88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0

  • עידן ירון

נקודת המבט של "הרוח החיה בהתארגנות" – שלומי דביר-זליגר

עודכן ב: 22 מאי 2019

מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


חוקר השב"כ עופר העיד במשפט: "התרכזתי בעיקר בחקירה של שלומי [...]. הוא צייר אותי. שלומי הרגיש מאוד נוח גם להעלות הגיגים ומחשבות בכתב, מאחר שהוא מאוד מוכשר גם בהיבט הזה. זאת הייתה האווירה".


חקירה ומשפט

גרסאות

השופטים כתבו בהחלטתם: "חלק מהעדים בפנינו נתנו גרסאות שונות בהזדמנויות שונות, הן בשלבי החקירה, הן במשפטם של מעורבים נוספים. יש בכך לתרום לשלל הספקות שהתעוררו במשפט זה. הרושם שהתקבל מכל עדויותיהם והודעותיהם הוא כי האמת אינה משמשת נר לרגליהם, וכי בעיניהם יש ערכים חשובים יותר, כמו גם אינטרסים שונים שהם רוצים לקדם, מאשר הצורך והחובה לומר אמת בבית המשפט [...]. נמצא שריבוי הגרסאות אינו מאפשר הגעה לממצא חד-משמעי בסוגיה".[1]


איור של שלומי דביר-זליגר במהלך חקירתו בשב"כ (מאי 2002)

שלומי נחקר מייד לאחר המעצר על ידי חוקרי השב"כ, ושמר על זכות השתיקה. רק לאחר שהוצגה לו עדותו של ירדן המסבכת אותו, הוא החליט לדבר. לאחר מכן חדל לשתף פעולה עם חוקריו.


בחקירתו בשלב מאוחר יותר, שלומי אמר שהוא מודע לכך שלוּ המטען היה מופעל היו קורבנות בנפש. יהודים לא ייפגעו כי הם נמנעים מלנסוע בכביש הגישה העליון לבית הקברות בהר הזיתים.[2]


כאשר שלומי נשאל בחקירת משטרה: "האם סיפרת לעופר גמליאל ולירדן מורג פרטים לא נכונים במטרה כלשהי?", הוא ענה: "התשובה היא כן, מהמטרות הבאות: ראשית, משום שלפני שיצרתי איתם קשר בנוגע לפיגוע הם כמעט לא הכירו אותי. הכוונה לעופר ולירדן, ולכן רציתי להראות שכאילו יש לי רקורד מכובד; שנית, מכיוון שאני טיפוס של 'שתי ידיים שמאליות', בשונה מעופר וירדן שהם אנשי מעשה, לכן הרגשתי נחיתוּת שאני בא ומלהיב אותם לעשות מעשה כזה. ועל כן רציתי להרשים אותם בכך שאני קשור לדברים גדולים ורציניים; שלישית, עופר לא מיהר לגשת לפעולה, וחדשות לבקרים העלה רעיונות אחרים לפיגועים מסוג אחר וכדומה, ולכן רציתי לגרום לו להחליט ולקחת בידיים ברצינות את הפרויקט של הפיגוע הזה, וכן ירדן רצה בהתחלה לבצע בליל ל"ג בעומר, ואני הייתי קצר רוח לבצע עוד כמה ימים לפני זה, ולכן סיפרתי לו סיפורי מעשיות" – "ש': פרט בבקשה מה היו הדברים הלא נכונים שסיפרת לירדן ולעופר? – ת': סיפרתי להם שאני קשור לחבורה אחרת, והפיגוע שלנו הוא רק חלק מפיגועים נוספים. כמו כן אמרתי להם שאני קשור לגניבת נשק M-16 מבת עין מחייל מילואים לפני יותר משלוש וחצי שנים. לציין שבשום מקרה לא אמרתי שאני קשור לגניבה, מבלי להסביר איך כי לא רציתי לעשות ממני 'רמבו' גדול עד כדי כך, וכן יש לציין שבזמן שנשק זה נגנב כלל לא הייתי תושב בת עין, ושמעתי על כך משיחות תושבים ביישוב הרבה לאחר המעשה. כמו כן סיפרתי לעופר ולירדן שאותה החבורה שאני קשור אליה ביצעה את הפיגוע בצור באחר, ופיגועי ירי שנעשו נגד ערבים. וכן סיפרתי להם שהחבורה גנבה מקלע מאג ונשקים מבסיס בצפון הארץ, ושהנשקים מוחבאים בסליק בשומרון. לציין שאני סיפרתי להם על דברים שקרו כביכול בשומרון, מכיוון שידעתי משיחות עימם שהם ובמיוחד ירדן אינם מכּירים דבר בשומרון, ולכן הם ייקנו כל סיפור שאני מספר להם. במטרה לזרז את הפיגוע שהתכוונו לעשות עוד קודם לל"ג בעומר סיפרתי להם שהפיגוע שלנו, אני מציין כאן שאת זה סיפרתי רק לירדן ולא לעופר, שהפיגוע שלנו מעכּב פיגוע אחר שאמור להתרחש בליל ל"ג בעומר בבית ערבי בשומרון, ואסור שהפיגוע שלנו והפיגוע הזה יהיו באותו הלילה, משום שהשב"כ יבין שמדובר באותה החבורה, ולא בשתי חוליות נפרדות. וכן שערנוּת השוטרים לטרור יהודי תהיה גדולה יותר לאחר שישמעו ברדיו שבאותו ערב בוצע פיגוע נגד ערבים. ביום ראשון כאשר באתי לביתו של ירדן, הכוונה ביום הפיגוע בערב, אמרתי לירדן שהחבורה שאליה אני קשור יצאו אמש לבצע תוכניתם כנקמה לפיגוע שהיה בשבת ביישוב אדורה; אולם הם חזרו כלעומת שבאו מכיוון שדלת הבית הערבי בו רצו לבצע פיגוע הייתה נעולה. סיפרתי זאת מכיוון שירדן היה מלא זעם בעקבות הפיגוע באדורה, וידעתי שזה ירשים אותו. כמו כן באותו יום ראשון אמרתי לירדן שסיכמתי עם נועם פדרמן שאם לא נעשה את הפיגוע, אני אתקשר אליו בבוקר לעדכן אותו. בפעם אחרת באחד הימים האחרונים שלפני הפעולה מסרתי לירדן שאדם בשם דוד ליבמן, שהוא רווק וחסר כתובת, שייך לחבורתי; זאת מאחר שירדן ראה אותו בהלוויה של שלהבת פס ומאוד התלהב מדוד ליבמן וראה אותו כדמות אידיאלית להשתתף בפיגועים נגד ערבים, ולכן 'עבדתי' עליו שהוא שייך לחבורה – ש': האם מסרת ליוסי בן-ברוך פרטים לא מדויקים על ירדן; וזאת כדי להצדיק את צירופו לביצוע הפיגוע? – ת': לא. מסרתי ליוסי את האמת על ירדן כפי שהכרתיו: בחור אמיץ שנכנס לכפרים ערביים לבדו, וצלף מעולה, על פי הפרטים שירדן מסר לי בעצמו".[3]


איור של שלומי דביר-זליגר במהלך חקירתו בשב"כ (מאי 2002)

חוקר השב"כ עופר העיד במשפט: "התרכזתי בעיקר בחקירה של שלומי ואחר כך של עופר. הוא צייר אותי. שלומי הרגיש מאוד נוח גם להעלות הגיגים ומחשבות בכתב, מאחר שהוא מאוד מוכשר גם בהיבט הזה. זאת הייתה האווירה".[4]


טענות ההגנה

לטענת עורך הדין של הנאשמים, "לא הייתה להם כוונה להרוג. כוונתם הייתה לבצע מעשה שתכליתו הרתעתית-תקשורתית ולא מעבר לכך. הנאשמים חפצו להתקשר למשטרה ולהודיע על קיום המטען, ובכך ליצור את האפקט האמור [...]. העגלה שהוצבה על ידם במקום שבו נתפסו לא יכלה להתפוצץ, משום שלא הייתה בעלת פוטנציאל כזה. בכל מקרה, העגלה לא הייתה אמורה להתפוצץ".[5]


גרסאות בבית המשפט המחוזי

כאשר שלומי נשאל מדוע לא מסר את גרסתו כי מוסכם שהמטען לא יתפוצץ הוא ענה כי הכוונה הייתה אכן להניח מטען דמה, וכי עורך דינו השיב שמטרת המטען הייתה הרתעתית. כאשר נשאל מדוע לא אמר בתשובה לאישום שהחליטו מראש שהמטען לא יופעל, ענה: "בשלב הזה שיצאנו, עדיין לא ידעתי שהבטרייה ריקה, זה לא היה משנה, כי ממילא התכוונו להודיע למשטרה בזמן כזה שאו שהם ינטרלו או שלא יהיה שם אף אחד שיראה, ממילא לא היה משנה לי הנקודה הזאת".[6] כאשר נשאל "האם היית מודע למידת הנזק והפגיעה בנפש שהמטען יכול היה לגרום?", ענה: "הבנתי שפיצוץ של בלון גז עלול להיות אפקטיבי, אך המעטתי בחשיבותו של מטען זה לעומת מטען תקני. אך אני מודע לכך שאילו המטען היה מופעל, יכלו להיות אבדות בנפש".[7]


עמדת בית המשפט: בית המשפט צידד בטענה כי אין לתת אמון בגרסתו של שלומי; זאת בין השאר מכיוון ש"הוא מסר גרסאות סותרות בשאלות הבאות: האם המטען היה אמור להתפוצץ, או אמור היה להיות מנוטרל; האם הנאשמים הסכימו כולם שאין מקום לפוצץ את המטען או שמא רק [שלומי] הגה בכך; מה סוכם בין הקושרים באשר למועד שבו יודיעו למשטרה או לתקשורת על המטען, והאם הייתה הסכמה לקחת אחריות על הנחת המטען. אם המטען היה אמור להתפוצץ, מדוע היו דיונים על האפשרות לצלם את עמוד האש ולהפיצו בתקשורת?".


מאמירות הנאשמים בחקירה ובבית המשפט נלמד כי כוונתם הייתה "לבצע פיגוע תופת נגד האוכלוסייה הערבית כמעשה נקמה על פיגועי הטרור שאירעו נגד יהודים. דבריהם עולה תסכול וזעם רב ורצון עז 'לקום ולעשות מעשה'. דאגתם היחידה [...] הייתה שמא ייפגעו עוברי אורח יהודים". עולה מכך כי "לנאשמים הייתה כוונת קטילה, לגרום למותם של אנשים רבים חפים מכל פשע, ביניהם ילדות רכות בשנים [...]. הנאשמים תכננו את המעשה במשך זמן רב, והיה באפשרותם לסגת מתוכניתם בכל רגע נתון, אולם הם גמרו אומר להוציא [אותה] אל הפועל ויהי מה [...]. הנאשמים [...], כאנשים דתיים, גם התעניינו מבחינה הלכתית אם מותר להרוג ערבים". שלומי טען כי "יש בתנ"ך הוכחות לכך שמעשים כאלה [המכוונים נגד ילדים] הם מחויבים".[8]


גזר הדין בבית המשפט המחוזי

הנאשמים הואשמו בעבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בגין הרשעתו של שלומי בסעיף זה נגזרו עליו 15 שנות מאסר בפועל, החל מאפריל 2002.


ערר לבית המשפט העליון

בדצמבר 2006 דחה בית המשפט את ערעורו של שלומי על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי ועל חומרת העונש שהוטל עליו. ערעורו התבסס על הטענה כי לא הוכח לגביו היסוד הנפשי של כוונת קטילה הנדרש להרשעה בעבירה של ניסיון לרצח. לטענת המדינה, כוונת הקטילה הוכחה כדבעי. בית המשפט הסיק כי "כוונתם [של המערערים – שלומי, עופר וירדן הייתה לגרום לאבדות בנפש. אמרות המערערים בכל הנוגע לרצונם בביצוע הפיגוע כנקמה על רצח יהודים וחששם כי יהודים ייפגעו בפיגוע מצביעים, כאשר מצרפים אליהם את מעשי המערערים, על כוונת הקטילה שהתקיימה בקרב המערערים. על כן לא נמצאה לנו כל עילה להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בעניין משמעות הודעותיהם של המערערים [...]. משנמצא כי התקיימו בשלומי היסוד העובדתי והיסוד הנפשי הנדרשים להרשעה בעבירה של ניסיון לרצח, התוצאה היא כי דין ערעורו על הרשעתו להידחות".[9]


שלומי: מעולם לא קראתי את פסק הדין של בית המשפט העליון, ולכן איני יכול להתייחס אליו.[10]


שחרור מהכלא

אחרי 13 שנה בכלא, אביו של שלומי, הרב יהודה זליגר, אמר: "שלומי בן 39, וכל החיים לפניו; אבל קודם כל רוצים לעבור את השלב הזה ולנשום לרווחה. כולנו מקווים לראות אותו, המשפחה והחברים".[11]


שלומי השתחרר מהכלא במאי 2015. לרגל שחרורו וחזרתו ליישוב בת עין הציבו ילדי היישוב שלטים בכניסה ליישוב ובלוחות המודעות, שבהם נכתב: "ברוך הבא שלומי דביר, אוהבים אותך – בת עין"; "ברוך הבא שלומי גיבור ישראל"; "ברוך מתיר אסורים".[12]


מקורות השפעה

בחלק זה אני הולך בעקבות דימוי שהציע בזמנו קליפורד גירץ: האנתרופולוג בעבודתו כמוהו כאדם המציץ מעבר לכתפו של אחד מנחקריו השקוע בעצמו בקריאת הטקסטים שלו.[13] זאת ועוד, כפי שנאמר לגבי סוון לינדקוויסט, מחבר הספר השמידו את הפראים!, אני מתייצב "מחוץ לעצמי ומתגנב מאחורי מבטי שלי".[14]

בחקירת שב"כ, שלומי ציין כי "אמירות מסוימות של אנשים מהזרם המרכזי בציונות הדתית הם שחיזקו [אותו] במעשיו".[15] בשיחה איתי, שלומי מזכיר כמה מקורות מרכזיים שהשפיעו על תפיסותיו ומעשיו. הוא פותח ומדגיש כי הסכים לדבר איתי למרות שאינו מבקש להעביר כל מסר: מטרתו היא אם כן להבהיר כי מה שהוא מכנה "ימין קיצוני" אינו נובע בהכרח מגישות חסידיות וקבליות, או ממה שמכוּנה "נוער הגבעות". לדבריו, "דווקא הדברים המשמעותיים יותר לא באים משם".


שלומי היה בזמנו תלמיד בישיבת "עוד יוסף חי", ומקורב לתורתו של הרב יצחק גינזבורג, ששימש כראש ישיבת "עוד יוסף חי" בשכם עד לנסיגת צה"ל משם ב-2002. הרב גינזבורג סבור כי "הפעילוּת למען ארץ-ישראל היא משיחית, גם מפני שזה גופא ההבדל בין ההקדמות למשיח לבין משיח עצמו. משיח היינו כבר כניסה להתמודד עם המציאוּת עצמה, לפעול פעולות מסוג אלו שכותרות העיתונים חייבות להתייחס אליהן".[16]


מעשיהם של שלומי ועמיתיו היו אכן מסוג אלו "שכותרות בעיתונים חייבות להתייחס אליהן". אולם שלומי עצמו כבר התרחק מדרכו הגאולית של הרב גינזבורג. הוא מעיד כי כיום הוא רואה את "הגאולה הניסית" כרעה חולה שחדרה ליהדות מן הנצרות: "גאולה ניסית זה קשקוש". הגאולה לטעמו היא שלטון יהודי מלא בארץ-ישראל – מטרה שכשלעצמה אינה מרחיקה אותו בהכרח מזו של הרב גינזבורג. שלומי מסתייג מהעיסוק של הרב גינזבורג ב"נפש האדם". לדבריו, "התורה לא מתעניינת בנפש יותר מדי; התורה עוסקת בחקלאים". התפיסה הגורסת "לא להתייאש" היא להבנתו גלותית. שלומי אומר: "החסידות רק הורסת הכול. היא לא מביאה לשום דבר; היא לא הכתובת לשום מהפכה".


לח"י – אצ"ג

שלומי הושפע ממורשת לח"י, בעיקר מהפלג שהזדהה עם הימין הפוליטי-הלאומי, ובכלל זה – במידה רבה – מהמצע האידיאולוגי שלה "עיקרי התחייה". מצע זה גובש על ידי אברהם שטרן (יאיר) – המפקד-המייסד של הארגון. באמצעות שמונה-עשר הסעיפים, יאיר הגדיר את מהותו ההיסטורית של העם ואת ייעודיו, ובהם: "כיבוש המכורה מידי זרים לאחוזת עולם"; "חידוש האדנות העברית על הארץ הגאולה"; "בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה", כאשר תחומי המכורה אמורים להשתרע "מנהר מצרים עד הנהר הגדול פרת", כגבולות ההבטחה.[17]


לדברי יוסף הלר, "השקפתו המיסטית-המשיחית של יאיר היא שכיוונה את תפיסת המציאות הפוליטית שלו. הפעולות המהפכניות לא התחייבו מן המציאוּת ההיסטורית אלא מהשקפותיו הרומנטיוֹת והמשיחיות ומהנחותיו האידיאולוגיות [...]: 'מלכות ישראל' לא תושג על ידי המצפון הבין-לאומי והמשחק הדיפלומטי, אלא רק בכוח".[18]


שלומי: אני מזדהה אולי יותר מכול עם כתיבתו של המשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג). בכלא קשה מאוד להכניס ספרים, וקיימת הגבלה על מספרם. החלטתי להצטייד בכל כתבי אצ"ג, ששניתי בהם במשך השנים. כאשר אני קורא את השירה הלאומית של אצ"ג, זה מאיר לי את הנפש פי אלף מאשר כל מיני כתבים המכוונים לפנימיוּת.[19]


השפעתו של אצ"ג מעוררת מחלוקת. חנן חֶבר גרס כי מצד אחד הוקסם מן הכוח האסתטי ומן העוצמה הרוחנית והנפשית שאצ"ג הצליח לייצר בלשון שלו; מצד אחר, הדף, לעיתים קרובות בשאַט נפש, את עולם הערכים שהשירים מציגים. לטענתו, "המבע הרדיקלי האנרגטי של אצ"ג הוא כזה שמסוגל להפוך מבע אינטימי מעודן לשנאה עמוקה עד כדי הבעת כמיהה להגשמתו של רצח פוליטי. ולכן, בחברה כשלנו, שרצח פוליטי הפך בה לאפשרי ובִריונות וברוטליות הפכו למעשה פוליטי מוכּר, מחויבת הקריאה בשירת אצ"ג להתמודד ביושר עם העובדה שמבע גזעני ופשיסטי כזה צמח בעוצמה מרתקת וכחלק פנימי כל כך של מסורת התרבות העברית. שירת אצ"ג היא שירה גדולה שהניסוח השירי שלה רק מחריף את הסכנות הטמונות בה [...]. המחאה הפוליטית של אצ"ג נסמכת על עולמות מיסטיים ומשיחיים המבצעים דמוניזציה של יריביה והיא מוקיעה אותם על פי קריטריונים מטפיזיים".[20]


הרב בנימין כהנא

בנימין זאב כהנא (2000-1966) – בנו של מנהיג תנועת "כך" מאיר כהנא – היה ראש ישיבת הרעיון הציוני, הקים את תנועת "כהנא חי", ונרצח עם אשתו בפיגוע ירי.


שלומי הפנה אותי לשני מקורות מרכזיים המזוהים עם הרב כהנא שמהם הושפע: "אגרות – כך היא דרכה של תורה", שיצאו לאור על ידי תלמידי ישיבת "המכון לרעיון היהודי" שליד תנועת "כך" בראשותו; ו"הגדרת הרעיון – מבוארת בידי בנימין זאב כהנא". מה שלומי מצא שם?


באגרות הוא מצא לדוגמה את הציטוטים הבאים בכותרת "מדוע הרגו שמעון ולוי את כל אנשי שכם, לאחר שרק שבט בן חמור חטא?": "רמב"ם: בן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו – ייהרג בסיף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם בהריגה. שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו (הלכות מלכים ט: יד). רמב"ן: אבל עניין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להִנקֵם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו – כי עבדיו הם וסרים הם למשמעתו, ואין הברית אשר נימולו נחשב בעיניהם למאומה, כי היה להחניף לאדוניהם. מהר"ל מפרג (גור אריה): אע"ג דאמרה תורה 'כי הקרב אל עיר וקראת אליה לשלום', היינו במקום שלא עשו לישראל דבר, אבל במקום שעשו לישראל דבר, כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אע"ג דלא עשה אלא אחד מהם, כיוון דמכלל העם הוא – כיוון שפרצו להם תחילה מותרים לקחת נקמתם מהם. וכן בכל המלחמות שהם נמצאים כגון: 'צרור את המדיינים', וגו', אע"ג שהיו הרבה שלא עשו ('חפים מפשע') אין זה חילוק, כיוון שהיו באותה אומה שעשו רע להם מותרים לבוא עליהם למלחמה וכן הם בכל המלחמות". ובאגרת נוספת: "מעשה שכם כשלעצמו היה מעשה של גבורה, מסירוּת נפש, קידוש השם. וכן כל יהודי שיוצא לנקום נקמתם של יהודים וכ"ש שנרצחו. לאור זה יש לצפות לשחרורו של כל יהודי אשר פעל למען קידוש השם ועם ישראל, ואשר כאב במעשיו את הלקח של מעשה שמעון ולוי בשכם". ובאגרת אחרת: "יהי רצון שנזכה לראות בהגשמת פסוק זה ['כי כולם היו אויביהם ובכולם אעשה נקמה'], בשחרור כל הנוקמים מבית האסורים ובגאולה שלמה במהרה בימינו אמן!".


ב"הגדת הרעיון", שלומי מצא בין השאר: "ארבע כוסות של תרעלה שהקב"ה משקה את הגויים – לפי דעה זו כל הכוסות מיועדות בעיקר למלכות האחרונה והקשה, שבסוף דרכה הקב"ה ינקום בכל הגויים שהרעו לישראל במשך הדורות [...]. ישנו הבדל תהומי בין זה לבין אותו 'אל אחד מוסלמי'. וההבדל פשוט. אלוקי משה וישראל – קיים! אלוהי מוחמד – לא קיים! אין דבר כזה כי מעולם לא התגלה הא-ל לאותו מוחמד שהרמב"ם (באיגרת תימן) מכנה אותו 'המשוגע', והוא כמובן לא נתן את הקוראן כטענת המוסלמים. [...]. ואדרבא, כל עניינו של האסלאם – וגם הנצרות – הוא מלחמה ברעיון שה' בחר בישראל, ועקירתו מן השורש".


ובמקומות אחרים: "גם הטיפש ביותר וגם המרוחק ביותר מכל מושג רוחני – אפילו גוי – מסוגל לקלוט דרך חוזק היד את מציאותו וכל יכולתו של ה' [...]. מסירות הנפש היא התנאי המרכזי להחשת הגאולה. וכך הוא גם בימינו. התשובה העיקרית שה' דורש על מנת שיחיש את הגאולה וימנע ייסורים נוראים של חבלי משיח, היא תשובה של ביטחון אמיתי בה', שתיבחן בנכונות שלנו להסתכן בעשיית מצוות ה' הנראות 'מסוכנות', כמו סיפוח כל חלקי ארץ-ישראל והתנחלות בהם בגלוי וביד רמה; הורת הגויים מתוך הארץ בלי חשש ממה יאמרו הגויים ואמריקה; הורדת הזרים מהר הבית והחלת ריבונותנו שם. אם נלך בדרך זו של ביטחון בה', אזי גם אם ישראל לא יהיו מקיימים את כל המצוות, מתוך חולשה כזו או אחרת – די בזה כדי למנוע את עיקר חבלי משיח [...]. ולאור פעילותו הציבורית של אבי מורי [מאיר], הרב הי"ד, כאשר פעולות שונות שנעשו נראו, לא פעם ולא פעמיים, כחסרות סיכוי, וכאילו כוחות גדולים מדי עומדים מולו, הוא היה אומר תמיד: 'אין מצווה להצליח, יש מצווה לעשות'".[21]


נתנאל (נתי) עוזרי

"נתנאל עוזרי היה אמור להנהיג את המחנה של קנאי הארץ. מאות צעירים הלכו אחריו לגבעות, ולמדו ממנו לבנות מאחז, התאמנו איתו בנשק ובקרב מגע. הוא היה ממשיכו של כהנא [...] ונחשב אחד המומחים במשנת הרמב"ם. כך נבנה מעמדו כסמכות רוחנית וכפורץ דרך". זמן קצר לפני הירצחו על ידי מחבלים, עוזרי עמד על גבעה 26 שבה השתקע, והכריז: "זה רק עניין של זמן עד שהמלחמה בעזרת השם תתחיל, והיא תתחיל מאיתנו. ואז, בסופו של דבר בעזרת השם, נזכה בעזרת השם גם לרשת את הארץ וגם להוריש את היושבים בה".[22]


שלומי: לא הייתי בחבורה שהתחנכה אצל עוזרי, אבל הייתי בשיעורים שלו בישיבת "הרעיון היהודי" בירושלים. למדתי איתו גם בחברותא בקריית ארבע, ביחד עם קבוצה שממש העריצה אותו. בתקופה שבה בנה את ביתו בגבעה 26, הוא התגורר כמה חודשים בבת עין, והשתתפתי בשיעורים שלו [...]. אני חושב שאם הראש הזה היה תופס תאוצה, היה לשב"כ בעיה ממשית. לנתי הייתה דרך פשוטה וברורה: צריך לכבוש את הארץ כולה ולעבד את אדמתה.[23]


איציק: עבדנו ביחד עם נתי בחקלאות, והייתי אצלו הרבה. הוא חי חיים מאוד פשוטים; היה עקשן כמו כל התימנים [...]. נתי היה דמות, היה מן רבה כזה.[24]


יאיר היזמי, שהיה מקורב לנתי ולישיבת "הרעיון הציוני", סיפר: "הרב כהנא אמר כי בשביל בחור כמו נתי מקימים ישיבה". נתי נולד בשכונת קריית משה בירושלים. הוא למד בקריית נוער, והיה מגיע ללמוד בישיבת "מרכז הרב".[25] נתי הצטרף לתנ"ך – תנועת נוער כ"ך – כבר בכיתה י'. במחזור א' של ישיבת "הרעיון הציוני" למדו בנימין כהנא, מיכאל בן-ארי, נועם פדרמן וכן – נתי עוזרי.[26]


נתי היה שותף להוצאת הספר "ברוך הגבר", שהילל את מעשיו של ברוך גולדשטיין, ואף הועמד לדין על כך. לאחר הסכמי אוסלו, הוא נידון לשלושה עונשי מאסר על סירובו לשרת במילואים "תחת משטר בולשביקי של מפלגת העבודה".[27]


נתי החזיק תקופה ארוכה חלקת קרקע באזור הכפר בני נעים בדרום הר חברון. הוא עבד כמורה לחקלאות בישיבה התיכונית בקריית ארבע. חותנו של נתי – שאול ניר (ממורשעי המחתרת היהודית בראשית שנות השמונים) סיפר: "מאותו רגע נתי הפך ללפיד אש שהלכו אחריו עשרות אם לא מאות נערים שכונו 'נערי הגבעות'. נתי היה לאב הרוחני שלהם. הוא הכניס לכל העניין משנה סדורה [...]. הוא הבין שכדי להגיע להנהגת ציבור צריך ליצור איזה דגם שיהווה משאת נפש. גבעה 26 הייתה אמורה להיות הדגם הזה. לשם הוא שאף".[28]


נתי הקים את המשק בגבעה 26 על טהרת החקלאות האורגנית.[29] בביתו שבגבעה 26 ביקש נתי "להציל את עם ישראל מהציונות הערלה, מהמערב הזדוני, מהממשלה הרשעה, ולהביא גאולה לאנושות כולה".[30] לדברי יאיר היזמי, נתי התעמק בלימודי הרמב"ם, והגיע לתובנות שגרמו לו להתמסר לחקלאות, שבה ראה אורח חיים ראוי. נתי טען שההתפתחות הטכנולוגית היא מכשול בפני השגת היעד הזה, ורצה לחזור ל"דרך השם" המיוחסת לאבות – לאורח חיים של רועה. מתי שבו ראה בנתי מורה דרך ממש. קרובים לרוחו גם אברהם הרצליך ויאיר הר סיני ז"ל.

נתי פרס את משנתו זמן קצר לפני הירצחו: "יראת ה' היא הבסיס. יראת ה' טהורה, ללא משחקים וללא התחכמויות [...]. ללכת בדרכו של אברהם אבינו מבחינת המידות ללא התנשאות [...]. רק אמת [...]. אמירת האמת לגבי המקדש, הערבים, ארץ-ישראל השלמה, גאולה, בלי פחד ובלי בושה [...]. אין ברכה ללא קדושה ולכן עבודה עברית בלבד".[31]


כשלושה חודשים לפני הירצחו נגזר על נתי עונש מאסר של ארבעה חודשים, בעקבות התפרעות בחברון שהתפתחה במהלך לווייתו של אלעזר ליבוביץ'. נתי הואשם כי השתתף בהתפרעות, הפריע לשוטר בעת מילוי תפקידו, ואף תקף שוטר בנסיבות מחמירות. עוד הואשם בכך שהחזיק ברשותו תחמושת לנשק.[32] עורך הדין מטעם ההגנה מספר כי כאשר הגיע לבית המעצר במגרש הרוסים כדי לייצג את נתי, מצא אותו בתנאים קשים ועם זאת זורח מאושר. לשאלתו מה פשר הדבר, הוא אמר לו: "כבר הרבה ימים לא ישנתי כל כך טוב כמו בבית המעצר. סוף סוף, אחרי חודשים רבים, לא חששתי לחיי. זה המקום היחיד שבו אני יכול לישון בשקט, ושבו שומרים עליי. בגבעה אני חי על זמן שאול".


כדברי חברו הקרוב ברוך מרזל, נתי היה "מבכירי תלמידיו של מאיר כהנא, וחבר קרוב של בנימין כהנא [...]. הוא היה יהודי שמסר את נפשו למען הגבעות".[33] חברו ד"ר מיכאל בן ארי ציין כי נתי היה "איש תורה וארץ ישראל [...]. אחת הדמויות הבולטות בין מתיישבי הגבעות". לדברי בן ארי, נתי גילה "שילוב נדיר של דבקות בתורה עם יישוב הארץ. היה מתמיד גדול וגם מאוד חריף, יחד עם מסירוּת נפש לעם ישראל בכל התחומים – עלייה להר הבית, המאבק בערבים".[34] חבר אחר של עוזרי העיד כי "לקראת סוף ימיו החלו המשטרה והשב"כ להילחץ מהשפעתו של נתי על הנוער".[35]


סרטון וידאו לזכרו של נתי נפתח במילים: "נתנאל הקריב את חייו במלחמת מצווה, ביישוב הארץ ובחיסול הרשע, וכל רצונו ומשאלתו להגשים חלום אבות ראשונים לגאולת ארצנו מייד זרים בגבולותיה המובטחים". בסרטון, נתי מתועד עומד בראש הגבעה ונושא את דבריו: "זה שהערבים יודעים שאנחנו כ"כניקים, זה כבר גורם להם לרעוד ולפחוד [...]. זה רק עניין של זמן שהמלחמה בעזרת השם תתחיל, והיא תתחיל מאיתנו, ואז בסופו של דבר נזכה גם לרשת את הארץ וגם להוריש את היושבים בה".[36] יאיר היזמי הסביר כי נתי האמין כי צריף להחליף את הערבים מבחינה רוחנית גיאופוליטית, זאת על ידי הנחלת האדמה והחיבור לקרקע, להיות "איש טבע". בדעותיו ובדרך חייו, הציב דגם אלטרנטיבי ללאומיות החילונית.


הדרדעים

שלומי אמר כי "הראש הכללי הוא חזרה לעבר", וכי הוא "מאוד מאמין בחזרה למושגי היסוד הפשוטים של התורה, המשנה והגמרא". בעניין זה הזכיר בהערצה את ה"דרדעים". לשאלתי הפרובוקטיבית, "כיצד אתה קשור לתימנים", הוא משיב כראוי: "זה לא אכפת לי תימני או לא; זה עניין של השקפת עולם".


"הדרדעים" – שיבוש של המילים "דור דעה" – הוא פלג קטן ביהדות תימן שנוסד בעיר צנעה בתחילת המאה העשרים מתוך הזרם הבלדי על ידי הרב יחיא קאפח ותלמידיו. הרב יחיא קאפח (1931-1850) היה מגדולי חכמי תימן בדורו, ונודע במלחמתו נגד ספר הזוהר והקבלה ולמען חזרתה של יהדות תימן למקורותיה העתיקים – לפסיקת ההלכה לפי הרמב"ם והרס"ג (רבי סעדיה גאון), ולדחיית המנהגים שנהגו אחרי חתימת התלמוד כמעט לחלוטין. הוא ידוע בגישתו השכלתנית ובמאמרו: "למד היטב, חקור והשכלת". הוא הקים תנועה להפצת דעותיו אותה כינה "דור דעה", ששמה שובש לימים וחסידיה כונו "דרדעים".


שלומי מזדהה בעיקר עם דרכם הייחודית של הדרדעים, לפי שיטתו ורוחו של הרב קאפח, המבקשים לשחזר את התפיסה המקורית ביהדות – בתחומי ההלכה, מחשבת ישראל, תפילה, חינוך ועוד – במטרה לתקן את הנטייה לעבר הקבלה. הם שואפים לשוב אל האותנטיוּת של היהדות הרבנית ולתקן כל סטייה ממנה. הם דוחים את תפיסת העולם הקבלית בשל הבנתם את התאולוגיה הקבלית כמכוונת את העבודה לה' רק באמצעות הספירות, בה הם רואים עבודה זרה. כמו כן הם מתנגדים לעולמה של הקבלה המעשית. המודל שעמד לפני התנועה היה זה של הרמב"ם, כפי שבא לידי ביטוי בחיבוריו ההלכתיים, בתפיסת העולם הרציונלית בה החזיק, בשיטתו בענייני אמונות ודעות ובאופן שבו שילב תורה ומדע.


שלומי: אני לא כל כך קיצוני כמו הדרדעים. מה שמעניין אותי בעיקר זה הראש הזה של חזרה לדרך החיים האותנטית. מצטיירת לי בראש דרך החיים השלמה, האידיאלית, האוטופית – אני לא מחפש לתפוס מלאכים, אלא גשם ואדמה [...]. ההתרחקות מן המקור היא רעה חולה.[37]


בספר "מלחמות ה'", הרב קאפח "מברר בצורה מקיפה ומלאה את אמונת הייחוד, כפי שנמסרה מחז"ל, מבעלי המשנה, הגמרא והמדרשים, ומראשי המדברים בענייני האמונה, הלא הם הרב סעדיה גאון, רבינו בחיי אבן פקודה בעל חובות הלבבות, רבי יהודה הלוי בעל ספר הכוזרי, הרמב"ם, רבי יוסף אלבו בעל העיקרים ועוד". הרב קאפח מציב בספר זה לעומת זה את גישתם של חז"ל והרבנים הפוסקים לעומת גישתם של מחבר הזוהר והמקובלים, באופן שאינו מותיר ספק באשר לתהום הפעורה בין שני העולמות הללו. מן העיון במקורות עולה כי "בעיני חז"ל והרבנים הגאונים הראשונים – הדעות המובעות בספר הזוהר והמקובלים הן בגדר 'שיתוף' ועבודה זרה, וכי אלה מקבילות לדעות של עובדי האלילים הקדומים ודעותיהם של הנוצרים, דעות אשר חז"ל עמלו לשרשן ולעקרן".[38]


נדב שרגאי כתב כי רונן ערוסי הוא "חסיד גדול של הרמב"ם, ולא פעם יעדיף לפסוק לעצמו בהסתמך על הרמב"ם ולא על ההלכה המקובלת [...]. הוא מזוהה גם עם ה'דרדעים'".[39] ערוסי למד בישיבת כפר הרא"ה, והמשיך לישיבת ההסדר בהר ברכה.[40] כמִנהג הפלג הרמב"מיסטי, רונן התהלך עטור תפילין כל היום, וזוהה עם הזרם הסגפני והקנאי של יושבי המאחזים. בעקבות היסחפותו בזרם הברסלבי שכבש את האזור, רונן נטש את הגזרה ביחד עם משפחתו, ועקר לקהילה ברסלבית בבני ברק.[41]


יאיר היזמי סיפר כי בילה תקופה מסוימת ב"גבעת רונן". רונן לא היה דרדעי, אבל הוא בא מבית שבו המשפחה דרדעית מובהקת. הוא עצמו התפלל ממכלול של הרב יוסף קאפח. הוא נטה יותר למשנה של הרב קוק, ולכן היה "ממלכתי" במידה רבה. על המגדל במקום הונף דגל ישראל, שהיה לצנינים בעיניי שאר נערי הגבעות. אפילו הפרוכת של ארון הקודש הייתה עשויה מדגל ישראל. רונן שינה את עורו לאחר הרצח של הרב בנימין הרלינג בתחילת האינתיפאדה השנייה [הרב הרלינג נרצח בהר עיבל ב-19 באוקטובר 2000]. רונן ראה בכך חציית קו אדום, ובאותו הלילה עלה למגדל והוריד את דגל ישראל.


בחזרה לשרגאי: "הדרדעים תוקפים בייחוד את 'הקבלה המשיחית', כפי שהם מכנים זאת. מורה הדת וההלכה, 'המורי' יחיא קאפח, שנולד בצנעה ב-1850, נחשב למייסד הזרם הזה בתימן. נכדו, הרב יוסף קאפח, חתן פרס ישראל שנפטר לפני שנים אחדות, זוהה כאישיות הרבנית החשובה ביותר הקרובה לזרם הדרדעים בדורנו".[42]

שרגאי פירט: "לפני כשנתיים החל השב"כ לבדוק את הזרם הדרדעי בקרב אנשי הגבעות, בעקבות עדותו של שחר ממחתרת בת עין. בדיקת אורחותיהם של הדרדעים מהגבעות, שהוחשדו על ידי [שחר] זליגר כמפגעים פוטנציאליים בהר הבית, ציירה אורח חיים חריג, שלא לומר מוזר. היה זה ערבוב של תורות, אמונות והשקפות וסגפנות קנאית, שבכמותה טרם נתקלו החוקרים עד אז. אחת הגבעות שיושביה גילמו באורחות חייהם חריגות מן הסוג הזה הייתה 'גבעה 26' ליד קריית ארבע, שבה חיו הקימו משפחת נתי עוזרי (וחברו הקרוב של ערוסי) ורעייתו לבנת. לבנת היא בתו של שאול ניר, אסיר המחתרת היהודית לשעבר, שנדון למאסר עולם על חלקו ברצח הסטודנטים במכללה האסלאמית בשנות השמונים [...]. בגבעה חיו כמה רווקים".


שלומי: שרגאי הוא היחיד שתפס באמת את העניין. הכותרת "הדרדעים והמפגע הפוטנציאלי" הולמת ביותר. האנשים הרציניים לא באים מעולמה של החסידות, אלא מהעולם של הדרדעים. אנשים מרכזיים ב"טרור היהודי" קשורים לראש הזה של דרדעים ושל הרמב"ם. בניגוד לכך, תופעות שוליות כמו "תג מחיר", או החבר'ה שיושבים במעצר על הסיפור של דומא, שקועות בעולם החסידות. האידיאולוגיה המהפכנית-לכאורה שמקורה בחסידות דועכת. חסידיה מוצאים נחמה בקבר באוקראינה, והלהט שלהם מתפוגג. גם אם הוא שרף אוטו ערבי, זה לא רציני; זה לא מחזיק מים.[43]


דניאל בן סימון העיד כי "גבעה 26 [שמבְניה פורקו במרס 2003] נחשבה לאחד המאחזים המסוכנים ביותר שהוקמו בשנים האחרונות. שוכניו היו חדורים בפונדמנטליזם משיחי, במשיכה עזה לאדמה, בפנטיוּת אידיאולוגית, וביצר הרפתקנות. כולם מצפצפים על שלטון החוק. נתנאל עוזרי גילם באישיותו את התכונות הללו; לכן אין זה מפתיע שמיד אחר שהשתלט על פיסת האדמה וקבע בה את ביתו, הלכו בעקבותיו עשרות צעירים שראו בו מנהיג נערץ; חסידיו הפיצו את תורתו הקנאית ברבים".[44]


נועם שביט העלה את השאלה: "מה גורם לאנשי המחלקה היהודית בשב"כ לחקור תושבים מהיישוב היהודי בחברון על נושאים במשנתו של הרמב"ם?", והשיב שהגורם עשוי להיות נעוץ "בזרם הישן-חדש של 'רמב"מיסטים' – אנשים ההולכים על פי פסיקותיו של הרמב"ם, ממנו חושש השב"כ ומנסה לאתר את המתנקש הפוטנציאלי הבא". המאמר מאזכר את הרב נתנאל עוזרי ז"ל, שמוגדר כאחד "ממובילי זרם הרמב"מיזם המחודש". בהקשר זה נאמר במפורש: "גורמים המקורבים לחקירת פרשת 'מחתרת בת עין', שנטען כי תכננה פיגוע נגד ערבים בבית ספר במזרח ירושלים, אומרים כי בתיק החקירה של הפרשה קיים מסמך של השב"כ שבו נרמז לכך שקיים מעקב אחרי קבוצת ה'רמב"מיסטים'".[45]


לדברי היזמי, אלה הדוגלים בגישה הרמב"מיסטית פונים אליה בעיקר בשל פשטותה. הרמב"ם מבחינתם הוא תחליף לגמרא ולכל ההתפלספות הספקולטיבית, המיותרת ואפילו הכוזבת". הרב אליצור סגל העיר: "יש היום בגבעות ערגה לחיפוש 'הדבר האמיתי', ולכן נערים מגיעים מתקרבים לרמב"מיזם וגם לדרדעיזם".


הפרסום החשוב ביותר בעניין זה הוא אולי זה של נדב שרגאי בשם "במהרה בימינו". המאמר נפתח במילים: "הם מתכחשים למדינה ולריבונותה. רואים במשטרה שלטון זר. חיים בפשטות סגפנית. נלחמים בחומרנות ובתרבות המערב. מאמינים ברמב"ם. מאמינים בברוך גולדשטיין. הם סבורים שאויבי ישראל שואבים את כוחם משליטתם בהר הבית. הם רוצים להסיר את השיקוץ ולמנוע את ההתנתקות, לחדש את עבודת המקדש. בקרב הקיצונים ביושבי גבעות יהודה ושומרון מדברים יותר ויותר על פיצוץ הר הבית".[46]


שרגאי התייחס במיוחד ל"מחתרת בת עין": "שחר דביר-זליגר, תושב המאחז עדי-עד, שתכנן פיגועי ירי בערבים [...] סיפר לחוקריו כי שלושה מחבריו תכננו פיגוע בהר הבית ובשורת מסגדים נוספים [...]. זליגר נקב בשמות, אחד מהם היה מנהיג גבעות בולט מאזור השומרון. גם השני חי בשומרון, ואילו השלישי, מאזור חברון, כבר לא היה באותה עת בין החיים. הוא נרצח בפיגוע חבלני [...]. כולם היו 'רמב"מיסטים' או בכינויים האחר 'דרדעים'. החשד העמיק עוד יותר לאחר שלחוקרים התברר כי גם מתי שבו, אחד המורשעים מ'מחתרת בת עין', שאינו תימני, הוא חסיד השיטה הדרדעית. שבו, תושב חוות מעון שבדרום הר חברון, נידון לשנתיים מאסר על אחזקת אמצעי לחימה". שרגאי סיפר כי לאחר החקירה של שבו הגיעו החוקרים אל בני משפחתו של הרב קאפח המנוח, וביקשו ללמוד מהם על הדרדעים. הם הגיעו למסקנה כי "בגבעות חברון והשומרון התפתחה מוטציה חדשה של דרדעים. 'הדרדעים החדשים' בגבעות נמשכו אל פסיקות הרמב"ם ב'משנה תורה' בגלל פשטותו נעדרת הפלפולים, הקושיות, הסברות והנוהגים, שאפיינו חלק מהפסיקה שלאחריו [...]. הדרדעים החדשים הם לאו דווקא תימנים. אחד הבולטים שבהם הוא אליצור סגל, תושב עופרה וסופר סת"ם, המקורב לאנשי כ"ך. סגל מלמד בישיבת 'הרעיון היהודי שהקים בנימין כהנא בתפוח. גם בתפוח יש דרדעים".[47]


שרגאי ציין כי "לפני שנים אחדות, סגל כתב מאמר הלכתי העוסק בסוגיית מסירות הנפש בזמן מלחמה. המאמר התפרסם בעלון נידח ששמו 'בני הנביאים', תחת הכותרת 'איבוד עצמי לדעת לשם שמיים'". סגל כתב שם: "בשום מקום בחז"ל לא מצאנו גינוי לפעולות אלו, ואדרבא – אישים אלה נשתבחו בדרכם. והדבר פשוט וברור לכל מי שמבין אפילו מעט בדרכי המלחמה, שבכל מלחמה ישנם מצבים בהם על האדם להכניס עצמו בידיעה למצב שבו ודאי ימות, ואדם המתנדב לפעולה כזאת – גיבור וקדוש ייקרא". סגל אמר בריאיון עם שרגאי: באשר לדרדעים: "ודאי שמי שרוצה לחדש את התורה ברוח הרמב"ם ישאף לראות בפיצוץ המסגדים ובחרישתם באמצעות בולדוזרים [...]. יחד עם זאת, כרמב"מיסט ששתי רגליו נטועות בקרקע [...] אין שום תשתית שמאפשרת את חידוש עבודת המקדש, ולכן אין טעם לעשות זאת עכשיו".[48]


יוער כי בהתכתבות אינטרנטית מסביב לשאלת החקירות, אליצור סגל כתב: "דוד קאפח, בנו של מורי יוסף, סיפר לי שהשב"כ חקר אותו לאחר רצח נתי עוזרי מי היא הכת הדרדעית ומי מנהיג אותה. אופייני ביותר לארגון המתועב הזה שלא מטריד אותם רצח של יהודי בסעודת ליל שבת לעיני אשתו וילדיו, ואין מונעים זאת, אלא לאיזה ארגון הוא שייך".[49]


החיבור "משנה תורה" – או, כפי שהוא מוכּר, "הי"ד החזקה" (בהיותו מחולק לארבעה-עשר פרקים) – הוא פסקני ואינו מותיר מקום לדיונים, וכן אין בו מקורות הלכתיים לפסוקים המופיעים בו. אלה חלק מן הסיבות ששלומי ואחרים אימצו אותו כמורה הדרך שלהם.


שלומי מסתמך על "מהדורת הרב יוסף קאפח" – מהדורה שבה נוסח הפנים מתבסס רק על כתבי היד התימניים שהיו ברשות הרב קאפח. כן נוסף בה פירוש של הרב קאפח, הכולל גם קיצור תמציתי של הסוגיות שנדונו על ידי מפרשי הרמב"ם במרוצת הדורות.


בחיבור זה הרמב"ם מתייחס גם לעניינים הנוגעים לכלל ישראל, ובכללם דברים הקשורים בקיומו של עם ישראל בארצו – מבחינה מדינית, ביטחונית וצבאית – מלבד הרכיבים ההכרחיים: אמונה, מוסר, אחדות ויציבות כלכלית. הרמב"ם פותח את הלכות "מלכים ומלחמותיהם" בהלכה: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למָנות להם מלך [...] ולהכרית זרעו של עמלק [...] ולבנות את בית הבחירה". באשר לעמלק, הרמב"ם מציין בבהירות ובהדגשה את המשך קיומה של העמלקיוּת "בכל עת ועת", ומדגיש כי אסור שתיחלש שנאתה "ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן".[50]


השפעת הרמב"ם על שלומי, בהקשר של האירוע האמור, מתמצה אולי יותר מכול בשתי הלכות "מלכים ומלחמות". בפרק שישי של "משנה תורה" לרמב"ם, בהלכות ד-ה נכתב: "הלכה ד. ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קיבלו שבע מצוות, עושין עימהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים ובוזזין כל ממונם, ואין הורגים אישה, ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו, שנאמר לא הייתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החווי יושבי גבעון את הכול לקחו במלחמה, כי מאת ה' הייתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל ששלחו להם לשלום ולא קיבלו. הלכה ה. שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ. הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח, וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים, וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה, אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון לפי ששלח להם בכלל ולא קיבלו ולא ידעו משפט ישראל, ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום, ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה, מפני שכרתו להם ברית והרי הוא אומר לא תכרות ברית אלא היה דינם שיהיו למס עבדים, והואיל ובטעות נשבעו להן בדין היה שיהרגו על שהטעום לולי חילול השם".

בתשובה בכתב בעקבות פנייתי, הרב יוסף ערוסי – אחד התלמידים המובהקים של מורי יוסף קאפח, רב העיר קריית אונו, חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, יו"ר "הליכות עם ישראל" ונשיא "מכון מש"ה (לחקר משנת הרמב"ם)" – כתב:


הרב יוסף ערוסי: איני מכּיר את נושא ["הדרדעים החדשים"]. שמעתי שיש נערי גבעות, אשר מתנחלים בארץ הקודש, כמי שנוהגים לפי הרמב"ם, ואולי בגלל זה הם מכונים [כך], כי הדרדעים שעלו מתימן לארץ נוהגים ברוב המקרים כהרמב"ם, כמנהג יהודי תימן מאז ומתמיד, בטרם חדרה השפעה ניכרּת של השו"ע [השולחן ערוך] והמקובלים. יש לציין שהרמב"ם הוא היחיד שכלל בספר פסקיו "משנה תורה", "הילכתא למשיחא", כלומר הלכות עם ישראל, כעם קודש, בארץ הקודש, עם ירושלים כעיר קודש, ועם המקדש, ומלכוּת בית דוד. ייתכן שהלכות אלו משמשות להם כהשראה; אבל כל תחום כזה, שהוא לאומי וציבורי מובהק, יש צורך בהנחיית מורי הוראה מובהקים.[51]


לשאלתי לגבי כתבתו של שרגאי על "המפגע הפוטנציאלי", הרב ערוסי ענה בפירוט:


הרב יוסף ערוסי: איני יודע מי "הטועה הגדול" בזיהוי נערי הגבעות כרמב"מיסטים וכדרדעים חדשים. האם השב"כ או כתב "הארץ". כי זיהויים של נערי גבעות מהפכנים סגפנים – שאמנם אוהבי הארץ והעם, אבל חסרי ידע אמיתי בתורה בכלל ובתורת הרמב"ם בפרט, וחסרי בעלי הוראה אמיתיים – הוא בבחינת נשיאת שם הרמב"ם לשווא, וחילול שמו וחילול תורתו, ואין לנערים אלה ולדרדעים ולא כלום. כי הרמב"ם והדרדעים האמיתיים הם תלמודיים והם אנשי הלכה והיגיון ומתינוּת, והדרדעים לא חידשו את הנאמנות להרמב"ם, כי כך נהגה יהדות תימן העתיקה, לאחר שמצאה שמורשתה הולמת את משנת הרמב"ם, וכן הרבה מקהילות ישראל עד להופעת השו"ע של ר"י קארו נהגו כהרמב"ם, וגם השו"ע הוא בתוכנו 85 אחוזים לקוח ממשנת הרמב"ם. אמנם נראה שהרמב"ם עלה להר הבית, אבל הוא ידע היכן המקום שמותר לעלות, ולא היו אז בעיות מדיניוֹת ופוליטיות בעלייה, כמו בימינו, ור"י קאפח ז"ל מעולם לא עלה להר הבית. משנת רמב"ם היא ההפך הגמור מדרכם. לפי הרמב"ם החברה היהודית חייבת להיות ממוסדת עם בתי דין, חידוש הסנהדרין, מלכות דוד, לא חברה אנרכיסטית, שכל איש הישר בעיניו – יעשה. על המשנה אבות ג', ב', "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאִלמלא מוֹראה איש את רעהו חיים בלעו" כתב רבינו (=הרמב"ם) דברים קצרים חד-משמעיים: "כלומר ללא יראת מלכות היינו בולעים זה את זה חיים". נערי הגבעות הם אמנם אוהבי הארץ והעם, אבל הם נערי מחאה, הם באו לעולם על רקע משבר מנהיגותי ומשבר ערכי בחברה הישראלית, ואין קשר לדרכם ולמשנת הרמב"ם ולא כלום. לסיכום, כל הרוצה לדעת באמת תימניוּת אמיתית מהי, דרדעיוּת אמיתית מהי, רמב"מיות אמיתית מהי, ילמד היטב על דמותו ועל אישיותו ועל משנתו של הרב יוסף קאפח ז"ל. אז ורק אז יעמוד על משנת הרמב"ם האמיתית, ועל מורשת תימן האמיתית, שהן תפארת לאוּמה כולה, לדורות.[52]


מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


[1] אתר News1, 4.4.2004.


[2] פ"ח 5034/02.


[3] הודעה של שלמה דביר-זליגר במשטרת ישראל, 10.5.2002.


[4] פ"ח 005034/02.


[5] פ"ח 5034/02.


[6] פ"ח 5034/02.


[7] פ"ח 5034/02.


[8] פ"ח 5034/02.


[9] ע"פ 10110/03, ע"פ 10159/03.


[10] ריאיון אישי, שלומי דביר‑זליגר, 13.7.2017.


[11] אתר ערוץ 7, 27.5.2015.


[12] הקול היהודי, 30.5.2015.


[13] Geertz 1973: 452.


[14] לינדקוויסט 2017: 12-11.


[15] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שלומי דביר-זליגר, 21.5.2002.


[16] הרב יצחק גינזבורג, "התקשרות לרבי לאחר ג' תמוז", אתר תנועת דרך חיים.


[17] חורב 2013: 75.


[18] הלר 1989, כרך שני: 154.


[19] ריאיון אישי, שלומי דביר-זליגר, 25.7.2017.


[20] חֶבר 2004: 11, 12, 19.


[21] כהנא, תשנ"ז.


[22] "המלחמה עכשיו", 2004.


[23] ריאיון אישי, שלומי דביר‑זליגר, 13.7.2017, 15.8.2017.


[24] ריאיון אישי, פס, 8.8.2017.


[25] הקול היהודי, 25.1.2016.


[26] אתר הימים, 1.5.2009.


[27] מיכל קרפא, "נתי עוזרי הי"ד", אתר מנהיגות יהודית, 3.4.2003.


[28] מיכל קרפא, "נתי עוזרי הי"ד", אתר מנהיגות יהודית, 3.4.2003.


[29] הארץ, 18.1.2003.


[30] מיכל קרפא, "נתי עוזרי הי"ד", אתר מנהיגות יהודית, 3.4.2003.


[31] עיתון "כל הזמן", ז' באייר תשס"ג.


[32] ב"ש 5613/02.


[33] חדשות ynet, 20.1.2003.


[34] הקול היהודי, 25.1.2016.


[35] חדשות רוטר 9, 6.10.2011.


[36] אתר אור הרעיון היהודי, "נתנאל עוזרי – תלמיד חכם לוחם", 4.11.2015.


[37] ריאיון אישי, שלומי דביר-זליגר, 13.7.2017.


[38] קאפח, תשע"ה, אודות החיבור.


[39] הארץ, 30.6.2006.


[40] הארץ, 3.6.2006.


[41] אתר nrg, 6.9.2007.


[42] הארץ, 30.6.2006.


[43] ריאיון אישי, שלומי דביר-זליגר, 13.7.2017.


[44] הארץ, 26.3.2003.


[45] אתר News1, 3.8.2003.


[46] הארץ, 8.4.2008.


[47] הארץ, 8.4.2008.


[48] הארץ, 8.4.2008.


[49] פורום ארץ הצבי, 7.8.2003.


[50] הגר‑לאו 1993: א, 7.


[51] מכתב תשובה לשאלתי מאת הרב רצון ב"ר יוסף ערוסי הלוי, 8.8.2017.


[52] מכתב תשובה לשאלתי מאת הרב רצון ב"ר יוסף ערוסי הלוי, 14.8.2017.

71 צפיות