה כאן?". היסיתי אותו, ועשיתי עצמי מתפלל. אחר כך הסברתי לו: "תשמע, המקום הזה היה מנזר צלבני. צריך לעשות תיקון למקום הזה; אני חוזר מייד למגורים". נכנסתי לבסיס, יצאתי מחוץ לגדר, חזרתי אל הרכב שהיה מרוחק כקילומטר משם, ונסעתי לדרכי.


במשך הזמן, הכנתי סליק על יד הבית "ליום פקודה", שבו ריכזתי לבנות חבלה, מצַתים מסוגים שונים, פתיל רועם, אצבעות חבלה, פתיתי חומר נפץ וכדורי רובה; וכמו כן, רקטות נגד טנקים, רימונים למטול ועוד. לא נזקקתי לכלי נשק. האמצעים פוזרו בחורשות מסביב ליישוב. היה לי טרקטור, הגעתי למקומות מסתור, וקברתי אותם. מדי פעם – לבד, בלילה – הייתי יוצא לבדוק את תקינות האמצעים ולבצע פעולות אחזקה שגרתיות. הם היו שמורים בארגזי כלים ועבודה, מכוסים בניילון. לא היו לי תוכניות מוגדרות מה לעשות עם אמצעים אלה. באחת ההזדמנויות, שקלתי להשתמש במטול ולירות לעבר המסוק של ערפאת, אבל כאשר הגיעו שלושה מסוקים, לא היה ברור לי איזה מהם הוא המסוק שלו, ואלה מסוקי צה"ל המלווים אותו, ולכן לא פעלתי. זו הייתה הפעם היחידה שבה חשבתי לפעול על רקע לאומי; פעם נוספת שקלתי לפעול על רקע פלילי – מישהו גנב לי כסף, ורציתי לפוצץ לא את העסק. הכנתי את המטען והפעלתי את השעון. מכיוון שהוא הקדים ושילם, נִטרלתי את המטען ולקחתי אותו. זה היה מקום מרוחק. שמתי אצבע חבלה אחת, ווידאתי היטב שלא ייגרם נזק לנפש. אף אחד ביישוב או במקום אחר לא ידע על אמצעי החבלה, או על התוכניות שלי.[24]


בפסק הדין בבית המשפט המחוזי נכתב: "[ירדן] שיתף פעולה עם החוקרים, בתמורה להקלה בעונשו". מתברר כי ראש צוות החקירה בשב"כ "נפגש [...] עם פרקליט המחוז, עו"ד משה לדור. בפגישה הוא ביקש את רשותו של עו"ד לדור לערוך [לירדן] בדיקת פוליגרף לגבי שאלת מעורבותו בפיגועים קשים, בהם נפגעו ערבים, שטרם פוענחו. הוסבר [לירדן] כי יצליח לעבור את הבדיקה בפוליגרף אם יפרט את כל האירועים שבהם השתתף, דבר שמכוּנה 'ניקוי רעשים'. [ירדן] הסכים לעבור את הבדיקה בתנאי שלא ייפגע בשל הודעתו בעבירות קלות יחסית, שאינן קשורות לעבירות שעליהן הוא נחקר באותה עת. פרקליט המחוז הסכים לתת את ההבטחה, ובלבד שהאירועים שבהם השתתף [ירדן] לא נעשו מתוך כוונה לפגוע בחיי אדם, וכי בפועל לא נפגע אדם כתוצאה מכך. בסיום הישיבה נוסחה ההבטחה בלשון זו: 'בתמורה לשיתוף פעולה מצידו ונכונותו ל'ניקוי רעשים' ולביצוע בדיקת פוליגרף, ניתן יהיה להבטיח לו כי לא נאשימו באירועי אלימוּת שאינם כוללים ירי מכוון לעבר אנשים ו/או ניסיון לפגיעה מכוונת באנשים, הכול למעט בסיטואציה של הגנה עצמית'". בעקבות זאת, [ירדן פירט] את האירועים שעליהם חל הסכם 'ניקוי הרעשים'", אבל לא התייחס לאמצעי החבלה. לטענתו, הוא הבין מהחוקרים כי ההסכם כולל גם את אמצעי החבלה. בשיחה שירדן ניהל עם עופר גמליאל הוא אמר בהתייחס להסכם זה: "אני, למשל, ניקיתי את כל אירועי הירי אשר בבת עין מאז שאני בן חמש-עשרה... עכשיו כבר יש לי אישור כאילו שאני לא אועמד לדין על זה... אבל הכול... מהסוכר בטרקטור... והלכתי לפה וכאן יריתי כאן ועשיתי וכאן זה וכאן זה... אולי היו לי איזה 15 אירועים, ירי, שריפות מכוניות, מגיל 15... זריקות אבנים. הרי כל יום אני נוסע לירושלים. יש לי שלוש-ארבע אבנים לידי קבוע. רואה אוטו של ערבי ממול... הוא חוטף את האבן במהירות 180 קמ"ש. בהמשך השיחה, [ירדן סיפר] על עוד אירוע שהוא ניקה – יריות בכפר צוריף". בשיחה עם שלומי, ירדן אמר כי "עשו לו בדיקת פוליגרף והוא היה צריך לספר על כל אירועי הירי באוויר וכל מה שעשה לערבים. הוא סיפר על שריפה, על 15-10 אירועי ירי לא באוויר – על מכוניות, על בתים. על אירועים אלה [ירדן אומר] הוא לא יועמד לדין, וזה מופיע גם בפרוטוקול בית המשפט".[25]


במשפטו של צוריאל עמיאור, ירדן אמר: "אני חושב שאם היו מעמידים אותי [לדין] על אירועי הירי האלה, אני הייתי מקבל יותר על מה שאני יושב היום על ההנחה של המטען הזה".[26]


עו"ד באומהורן הסבירה: "לא שילמנו מחיר גדול מאוד, מכיוון שמרבית הדברים עליהם הוא דיבר, לא היו בכלל תלונות על זה, לא היו תיקים, לא היינו מגיעים אליהם בשום שלב, אמלא הוא סיפר לנו. בעניין הזה יש לנו רשימה בכתב ידו של ירדן [...], ואלה המקרים שעליהם הוא קיבל חיסיון. ברגע שהוא סיפר על המקרים האלה, נעשתה לו בדיקת פוליגרף, ואז אנחנו היינו רגועים מבחינת ניקוי הרעשים [...]. המטרה שלנו הייתה להגיע למקרה הזה ולמקרים האחרים שהם החשובים. כל הדברים, שאני לא מזלזלת בהם – היו שם דברים באמת איומים, אבל אף אחד מהם לא היה פגיעה באנשים, ולכן שילמנו את המחיר".[27]


בית המשפט סיכם: "אם נתחקה אחר תכליתו של ההסכם, נראה שאין הוא חל על אישום [אמצעי הלחימה]. לדברי ראש צוות החקירה בשב"כ, הארגון 'אינו מטפל בחיכוכים שבין האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה היהודית – כגון זריקת אבנים, כריתת עצים וכיוצא בזה'. את השב"כ עניין האם הנאשמים קשורים לפיגועים שנעשו בעבר. לכן, על מנת לאפשר בדיקת פוליגרף שבה [ירדן] ייתן תשובה מקצועית, האם הוא קשור לאותם פיגועים שנעשו בעבר ולא פוענחו, הוסכם עימו שלא יתייחסו לפעולות 'קטנות' שאינן בתחום עניינו של השב"כ. זה המחיר שהשב"כ היה מוכן לשלם. לאחר מתן ההבטחה נחקר [ירדן] על אמצעי הלחימה שברשותו, וכיצד להוציאו מהיישוב בת עין [...], אך לא היה קשר בין ההבטחה לבין החקירה בנושא זה. יש לזכות כי בדיקת הפוליגרף כללה נושאים החורגים מ'ניקוי רעשים'. החקירה כללה גם חשדות להשתתפותו של [ירדן] בפיגועים נוספים, בנוסף לאמצעי הלחימה שהוסגרו, שברור שאינם חלק מההסכם".[28]


ירדן: בשלב מסוים, החלטתי להתייחס באופן פעיל לכל הִתגרות של ערבים – תצפית על היישוב, רעיית עיזים סמוך ליישוב, גנבה, זריקת אבנים או ירי לעבר היישוב, וכדומה. לא שנאתי ערבים אף פעם; מאוד האמנתי שצריך ליצור "מאזן אֵימה" אמיתי מולם. כאשר רועים התקרבו ליישוב, הייתי יורה לעברם ולעבר העדר ברובה M-16 שברשותי. פעם קטלתי עדר עיזים שלם מטווח קצר; יורה בכבשים, בחמורים ובכלבים. לא אהבתי עקירת עצים, כי כתוב בתורה שאסור. נמנעתי ממקרים כאלה. פעם אחת ביצעתי, ותוך כדי מעשה הרגשתי לא טוב ונטשתי. שקלתי הרעלת בארות, אבל זה יכול היה להביא לעימות ישיר עם השב"כ, ולכן נמנעתי מכך.


במקרים אחרים, נכנסתי לבדי, בדרך כלל בשעות לילה, לכפרים שמהם יצאו המעורבים. לקחתי איתי שני כלי נשק – M-16 שאני חתום עליו ונשק נוסף, תת-מקלע עוזי מנשקיית היישוב, לשם גיבוי – וכן תיק מלא מחסניות. הייתי מנווט עם מפה מודיעינית של החטיבה המרחבית, והכּרתי כל בית. בעת הפעילות, כיסיתי את עצמי לגמרי בכובע גרב שחור עם חריץ לעיניים כמו נינג'ה. כל בית היה צריך להיפגע. יריתי שניים-שלושה כדורים על כל בית. בדרך כלל הייתי שומר את בית המוכתר לסוף, וממטיר צרורות על הבית ועל האוטו שלו ועל כל דבר ששייך לו. מעולם לא יריתי על אנשים, ושום אדם לא נפגע מהירי שלי. במקרה אחד, נאמר לי שאשת המוכתר של כפר צפא פונתה לבית חולים. אחרי שעה-שעה וחצי הייתי עוזב את הכפר ושב הביתה.


בסך הכול, ביצעתי 11 אירועי ירי. פעלתי בכפרים נחלים, חרבת צפא, צוריף, בית עומאר וג'אבה. מכיוון שבכפרים נשמעות כל הזמן יריות, איש לא ידע שפעלתי שם [...]. זה היה פשוט מועיל. הגנבות נפסקו, וראינו ירידה ברורה בפעילוּת שלהם [...]. מעולם לא העליתי על דעתי לפגוע בחייל, בשוטר או באיש שב"כ. חונכתי אצל הורים שמעריכם ומעריצים אותם (אמי הייתה שוטרת; אבי שירת כמ"פ בקבע בצה"ל, וגם תקופה קצרה בשב"כ).[29]


שלומי העיד בבית המשפט כי העביר למעורבים אחדים פרטים לא נכונים לגבי חברי ההתארגנות. כך לדוגמה, "בפני בן-ברוך הוא תיאר את ירדן כאיש אמיץ וצלף הנכנס לבדו לכפרים ערביים".[30] שלומי מסר בעדותו בשב"כ כי "ירדן גם [איש לא אלים]". להוכחת דבריו נתן דוגמה של "כניסת ערבי עם כבשים לבת עין, ומספר תושבים מבת עין שרצו להרוג את הכבשים וירדן הוא שמנע הריגת הכבשים".[31] עורך הדין מטעם ההגנה העיר כי הייתה לירדן אמירה על ירי בכפרים, אבל השב"כ לא מצא סימוכין לכך [...]. עליך לזכור כי מדובר באנשים ש'קצת חיים בסרט'. אני לא יודע כמה מציאוּת וכמה דמיון ומשאלות לב נארגים לתוך הסיפור הזה".


ירדן: הבלים [...]. לאלה סימוכין הוא מצפה בדיוק? [...]. חוץ מזה, אם אני חושב על זה, עורכת הדין מטעם התביעה יודעת בדיון את הסימוכין שהיו לשב"כ או לא היו לגבי האירועים האלה. היא בוודאי ידעה מהשב"כ אם קרו האירועים האלה או לא; אם הם מקבלים את זה כסיפורי בדים שלי, או שזה אירועים שהיו להם סימוכין עליהם מתוך מידעים שלהם. תוכל גם לאמת את זה אתה.[32]


ירדן עשה כל מאמץ כדי להזים טוענות אלה, וביקש שאבדוק בתיקי המשטרה והשב"כ ואמצא עדויות מתאימות כדי לבסס את קביעותיו. הוא כתב בין השאר:


ירדן: נחקרתי על אירוע ירי אחד, ובעצם באירוע נוסף שלומי היה בסביבה [...]. גם פדרמן נכח באירוע ירי שלי (שבו טרקטור מהכפר בליווי חבר'ה מהכפר חרשו אדמות בסמיכות לבת עין ב', ויצאתי להניס אותם בירי, ולחבל בטרקטור). באחד נכחו ממש שניהם, ובאחד שלומי היה בסביבה [...]. באירוע אחד היו עדים רבים [...]. אבל יש אירועים אחרים שאחרים הסיקו שאני ביצעתי כתגובה לפגיעה בבת עין... עליהם תוכל לשאול את המוכתרים של הכפרים סביבנו [...]. כל הרעיון שהתוודיתי על האירועים האלה בשב"כ היה לצורך בדיקת פוליגרף ("ניקוי רעשים"). לצורך כך הובטח לי שכול ירי שהיה רק כדי להרתיע או תחת "תג מחיר", ולא בוצע בו רצח או כוונה לרצח, לא אועמד לדין בגינם.[33]


שאלתי את עורכת הדין, והיא השיבה כי הם לא התעסקו באירועי הירי: "הוא הלך ל-12 שנה לכלא – אז מה זה משנה? חבל על השקעת העבודה בעניינים שוליים כאלה".


תגובתו של ירדן:


ירדן: ייתכן שלא נאמר לה שהיו מידעים... אחד השב"כניקים מבת עין ניסו לדובב אותי כמה פעמים אחרי אירועי הירי.[34]


בבדיקה נוספת של זיכרונות הדברים מחקירותיו של ירדן בשב"כ מצאתי אכן אחת מהן שבה ירדן "הביע רצון 'לנקות רעשים' ולהוכיח לנו כי אינו מעורב בפיגועים חמורים נוספים". הוא מנה את האירועים הבאים: "(א) ביום שישי שלפני ערב פסח השנה, הבחין במשאית ערבית עמוסה ירקות ששקעה באדמות בת עין לאחר שניסתה לעקוף את מחסומי צה"ל. [ירדן] שרף את המשאית באמצעות שבירת החלון במושב שליד הנהג והצתת הווילון בתא הנהג בגפרור. המשאית עלתה באש. בהמשך דיווח לכוחות צה"ל שהיו בסביבה כי ראה משאית עולה באש בשטחי היישוב; (ב) לפני כחודשיים [...], בעקבות 'ניתוח אירוע' ממנו הסיקו [ירדן] ואחרים כי ערבי מצוריף [...] ניסה לפגוע בילדות ביישוב, החליט לפעול לבדו. [הוא] חדר ב-01:00 בלילה ליישוב חִרבת צפע, וירה לעבר חלונות של מספר בתים; (ג) בעקבות אותו אירוע זיהה [ירדן] את [אותו אדם], וניסה ללכוד אותו בשטח אדמות ממזרח לצוריף, רדף אחריו וירה ירייה אחת בסמוך אליו, שלא מתוך כוונה לפגוע בו. [הוא] רדף אחריו לאורך ארבעה ק"מ, אך לא הצליח לתפוס אותו; (ד) לפני כשלושה חודשים, בשבוע שבו בוצע הפיגוע בעמנואל, כתגובה על הפגנת החמאס באזור צוריף וירי שבוצע לעבר בת עין – הלך [ירדן] לבדו בלילה לצוריף וירה לעבר כעשרה בתים ורכב אחד, בעיקרון – ירייה אחת לעבר חלון כל בית, ופנס הרכב. סך הכול ירה כ-20 יריות, תוך שהוא מוודא שאיש לא ייפגע; (ה) לפני כשנתיים וחצי [...] ירה [ירדן] מנשק עוזי שנלקח מבחור מבת עין [...] לעבר צמיגי טרקטור שעבד באדמות חקלאיות סמוך לבת עין ב' (בניגוד להוראות גורמי הביטחון); (ו) בערך בחודש אלול תשס"א הבחין [ירדן] בטרקטור שמפתח קרקעות חקלאיות בסמוך לבת עין ב', תוך הפרת הוראות גורמי הביטחון. [הוא] ירה על צמיגי הטרקטור. מאוחר יותר הסתבר שהטרקטור נגנב מישראל; (ז) ירי לעבר צאן של ערבים – לא נגרם נזק; (ח) ירי בסמוך לטרקטור שהכשיר שטח לבנייה על גבול קרקעות בת עין; (ט) ירי בסמוך לעובדים ערבים שבאו לפתח בנייה מכיוון חִרבת צפע – ללא נפגעים, ומתוך כוונה להתריע; (י) [ירדן] חדר לחִרבת צפע והכניס לטרקטור שביצע את העבודות סוכר דרך מספר פתחים – דלק, שמן ועוד פתח שלא יודע מהו; (יא) עקירת שתילים של ערבים שנשתלו על גבול אדמות בת עין; (י"ב) לפני כשנה וחצי, כחודש אחרי אירועי ואדי ערה, סמוך לצומת הגוש בפנייה לבית פאג'ר, [ירדן] זרק אבנים לעבר רכבים ערביים שעקפו הפגנה של המתיישבים בצומת הגוש; (י"ג) לפני כשלוש שנים [ירדן] נעצר בעקבות ירי על צמיגי טרקטור שעבד בסמוך לבת עין ב'. לאחר שהלה הפר הוראות של גורמי הביטחון. לא הועמד למשפט; (י"ד) בהמשך לאותו אירוע, מספר שעות אחר כך בלילה, כרת [ירדן] 30 עצי זית צעירים. לדבריו, עשה זאת לבדו בעזרת משור ידני. [הוא] עסק בכך כארבע-חמש שעות; (ט"ו) בהיותו בשירות סדיר, בשנת 1997, ברובע המוסלמי בירושלים, הותקף על ידי נערים ערבים, וכתגובה רדף אחריהם. הנערים נמלטו לתוך בית. [ירדן] פרץ לבית, והלך מכות עם השוהים בו. במהלך הקטטה הבחין באחד מהם מחזיק שברייה, ונמלט מהמקום. באותו לילה חזר לאותו בית, זיהה את הנערים בחברת אביהם בפתח הבית, תקף אותם באבנים. האבא נפצע במפשעה [וירדן] נמלט. [הוא] נחקר בגין המקרה, והתיק נסגר מחוסר ראיות; (ט"ו) לפני כחמש שנים (במהלך נסיעה ברכב הצבאי), וגם במהלך החודשים האחרונים (בנסיעות לירושלים עם רכבים שונים) נהג [ירדן] להחזיק ברכבו אבנים ולהשליך אותן לעבר רכבי ערבים תוך כדי נסיעה. לא הבחין בפגיעה משמעותית; (ט"ז) אחרי ש'גולדשטיין נרצח על ידי הערבים', הוקמו מחסומים על ציר חברון-בית לחם. אחת הדרכים שערבים עקפו את המחסום עברה סמוך לבת עין. [ירדן] יידה אבנים לעבר רכבים שעברו במקום; (י"ז) לפני כעשר שנים, סמוך לאלון שבות, בבתים של ערבים הסמוכים לכביש, ניסה (ירדן) לשרוף רכב פרטי [...] של ערבים. [הוא] השליך לעברו בקבוק מולוטוב מתודלק בסולר במקום בנזין, מה שגרם לכישלון המעשה. הרכב לא נשרף, ורק נפגע בשמשות". החוקרים מפרטים: "כל הירי שבוצע על ידי [ירדן] פרט [לאירוע אחד] בוצע מנשקו הצה"לי מסוג M-16, שניתן לו בנשקיית בת עין. בכל אירועי הירי המוזכרים, על פי [ירדן], לא היו נפגעים בנפש. [ירדן] צירף הצהרה בכתב ידו, שבה מפרט את מעשיו ומתחייב כי אינו מסתיר פעילוּת אלימה נוספת. [ירדן] ציין כי בכל האירועים פעל לבדו, מתוך עיקרון שלא לשתף אחרים ולא לסבך אחרים. על פיו, רובּה ככולה של הפעילוּת האלימה סביב בת עין התבצעה על ידו בלבד. כתוצאה מפעילוּת זו, נוצרה הרתעה מפני ניסיון של ערבים לתקוף את היישוב".[35]


מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


[1] ריאיון מקוון, ירדן מורג, 6.8.2017.


[2] פ"ח 5034/02.


[3] פ"ח 2034/02.


[4] פ"ח 5034/02.


[5] ריאיון מקוון, ירדן מורג, 6.8.2017.


[6] ע"פ 10110/03, ע"פ 10159/03.


[7] ע"פ 10110/03, ע"פ 10159/03.


[8] ת"פ 5034/02.


[9] פ"ח 005024/02.


[10] ריאיון אישי, שלומי דביר-זליגר, 13.7.2017.


[11] תפ"ח 619/03.


[12] ריאיון מקוון, ירדן מורג, 12.8.2017.


[13] ע"פ 10110/03, ע"פ 10159/03.


[14] ריאיון אישי, ירדן מורג, 8.8.2017.


[15] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של ירדן מורג, 29.4.2002.


[16] בן חורין, תשנ"ה: 127-101.


[17] ת"פ 251/94.


[18] ע"פ 2831/95.


[19] ע"פ 2831/95.


[20] בן חורין, תשנ"ה: 118, 127-126.


[21] ריאיון אישי, יקי מורג, 2.8.2017.


[22] ריאיון אישי, דליה מורג, 2.8.2017.


[23] "המלחמה עכשיו", 2004.


[24] ריאיון אישי, ירדן מורג, 2.8.2017.


[25] פ"ח 5034/02.


[26] תפ"ח 619/03.


[27] פ"ח 5034/02.


[28] פ"ח 5034/02.


[29] ריאיון אישי, ירדן מורג, 2.8.2017; 8.8.2017.


[30] פ"ח 5053/03.


[31] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שלומי דביר-זליגר, 23.5.2002.


[32] ריאיון מקוון, ירדן מורג, 12.8.2017.


[33] ריאיון מקוון, ירדן מורג, 12.8.2017.


[34] ריאיון מקוון, ירדן מורג, 12.8.2017.


[35] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של ירדן מורג, 6.5.2002.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0