• עידן ירון

הנפשות הפועלות

עודכן ב: 22 מאי 2019

מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


שיחה מוקלטת במִתקן החקירות של השב"כ בין שלומי דביר-זליגר [ש'] לבין יוסי בן-ברוך [י']: "ש': יוסי זה שלומי, אני מבטיח לך, יוסי אני מבטיח לך, אני שלומי – י': אין לי מושג על מה אתה מדבר – ש': יוסי זה לא השב"כ, יוסי זה לא השב"כ, יוסי... – י': אחי, שלומי, תקרא תהלים, תתפלל לַשם – ש': יוסי תקשיב רגע, יוסי תקשיב רגע לַמה אתה לא עונה, יוסי? – י': שלומי, תתפלל לַשם וזה הכול – ש': אני מתפלל כל היום, תקשיב רגע – י': עזוב שטויות, אחי, זה לא מעניין אותי – ש': תקשיב ברצינות – י': אני לא יודע על מה אתה מדבר, עזוב, אני לא יודע בכלל על מה אתה מדבר – ש': יוסי, למה אתה כזה? למה, למה, למה, למה (בוכה)".


ב-2003 הורשעו שלומי, ירדן ועופר בניסיון לבצע פיגוע באמצעות עגלת תופת בשכונת א-טור, ונידונו ל-15 שנות מאסר (שלומי ועופר) ו-12 שנות מאסר (ירדן). זוהי הזדמנות להכּיר ראשונית דמויות אלו.


שלומי דביר-זליגר: בעת מעצרו היה לשלומי דביר-זליגר רישום פלילי בגין התנהגות העלולה להפר את שלום הציבור (תפילה עם יהודה עציון בהר הבית), וכן בגין הפרת הוראה חוקית (כניסה ליהודה ושומרון בניגוד לצו הרחקה).[1]


כאשר נשאל בחקירת שב"כ "מדוע החליף את שמו הקודם [זליגר] לשמו הנוכחי [דביר], שלומי השיב כי "היה זה רעיון של אמו לפני החתונה במטרה להחליף את שמו הלועזי לשם עברי. לדבריו, לאביו לא היה אִכפת. השם החדש דביר היה רעיון של אמו שהפירוש שלו הוא 'מקדש'. [הוא] ציין כי השם זליגר הוא שם של 'חנונים' [...]. הבעיה עם השם החדש היא שלא מספיק אנשים מכּירים אותו. גם בפרשייה הנוכחית הופיע שמו החדש, והוא משוכנע שיש אנשים שלא יודעים שמדובר [בו]".[2]


שלומי "היה הרוח החיה והדומיננטית בהתארגנות". הוא לא חדל מלהמריץ לצאת לפיגוע, תוך שהוא מזכיר את הצלחות "המחתרת האחרת". הוא גם ידע, בניגוד לנאשמים האחרים, מי משתתף בארגון הפיגוע.[3]


לפי האמור בתסקיר שירות המבחן, הוא התקשה להתמודד רגשית עם המצב של פיגועים רצופים, ואף הכּיר אישית חלק מאלה שנרצחו בפיגועים. שלומי סבל מחרדות קשות לשלום משפחתו, וחש חוסר אונים גובר והולך עקב הפיגועים. להערכת שירות המבחן, הוא נקט דרך של הדחקה וניתוק רגשי באשר לתוצאות האפשריות של מעשיו והשלכותיהם.[4]


בא כוחו של יוסי בן-ברוך הזמין את בית המשפט "לעיין מה עשה שלומי דביר במהלך החקירה: מתחת לעטו יצאו איורים וציורים שהמעט שניתן ללמוד מהם על הבחור הזה, שמדובר בבחור עם אישיוּת מאוד-מאוד לא בשלה, על גבול הילדותיוּת. בחור שהוא חושב שהוא ב'חסמבה'. הוא מצייר סוסים, חמורים, שטינקר של השב"כ. יש לראות את זה. הוא מצייר את חוקרי השב"כ כאנשים מקסימים, ולפעמים כמפלצות, וזה אומר עליו הרבה". בית המשפט המחוזי העיר בעקבות דבריו: "נסלק מדרכנו טענה הנוגעת לאישיותו של [שלומי]. הסניגור טען כי במהלך חקירתו [...] הוא נהג לבקש עט ונייר על מנת לצייר קומיקס. המסקנה אליה מגיע הסניגור היא שדביר הוא בעל אישיות ילדותית לא בשלה".[5]


ראש צוות החקירה בשב"כ סיפר: "אט-אט, שלומי החל למסור את גרסתו, תוך שהוא מלווה את אמירותיו באיורים, לעיתים כשהוא שוזר בהם חוש הומור, תוך ניסיון להשלים את כל התמונה שהתייחסה לעגלת התופת".[6]


שלומי: לאיורים אין משמעות מיוחדת. כשאין לי מה לעשות עם עצמי ואני תקוע בסיטואציות לא נוחות, אני מאייר [...]. זה כדי להעביר את הזמן, מן התמכרות כזאת.[7]


עופר גמליאל: עופר נולד ברמת גן, למשפחה דתית. הוא גדל בירושלים ולמד בבית ספר תיכון התורני ע"ש הימלפרב. הוא לא יצא מעולם מגבולות הארץ. עופר חזר בתשובה בגיל 25. בזמן המעשה, היה בן 42, הבוגר מבין המעורבים; אב לשבעה ילדים בגילי שנה עד שתים‑עשרה. הוא גדל במשפחה בת חמישה נפשות – זוג הורים ושלושה ילדים. לאחר השחרור מצה"ל למד נגרות ועבד כעצמאי בנגרייה שבבעלותו שמוקמה לא רחוק מביתו ביישוב בת עין.[8]


בא כוחו של עופר טען כי "היה במצוקה. הוא לא ידע כיצד לפרוק את הכאב. מעשיו אינם מעידים על פנטיוּת. הוא אדם הנכון תמיד לעזור לזולת ולקהילה. הוא שירת במילואים עד גיל 40, מתוך תחושה של שליחוּת. [עופר] מעולם לא הסתבך עם החוק".[9]


ירדן מורג: ירדן, יליד 1977, בן 25 בזמנו ואב לארבעה ילדים בגילים שנתיים עד שש שנים וחצי, הצטרף להתארגנות רק כשבוע וחצי לפני מועד הנחת המטען. ירדן העיד כי הכּיר את שלומי עוד לפני הצטרפותו להתארגנות, אך הם לא היו ידידים.[10]


בשיחה שהוקלטה בחשאי בין ירדן לעופר, ירדן אמר: "לא קולטים שאפשר להיות חברים לדרך". בהמשך, ירדן [י'] התעניין איך שלומי התחבר לעופר [ע']. מכאן התנהלה השיחה הבאה: "ע': הוא הגיע אליי – י': שלומי? – ע': כן – י': פנה אליך? – ע': כן, יום אחד הוא פשוט הגיע אליי – י': לנגרייה? – ע': מאוד מוזר לי. אתה יודע, שלומי זה מין טיפוס כזה שאתה רואה אותו, לא... מקסימום אתה אומר לו שלום. גם זה לא תמיד – י': כן, אין דיבור איתו – ע': אין דיבור איתו בשום דבר – זה פשוט יום אחד הוא הגיע אליי – י': גם אליי הוא הגיע יום אחד – ע': אומר לי, אה... שמעתי עליך את זה... זה – י': היית בהנדסה, זה – ע': לא, התחיל איתי בקטע הזה – י': אלא – התחיל איתי בקטע של, א... שמע מאנשים ואני גם כן לא אזכיר שמות כי אני לא רוצה עכשיו להכניס עוד אנשים בשמות האלה – י': כן – ע': שדיברו איתי שיחות על תורה וכל מיני דברים וזה... ו... ו... ככה מעניין אותו. התחלנו לגלוש לתוך ה... דיבורים. עד שהוא התחיל לדבר איתי בצורה יותר מעשית – י': באותה שיחה, או – ע': לא, לא בשיחות ככה זה. עוד דיבור פה עוד דיבור שם, פתאום הוא התחיל להגיע אליי עוד יום ועוד יום, עוד דיבור ועוד שיחה... אז הוא בא אליי... ככה זה התחיל. זהו, לאט-לאט – י': טוב, אז כמובן שצריך לדעת מי האנשים שהפנו אותו אליך – ע': זה לא עכשיו... – י': כן, הבנתי, אבל... – ע': לא שייך – י': צריך לראות אם זה לא מישהו אחר – ע': אה...".[11]

צירופו של ירדן נבע בעיקר מכך שהייתה לו גישה לרכב הביטחון של אביו, שהיה רכז הביטחון (הרבש"צ) של היישוב. תפקידו היה לדאוג לרכב עם וו גרירה כדי לגרור את העגלה למקום היעד. ירדן לא היה שותף לתכנונים של המעורבים האחרים.[12]


דליה וייס, אִמו של ירדן, למדה בבית הספר בית חינוך בירושלים. היא הייתה ספורטאית מצטיינת ומושא הערצה. עד 1987 התגוררו בני הזוג יקי ודליה בירושלים. בשנות העשרים לחייהם נטשו את ירושלים כדי להיענות לקריאה ליישב את בקעת הירדן ולעסוק בחקלאות. הם היו בין מייסדי היישוב "נתיב הגדוד", והתלהבו כל כך מבקעת הירדן עד שקראו לבנם הבכור "ירדן". עד גיל 35 היו חילונים גמורים. כאשר ירדן היה בן עשר, המשפחה כולה חזרה בתשובה. מחילונים מושבעים הפכו לחסידי ברסלב נלהבים. זה התחיל בלימוד תורה, נמשך בביקורים אצל רבנים ונגמר בחזרה בתשובה. יקי כיסה את ראשו בכיפה שחורה גדולה; דליה כיסתה את ראשה בשביס ולבשה בגדים צנועים. כדי להגשים את תפיסת עולמם החדשה, עקרו בני משפחת מורג מנתיב הגדוד החילוני. בחיפוש אחר בית יהודי חם, הצטיירה בעיניהם בת עין [1990], כבחירה שאין יאה ממנה: התנחלות זעירה של חוזרים בתשובה, שהוקמה על אדמת בראשית סמוך לכפר הערבי צוריף, מצפון לחברון.[13]


יקי מורג, ממקימי היישוב בת עין, שימש כרבש"ץ במשך יותר מעשר שנים. כאשר הודיעו לו מהמשטרה כי רכב הביטחון של היישוב נמצא נטוש בשכונה ערבית, הופתע והתקשה להאמין. בהודעה במשטרה אמר: "במידה שהבן שלי עשה משהו בניגוד לחוק, אני חייב לומר שאני מתנגד לכך בכל תוקף. אני מאמין שזה לא יכול להיות. אני חינכתי אותו תמיד להיות ישר דרך, ציוני אמיתי, תומך במערכות ומקיים את החוק. השם ירחם".[14] יקי אמר בריאיון טלוויזיוני: "כשנודע לי, הזעם הציף אותי, והכעס עלה על גדותיו. והתכוונתי לחפש אותו ב'מגרש הרוסים' ולתת לו סטירה [...]. איש השב"כ ביקש להרגיע אותי, ואמר לי שירדן יצטרך חיבוק עז של ההורים שלו, משום שהוא הולך לעבור תקופה מאוד קשה של חקירות ומשפט ארוך מאוד".[15]


האב: "הייתה בירדן גאווה יהודית. הוא חי את דוד המלך [שעל שמו החליט להיקרא]. ירדן היה גאה להיות יהודי וגם ישראלי; לכן הוא הרגיש שהוא חייב לעשות משהו בשביל האומה [...]. חוסר המעש של המדינה שיגע אותו. הוא הרגיש שאין פורקן, ורצה לזעוק לשמיים". יקי הנחיל לבנו את התפיסה שהיהודי תמיד צודק; שאַל לו להתכופף בפני הגוי, ושעל היהודי להיות גאה על כך שהוא נמנה עם העם שבו בחר אלוהים מכל העמים. לדברי האם: "יקי הכניס לבן שלו גאווה יהודית כל הזמן; לדעתי הילד מַשך את זה יותר מדי".[16]


ירדן: כשהייתי בגיל עשר עברנו לעמנואל, במטרה מוצהרת להיות שם שנה ולהתחזק. לא התנגדתי לזה. נכנסתי לתלמוד תורה כללי. מגיעים לשם עם שיער ארוך עד הכתפיים, וכיפה של הומו. נמצאתי שם עם ילדים שלא יודעים כלום על החיים – איך נולדים ילדים, איך מקללים – אסור לך לדבר על זה אפילו ברמז. ילדים תמימים מאוד. סגרתי את הפה בכל מה שקשור לדברים האלה. היו לי קצת הצקות בהתחלה, יותר לעג. הצחיקה אותם חוסר הידיעה שלי – בבית לא למדתי תורה, רש"י, שום כלום. זה היה מאתגר ומסקרן; עדיין לא התעוררה בי שום אמונה. השינוי בחודשים הראשונים היה בשילוב בית הוריי. הקללות יצאו מהז'רגון. הם למדו "דרך ארץ". למדתי להעריך את זה, ולהכּיר יותר את היכולת של הדת לשפר את האדם. לאט-לאט התחברתי יותר והתמזגתי בחברה שומרת המצוות. ראיתי עצמי משויך לברסלב, השפה של רבי נחמן היא השפה שלי גם עכשיו. התחברתי קודם כול לאנשים; ואז לספרי מוסר, אגדה, מדרש, גמרא. בינתיים גילחתי את השיער כמו הילדים האחרים בברסלב, למרות ההתנגדות של אבא.


לאחר שנתיים בעמנואל התבגרתי, ודברים התחילו להתעורר – קבוצה של בנות שהיו דלוקות עליי התחילו לחזר אחריי [...]. התחילו געגועים לעולם החילוני. הייתי לי ביקורת על דברים מסוימים. לא הבנתי מספיק לעומק את התהליכים העוברים עליי, ומצאתי עצמי נמשך החוצה – אל מחוץ לדת.


הגעתי לישיבת ברסלב בבני ברק, כי זה היה המסלול, כי כך עשו כולם. אחרי שנה עזבתי. היה לי קשה שם; זו לא הייתה קהילה של בעלי תשובה, אלא מסגרת חרדית נוקשה, שהתקשתה בזמנו להכיל בעלי תשובה. הם היו מגובשים ומרוחקים, והתקשיתי להשתלב בחברתם. לא היו לי חברים שם; הרגשתי בודד מאוד, והתכנסתי במוזיקה (קנטרי, רוק, פוֹלק) ובקריאה. בישיבה אתה לא יכול לקרוא ספרי חול, אז קראתי ספרים על רבי נחמן. אחרי שנה הגיעו מים עד נפש, ואבא הבין את המצוקה – בא, לקחת אותי לתחנת הרכבת ואמר "עוזבים".


בירושלים, בחרתי בישיבה הליטאית "עטרת התורה". החזקתי שם כמעט שנה. זאת הייתה ישיבה פתוחה לנערים שלא כל כך הסתדרו במסגרות הרגילות. היה כדורסל ופעילויות אחרות – משחקים, קלפים, מונופול בשעות אחר הצהריים. שם היו לי יותר חברים, והייתי יותר מקובל. הייתי תלמיד מצטיין, אבל אחרי שנה נמשכתי שוב החוצה. לימודים תורניים מחייבים לא רק חיבור שכלי, אלא גם חיבור רגשי. מבלי החיבור הזה, אינך יכול להיות חלק ממשי מהקהילה. אחרי חצי שנה בישיבה עברנו ליישוב בת עין; אחרי שנה עזבתי את הישיבה.


לאבא שלי היה חשוב שאהיה רשום בישיבה, ורשם אותי לישיבת "מקור חיים" בירושלים. הייתי רשום שם במשך שנתיים, אך בפועל למדתי שם כמה חודשים בלבד [...]. הייתי מסתובב בירושלים, וחוזר לחדר בישיבה; מסתובב ב"כיכר החתולות", ולפעמים ישן ב"גן העצמאות" [...]. הייתי יושב וקורא חומר לבגרות. הרגשתי צימאון ללמוד; כל ספר קראתי פעמיים. אהבתי לכתוב, הייתי כותב לעצמי סיפורים קצרים ושירים [...]. נזהרתי שלא להסתובב עם עבריינים וערסים. הייתי הרבה אצל סבתא שלי בירושלים [...]. הייתי די בודד [...]. יותר מכול, חיפשתי בנות, מעט מועדונים, הייתי עדיין קטין.


בגיל 16 נרשמתי לבית ספר אקסטרני לבגרות. הלימודים התקיימו בשעות הערב. הייתי הקטין היחיד שם; כולם היו אחרי צבא. אהבתי ללמוד שם. לצערי, לא סיימתי את תעודת הבגרות בגלל הסחות הדעת של גיל הנעורים.[17]


נשות המעורבים

סיפורם של בני משפחות אסירים ביטחוניים יהודים העצורים בבתי הכלא עדיין לא סופרו כראוי. יוער כי נועם פדרמן כותב עבודת תזה באוניברסיטת בר-אילן שנושאה: "המתח בין מחויבות אסירי המחתרות לאידיאולוגיה של התנועה ולדרכה, לבין המחויבות שלהם כלפי משפחותיהם". עיסוקו הוא כמובן באסירי האצ"ל והלח"י בזמן המנדט הבריטי, ולא לאסירים של מה שנודע כ"מחתרות" בנות זמננו.[18]


כרמי גילון – שהיה ראש הענף העוסק בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני, ולימים ראש השב"כ – היה שקוע כל כולו בחשיפת המחתרת היהודית של שנות השמונים. הוא סיפר כי "בלהט המשיחי שלאורו פעלו, הם לא חששו לשלם את מלוא המחיר, ובכלל זה להישפט ולשבת במעצר ובכלא".[19]


אתי – אשתו של שלומי

שלומי גרס בחקירתו בשב"כ כי "כאשר יצא מביתו, לא היה לו הסבר מניח את הדעת כדי להסביר לאשתו את היעדרותו; אך לא אמר לה מה עומדים לעשות. לדבריו, אשתו הבינה כי הוא יוצא לבצע דבר מסוכן, אך לא שוחח עימה על כך מחשש שיש האזנות בבית".[20] בחקירה אחרת טען כי "סיפר לאשתו על אודות השתייכותם של עופר, ירדן ויוסי [בן‑ברוך] להתארגנות. אשתו היא שהמציאה את הכינוי 'תוכי' ליוסי [...]. [הוא אמר גם] כי ייתכן שסיפר לה על חלקו של איציק, אך אינו בטוח בכך". בחקירה הנגדית, שלומי העיד כי אשתו "לא ידעה שאני יוצא עם עופר למשהו מסוכן, ראתה שאני לא חוזר אז התקשרה לעופר והמספר שלו רשום בספר הטלפונים – ש': ידעה שאתה יוצא עם ירדן ועופר? – ת': אני חושב שעל ירדן היא ידעה".[21]


עופר סיפר: "לאחר כחצי שעה הגיעה אשתו של שלומי ושאלה אותו מדוע אינו עם השניים [שלומי וירדן]? [הוא] שאל מדוע, ואשתו של שלומי ציינה כי אירעה להם תאונה או שהם התפוצצו. [עופר השיב] כי אינו יודע דבר, והבטיח לה כי יבדוק את העניין. לדבריו, לאור דבריה הרי שברור לו כי ידעה שהשניים יצאו לשם הנחת מטען, וכי המידור לא נשמר למול האישה".[22] בחקירה נוספת, עופר הבהיר: "ב‑05:30 בוקר ה-29 באפריל אשתו של שלומי התקשרה לפלאפון [שלי], הייתה מופתעת מנוכחותי בבית, שאלה [אותי] איפה שלומי. [השבתי] שאיני יודע [וסגרתי] את השיחה. על פי הצג של השיחה המזוהה, ההתקשרות הייתה מהבית של שלומי. ב-06:00 או 06:15 התקשרה אשתו של שלומי מטלפון ציבורי הסמוך לבית [של עופר]. הוא אמר שהוא יוצא אליה, ואשתו של שלומי הגיעה לכניסה לביתו. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשו. היא שאלה האם [הוא] לא היה אמור להיות איתם. [הוא] השיב שלא. היא שאלה 'מה קרה להם – תאונת עבודה?'. השיב שלא נראה לו, ושאם היה משהו כזה היא כבר הייתה יודעת. היא שאלה 'נעצרו?'. השיב שאין לו מושג ושתלך הביתה ושלא תתקשר [אליו]".[23]


בשיחה שהוקלטה בחשאי בין עופר לבין ירדן בבית המעצר, עופר אמר: "אשתו התקשרה אליי [...]. ובכלל, שהיא התקשרה יעני שהיא בתוך הסיפור, בכלל התפוצצתי. לא משנה, אחרי חצי שעה היא עלתה לבת עין. היא התקשרה אליי מהטלפון הציבורי, והיא באה אליי... והיא התחילה לשאול אותי... למה אתה לא איתם, הרי אתה היית אמור לנסוע להביא את ההפעלוֹת יעני, התחילה לדבר איתי בצורה כזו, יעני היא... היושבת באג"ם מבצעים של הקטע הזה. ואני הסתכלתי עליה, והייתי לבַן. פשוט נהייתי חיוור, ואמרתי ואללה. הו. עכשיו אני קולט שאני סגור בקטע הזה".[24]


אתי נעצרה ב-23 במאי 2002 בביתה ביישוב בת עין, באישום: "אי מניעת פשע, בכך שהייתה שותפת סוד לפיגוע שבעלך ביחד עם אחרים תכננו לבצע בתאריך 29.4.2002 בא-טור".[25] ביחד איתה נלקה בִּּתה התינוקת בת שמונת החודשים. חקירתה נעשתה בהנחיית גורמי הביטחון, ובמהלך החקירה בקשר רצוף עם בכירים בפרקליטות ועם גורמים בשירותי הביטחון. היא סירבה לשתף פעולה עם המשטרה, ושוחררה ללא כל תנאי שחרור בסוף אותו היום.


בשיחה שהוקלטה בחשאי על ידי שב"כ בין יוסי בן-ברוך (י') לבין שלומי (ש') נאמרו הדברים הבאים: "י': רק דבר אחד אני רוצה להגיד לך לפני השינה – ש': נו... – י': ואני אומר לך את זה בידיעה – ש': כן? – י': אשתך אתי – ש': נו? – י': חזקה מאוד, מאוד, מאוד, מאוד – ש': איך אתה יודע? – י': אני יודע את זה – ש': אתה ראית אותה אחרי שנעצרתי? – י': כן – ש': טוב, טוב שאתה אומר את זה – י': כן, תדע את זה. תדע שהיא חזקה ביותר".[26]


מיכל – אשתו של עופר

בשיחה שהוקלטה בחשאי בין עופר לירדן, עופר אמר: "אשתי לא יודעת דבר וחצי דבר, דבר וחצי דבר היא לא יודעת".[27] כאשר שלומי וירדן הגיעו אליו הביתה בלילה שלפני האירוע, "[עופר] שוחח עם אשתו ואמר לה שהוא יוצא מהבית לעניין מאוד מאוד מסובך, שעדיף כי לא תדע מהו. הוא עצמו כבר לא בסיפור, ובעוד כרבע שעה ישוב לביתו. [הוא] ציין כי אשתו הייתה מאוד נרגשת.[28]


עופר העיר, לאחר שנשאל על ידי ירדן אם ראה את אשתו במהלך חקירות השב"כ, כי לאחר ששלומי הופיע אצלו שוב ושוב, "אשתי שאלה אותי: 'תגיד לי, מה הוא הגיע אליך, מאיפה הוא נוחת עליך. מה לך ולו?'. אמרתי: 'לא יודע'".[29]


עופר העיד בבית המשפט כי בלילה שבו יצאו שלומי וירדן לפעולה, "אשתי כבר הרגישה שמשהו מתגלגל".[30] בבית המשפט הוא מסר: "נעצרתי ביום חמישי בלילה. בימים האלה עדכנתי את אשתי [על המעצר]. היא הרגישה והכנתי אותה לעניין הזה, שלא תדאג, שאני מחוץ לעניין, יצאתי ממנו". בהמשך נכתב: "אשת [הנאשם] החלה לחשוד שמשהו אינו כשורה, [והנאשם] חש שאינו יכול להמשיך ולשקר לה ולומר שהוא הולך לרב. כנראה שגם קיבל מורך לב, ולכן חיפש דרך לצאת מההתארגנות. את הדברים האלה הוא שמר בליבו, ורק בלילה של ה-28 באפריל 2002 הוא חיפש ומצא תירוץ מתאים כדי להתחמק ולא לצאת לפעולה".[31]


מיכל סיפרה על הרגעים שלאחר ההודעה שבעלה עצור בידי המשטרה: "אני זוכרת שהתיישבתי ושאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו. הייתי עם תינוק יונק בן חודש וחצי, ועוד שישה ילדים שצריך להאכיל ולהשכיב לישון. שעה אחרי הטלפון אני שומעת דפיקות בדלת. רק התחלנו לבנות את הבית הזה, ואז גרנו בקרוואן. הבן שלי, שלום-טוביה, בדיוק קפץ על המיטה, נפל ושבר את הכתף. איך שהוא מתחיל לצרוח דופקים לי בדלת. נכנסים איזה 15 גברים חמושים, לובשים מדי יס"מ, משטרה ולבוש אזרחי. כולם עם כלי נשק, אלות, מכשירי קשר על הגב. דרוכים בהיכון. הקרוואן קטן, יש כאן אישה אחרי לידה עם שבעה ילדים קטנים, והם כאילו בשדה הקרב. אמרתי להם, רגע התינוק שלי בוכה. קלטתי שקרה לו משהו, כי הוא אף פעם לא בוכה ככה. בסוף באה השכנה ולקחה את כל הילדים בפיג'מות אליה הביתה, שלא יראו את כל הבלגן. אחרי שלושת רבעי שעה שהפכו את הקרוואן ולא מצאו כלום, דרשו ממני להתלוות לחיפוש בנגרייה של עופר. יצאתי איתם לנגרייה, ואני רואה שם בחוץ, הקרוואן מוקף מכל עבר בניידות, ושוטרים עם נשקים שלופים עומדים שם בחושך. אחרי שהפכו את הנגרייה, החתימו אותי על דוח הממצאים. בבית מצאו פתק עם רשימת כתובות של בתי כנסת שהרב של עופר נתן לו כדי שיתלה בהם מודעות על תפילה בציבור. התפילה הייתה כדי לעצור את הפיגועים, והיו אז המון, כל יום. בנגרייה הם מצאו שקי ברגים – זה מה שהם מצאון בנגרייה. מה הם ציפו למצוא בנגרייה? [...]. אני לא ידעתי שום דבר על החלק שלו בדבר הזה. ראיתי את שלומי מגיע אלינו כמה פעמים ביום שישי, אבל לא היה לי מושג".


מיכל מוסיפה בתשובה לשאלה "איך עופר הגיע לזה בכלל?": "הייתה אווירה בקרב כל תושבי מדינת ישראל, זה לא רק קטע של מתנחלים. בתקופה שכל יום היה פיגוע או שניים. כבר שכחו את התקופה הזאת. אז זה היה כל יום, כל יום, כל יום. אווירה של פחד ברחוב. פחד לנסוע בכבישים, פחד לעלות על אוטובוסים. פשוט פחד. זה לא מישהו לא נורמלי שהרגיש שצריך לעשות משהו, כולם הרגישו שצריך לעשות משהו. אני יודעת שבין להרגיש שצריך לעשות משהו לבין מעשה המרחק היה גדול, אבל בגלל שעופר היה חבלן, וידעו שהוא חבלן והיה בהנדסה בצבא, הגיעו אליו אנשים שהיו בראש של קטעים יותר מעשיים. הוא התגלגל לדבר לא מתוך יוזמה שלו. כולם דיברו על זה שצריך לעשות משהו, ושההפקרות הזאת, שהמדינה מפקירה את האזרחים שלה, זה דבר נפשע [...]. אחרי הפיגועים היה לעופר קשה נורא, הוא מאוד רגיש, מאוד אִכפתי. הוא לא בן אדם שכשהוא שומע ברדיו שהיה פיגוע ממשיך את היום שלו כרגיל כאילו כלום לא קרה, אלא בן אדם שכשהוא שומע על פיגוע הוא מרגיש כאילו הוא הולך לקבור את הילדים שלו. לא טיפוס שהדברים עוברים לידו. כל הקטע של עם ישראל ישב על הלב שלו, הפיגועים הכאיבו לו".


באשר לחייה לאחר מעצרו של עופר, היא אומרת: "חיים של אשת אסיר זה חיים על הפנים. זה אומר לרוץ לכל דיון בית המשפט; ללכת לפגוש את עורך הדין; לנסוע לכלא כל שבוע, וחוץ מזה גם לעשות את כל התפקידים של הבעל בבית, עם שבעה ילדים קטנים. כל החיים משתבשים".[32]


מיכל: למרות המצב הקשה ששרר בארץ באותה תקופה, אני ממש לא הגעתי למסקנה שצריך לעשות מעשה [...]. לא ידעתי כלום! המעצר של עופר נפל עליי כרעם ביום בהיר. המפגש עם שלומי עצבן אותי. בשום שלב לא עלה על דעתי שזה מה שהם זוממים; לא תיארתי לעצמי לאן זה יגיע. עופר הוא "מחתרתי" גם ברמה המשפחתית: לא להגיד לאשתך שמשהו נרקם פה? הרי אתה חי איתי [...]. אני רואה במעשה היסחפות של בן אדם רִגשי, בלי חשיבה על סדר העדיפויות בחיים. הרי אדם נורמלי חושב קודם כל על המשפחה, ורק אחר כך על השאלה איך מתקנים את העולם. הוא החליט פתאום לנהל את העולם בעצמו – וגם זה בלי חוכמה יתירה.[33]


עופר: ידעתי שאם מיכל תדע, דעתה לא תהיה נוחה מזה [...]. ירדן ושלומי הגיע אליי וביקשו את המטען. הם היו בתוך זה, ולא הצלחתי לשכנע אותם. המטען היה של ירדן, והוא דרש שאחזיר לו אותו.[34]


מיכל: לי יש טענות רק כלפי בעלי, כי הפגיעה היא ממנו. הוא נכנס לבלגן הזה בעצמו. אני לא מאשימה בעניין את שלומי או את ירדן. אני רק יכולה להאשים אותו. אני מרשה לעצמי, כי הוא בעלי [...]. הוא לא בובה. הוא השתתף בדבר הזה ולא קלט לאן הוא הולך. לעשות דברים בלי דעת, בלי מחשבה, בלי קצת אחריוּת זה ממש ילדותי ומבאס. זה לא בדיוק גברי. [פונה לעופר:] זה תסביך של ילדים קטנים. גם מבחינת הדוגמה האישית של חינוך הילדים, משפחה וזוגיות, וגם מבחינה אישית, מה חשבת לעצמך? – עופר: עשיתי צעד חמוּר בהחלטה של רגע, וכאשר נכנסתי למים העמוקים, לא יכולתי לצאת, לא יכולתי לעצור את זה – מיכל: מה פירוש "לא יכולתי לעצור את זה". עשית את הדברים מתוך בחירה – עופר: אבל מה עם הבחירה של אחרים? אני אמרתי: הבנתי, סְטוֹפּ, אני יוצא מהסיפור הזה – מיכל: לא העלית את האפשרות להודיע למשטרה? – עופר: חשבתי לעצור אותם. המעשה נראה לי בשלב זה פסול לגמרי. מרגע זה, החלטתי שזו כבר בעיה שלהם – שיתמודדו עם זה לבדם. בית המשפט משום מה לא קיבל בשום צורה את הנקודה הזאת – אין לזה שום משקל. קיבלתי עונש זהה לזה של שלומי – חמש-עשרה שנה [...]. היום אני מצטער על חוסר ההחלטיות שלי בסוף. שלא עצרתי את המעשה תכלס. איך למשל: דבר ראשון, לא לתת להם את המפתח ואת המטען; אבל ירדן תבע אותו וטען שזה שלו. יש לו עוד חומרים, והוא היה יכול להכין מטען חדש – בנם הבכור של עופר ומיכל [מצטרף לשיחה]: אני אישית לא הייתי הולך למשטרה – בתם הבכורה של עופר ומיכל: לא חשבתם שתידפקו מזה יום אחד? – עופר: האמת היא שלא – הבת: אנשים נשואים עם ילדים, איך לוקחים סיכון כזה? – עופר: התעורר אצלי קצר בין ההחלטה לעשות משהו לבין ההחלטה לצאת מזה – הבת: רוב האנשים שיש להם בית, אישה וילדים לא מוכנים לסכן את עצמם בצורה כזאת שתדפוק את המשפחה שלהם – עופר: כל התקופה הזאת הייתי בספקות. התנהלתי בצורה הססנית ולא רצתי על זה. שבועיים לפני כן עצרתי אותם. אחרי שהמתינה לנו כבר עגלה בחניון של בית המשפט העליון, אכזבתי אותם ואמרתי להם בפסקנות שהיא לא מתאימה, ודרשתי מהם לבטל את הפעולה – הבת: להגיע למצב של עגלה עם חביות דלק, זה שלב מאוחר מאוד – הבן: אני יכול להבין את האטרף הזה שהתרחש בעקבות מה שקורה פה – "בואו נתעורר על זה!" – הבת: הייתה הרבה פחות מודעוּת בתקופה הזאת לגבי חומרת העונש שעלולים לקבל – אני: האם באותה תקופה חשבת בכלל על האישה ועל הילדים? – עופר: ההתלבטויות היו לגבי עצם המעשה. רק לאחר מכן חשבתי על האישה ועל הילדים, ועל חומרת העונש. עם זאת, הבנתי שזה הולך להיות הרבה שנים בכלא, וגם ניסיתי להגיד את זה לשלומי ולירדן: "זה לא צחוק ילדים. אתם הולכים לשבת עשרים שנה בכלא". הם היו מאוד נלהבים מהקטע הזה – אני: מה היה קורה אילו אחד הבנים שלך היה מספר לך שהוא מתכוון לעשות מעשה כזה? – הבן: זה לא יקרה. אחי, עברנו יותר מדי. [פונה לאב:] "מה למדת מכול הסיפור?" – עופר: צריכים ללמוד להסתדר עם מה שיש לנו, ויש לנו הרבה, נכון? כֵּיף לי פה. כאילו, פשוט לחיות באמת את החיים שלנו וליהנות מהם, ולא לנסות לחיות בשביל אף אחד אחר. אחרת זה לא שווה.[35]


שמואל (זנגי) מידד, מיסד עמותת "חוננו", היה מעורב במאבק המשפחות לשחרור בעליהן-אביהן, וקיים קשר קרוב איתם עצמם. הוא החתים 38 חברי כנסת על קריאה "לשחרור האסירים היהודים הלאומיים": "בעת שיהודים אלה נמקים בכלא, ובעוד הם יושבים אחרי סורג ובריח בהותירם משפחות סובלות ולעיתים אף שכולות, הם רואים כיצד מחבלים, וביניהם רוצחים שפלים, עושים את דרכם אל חיק עמם ומשפחתם אל החופש".[36]


זנגי סיפר לכתב "הקול היהודי" עם שחרורו של עופר מהכלא: "את עופר לא הכּרתי לפני המעצר, אך בעקבותיו גיליתי אדם שחי ונושם את כלל ישראל בנשמתו [...]. אנחנו ליווינו את המשפחה [של עופר] לאורך כל הדרך, הן מבחינה משפטית והן מבחינה משפחתית [...]. המשפחה הזו, כמו הממוצע אצל כלל משפחות האסירים היהודים הלאומיים, מעוררת התפעלוּת מאופן העמידה שלהן כמשפחה מאוחדת.[37]


זנגי סיפר מתוך היכּרות עם עופר כי לאורך כל שנות המעצר והמאסר, "כל המחשבה שלו על תגובה הייתה בעקבות הרצח המפורסם של הילדה דניאל שפי הי"ד, בתו של השוטר יעקב שפי, שהוא כלל לא הכּיר קודם לכן, והוא החליט לנקום את דמה". בכתבה הוסבר: "בבוקר של שבת קודש פרשת אמור, ט"ו אייר תשס"ב, חדרה חוליית מחבלים ליישוב אדורה בהר חברון, כשהם מתחפשים לחיילי צה"ל. הם פרצו למספר בתים וירו בכל מי שנקרה בדרכם. שבעה תושבים נפצעו, וארבעה נרצחו, ביניהם הילדה דניאל הי"ד, בת החמש. כשהמחבלים פרצו לביתה תכננו הילדים ואמם להצטרף לתפילת השבת בבית הכנסת, שם היה אבי המשפחה באות העת. דניאל נורתה בראשה מטווח קצר ונהרגה במקום, אמה ואחיה נפצעו".[38]


עופר גמליאל: לא הכּרתי כלל את המקרה הזה, והוא בוודאי לא זה שגרם לי לתכנן את המעשה.[39]


כתבה שפורסמה "באדיבות עמותת חוננו" נשאה את הכותרת: "לא נשקוט עד שישוחררו האסירים הלאומיים היהודים". אתי דביר-זליגר צוטטה שם באומרה: "לא נוותר. אנחנו נשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותנו עד שיקירינו ישובו הביתה". בכתבה נקבע: "בני המשפחות יעמדו בתקופה הקרובה בחוד החנית של המאבק. בשבועות הקרובים צפויים בני המשפחות לארגן הפגנות רחבות היקף, להפעיל לחץ על הממשלה ולנקוט צעדים חריפים למען השבת יקיריהן הביתה".[40]


מיכל – אשתו של עופר: זנגי הוא זה שיזם את הקשר איתי, ועשה מזה בעיה של כלל ישראל. הוא זה שיזם את כל התמיכה בהארכות המעצר וההליכה להפגנות, ותבע שנגיע עם הילדים – "אל דאגה, אנחנו נסיע אתכם". אני הייתי עם שבעה ילדים פיצקעלך. זה לא היה עולה כלל על דעתי. הכול היה מאולץ אצלי. לא הייתי בקטע של תמיכה במעשיו של עופר והסברתם. ברמה האישית, הרגשתי נבגדת. לא חשבתי אז, ואני לא חושבת היום, שיש משמעות לאומית כלשהי במעשה שהם התכוונו לעשות. חשבתי שזה מעשה מטומטם של חבורת מטומטמים, ושאכלתי אותה.[41]


נעה – אשתו של ירדן

ירדן נשוי לנעה מירב, חרדית מעמנואל. בשיחה שהוקלטה בחשאי בין ירדן לעופר, ירדן אמר: "הוא אמר לי שאשתך לא יודעת כלום. אבל אמרתי, טוב יש דבר כזה (מגחך). אשתי, אני לא מכּיר דבר כזה. אשתי, אני לא יכול לצאת מהבית לרבע שעה מבלי שתדע לאן אני הולך".[42]


בשיחה שהוקלטה בחשאי בין שלומי לבין ירדן, התקיימו חילופי הדברים הבאים: "י': כמה ימים אחרי שנעצרנו אמרתי על הסליק, אז התקשרו לאשתי באיזשהו עניין [...] – ש': ומה אשתך סיפרה? הייתה פגישה קשה ככה? – י': לא, בטלפון, אשתי בטלפון כמעט ירדה מהפסים – ש': מה היא? – י': כמעט ירדה מהפסים לגמרי, לא. היה לה קשה נורא. היא לא הייתה. היא לא מקריית ארבע, היא לא מתנחלת – ש': כן, גם אשתי לא – י': לא יודע, אשתך חזקה, אני רואה את אשתך, היא בעלת תפיסת עולם. אשתי דוסית תמימה, היא לא מבינה כלום בדברים האלה".[43]


שלומי מסר בחקירתו כי "ישב בתא ליד ירדן והם שוחחו ביניהם. ירדן אמר לו שלאשתו מאוד קשה, וכמעט איבדה את השפיות".[44]


ירדן: נעה לא ידעה, ומאוד הצטערה. כמובן שהיא לא איבדה את השפיות פשוטו כמשמעו, אבל כאישה מאמינה היא בהחלט ראתה במאסר עונש השקול כמיתה, שהרי כתוב: "אסיר חשוב כמת". היא התחזקה מכך שייתכן שהמאסר והתפיסה הם המתקה של דין שהיה עליי במקום מיתה.[45]


מעיין – אשתו של שחר: בחקירת שב"כ, שחר מסר כי "אשתו מודעת לסיפור, והזהירה אותו לבל יהיה מעורב".[46]


מעורבים נוספים על סמך כתבי האישום

על סמך כתבי האישום, אנשים נוספים היו מעורבים בפרשה אך בסופו של דבר זוכו בדין. אתייחס להלן רק לאחד מהם – יוסי בן-ברוך.


יוסף (יוסי) בן-ברוך

בן-ברוך נעצר לצורכי חקירה ב-7 במאי 2002. לאחר הגשת כתב האישום נגדו ב-29 במאי 2002 הוארך מעצרו עד תום ההליכים. מעצרו של בן-ברוך נמשך עד 23 בדצמבר 2003 – יום שבו זוכה "מחמת הספק" מכל העבירות שיוחסו לו – ובכלל זה עבירה של ניסיון לרצח – ושוחרר ממעצרו. בן-ברוך היה עצור אפוא למעלה מ‑19 חודשים עד לזיכויו. בית המשפט המחוזי פסק לו 40 אחוזים מסכום הפיצוי המרבי".[47]


בן-ברוך היה אחד החשודים הנוספים במעשה, וכתב האישום ייחס לו השתתפות בתכנון הפיגוע ובהכנתו. על פי כתב האישום, בן-ברוך הגה את הרעיון לבצע פיגוע באמצעות עגלה נגררת, הציע את המקום לביצוע הפיגוע, וערך – ביחד עם אחרים – סיורים מקדימים במקום היעד. "במסגרת פעולות ההכנה לפיגוע, [בן-ברוך] גנב מתושב ערבי עגלה נגררת, אשר לא התאימה לצורכי הקושרים, ובנוסף הוא גנב לשם כך עגלה נגררת (שהייתה מוצבת בשכונת אברהם אבינו בחברון) המשמשת לחילוץ והצלה, על ציודה. העגלה האחרונה היא ששימשה בסופו של דבר לניסיון הפיגוע. עוד נטען כי [בן‑ברוך] ביצע חיתוך בעגלה ורופף את הברגים האוחזים בדופן העגלה, במטרה להקטין את התנגדות מבנה העגלה לגל ההדף ולהפנות את הגל שייווצר לכיוון המיועד. על פי כתב האישום, [בן-ברוך] אף סיפק את חומר הנפץ ששימש למטען (שתי לבנות חבלה שהכילו חומר נפץ מרסק מסוג טי-אן-טי במשקל 250 גרם כל אחת), וכן את הפתיל הרועם המכיל חומר נפץ, את הנפץ החשמלי ואת השעון ששימש כמנגנון השהייה. [בן-ברוך], באמצעות אחר, דאג לבצע מראש את החיבורים הדרושים בין רכיבי המטען השונים, וסיפק שקית ניילון ובה כ-3.5 ק"ג של ברגים להגברת הרסס".


האישום נגד בן-ברוך היה מבוסס בעיקרו על אמרותיו של שלומי בחקירתו, בהן טען כי יוסי היה מעורב בתכנון ניסיון הפיגוע ובהוצאתו אל הפועל.[48] המשיב בשמו של בן-ברוך, עו"ד אריאל עטרי, הסכים כי יש בהודעותיו של שלומי במשטרה ובדברים שמסר בחקירת שב"כ כדי להפליל את יוסי; עם זאת, ציין כי הדברים שמסר שלומי בחקירה לוקים בסתירות ובפריכות, וטען כי יש בכך כדי לשלול את המשקל הלכאורי מראיות התביעה. עוד ציין כי קיים ספק בדבר כשירותו של שלומי להעיד עקב מצבו הנפשי. כן טען כי אישיותו של שלומי ילדותית ולא בשלה, ואין לסמוך על הדברים שסיפר בחקירתו.[49]


שלומי הכתיר את בן-ברוך בכינוי "תוכי" (שמקורו בשיחה שניהלו השניים, שבה בן-ברוך אמר כי אם ייעצר ישנה משניות כמו תוכי). לאחר זמן פלט את שמו של מי שכונה כ"תוכי" – "יוסי" ("נפלט לי, אבל ממילא אתם יודעים את השם").[50] בשלב מסוים בחקירה, לאחר ששלומי סירב למסור את השם, אמר לו חוקר השב"כ כי הוא "עושה טעות היות ועוד מספר שניות 'יפלוט' את השם בטעות או שיחליט לספֵּר בעוד מספר שעות. לאחז זמן מה כתב [שלומי] על לוח מחיק את השם 'יוסי בן-ברוך', ומיד מחק את הלוח". לאחר מכן, שלומי "ציין כי שמו של יוסי ה'תוכי' הוא 'יוסי בן-ברוך', כבן 22, רווק, מתגורר בחוות מעון, עובד בעבודות מזדמנות, ללא מקצוע".[51]


בהקלטה סמויה של שיחה בין ירדן לבין שלומי, ירדן שאל: "איך הם יודעים על יוסי בן‑ברוך?". שלומי השיב: "זה היה קטע. אני נדרתי נדר, עמדתי בתא ונדרתי נדר שאני לא נותן את השם יוסי, ובאותו ערב באיזה שעה של לילה בטעות אמרתי [...]. בסופו של דבר אחרי עוד יומיים אמרתי גם את שם המשפחה".[52]


בהקלטה סמויה בין ירדן לעופר, הראשון אמר: "הבעיה [ששלומי] מדבר הרבה באמצע. כי הוא פולט הרבה. הוא דברן כזה. קשה לו [...]. ראיתי שהמון אנשים יודעים מזה, כי גם שלומי הוא בא עם האח שלו, וידעתי זה גם אשתו – וזה, וזה, וזה [...]. אז זהו, אז המון אנשים... כאילו אני אומר רק האנשים שאני ידעתי ששלומי יידע אותם ובחבורה השנייה שהוא הזכיר לי, שזה לפחות חמישה, ופה ושם".[53]


באחת החקירות, "שלומי צייר דמויות רבות הדומות לדמויות קומיקס. בין השאר, הוא צייר אדם שעל כתפו תוכי":[54]


איור של שלומי דביר-זליגר במהלך חקירתו בשב"כ (מאי 2002)

בית המשפט העיר: "אין לנו ספק [ששלומי] בּוּרך בכישרון לצייר קומיקס".[55] עם זאת, בן-ברוך הכחיש כי אי פעם כונה "תוכי". לדבריו, "החוקרים שרו לו כל הזמן שיר על 'תוכי יוסי', אך הוא אינו יודע מניין בא כינוי זה".[56]


שלומי סיפר בין השאר שהוא "הכּיר את בן-ברוך ב-1998, כאשר הקימו את בת עין ב'. בן-ברוך שָקַל להצטרף ליישוב [...]. לדבריו, הוא פנה לבן-ברוך לראשונה בראשית חודש ניסן (אמצע חודש מרס של אותה שנה) מבלי שהקצה לו משימה מוגדרת, אלא רק כדי לחלוק עימו את העניין. כעבור כשבוע-שבוע וחצי העלה בן-ברוך את רעיון עגלת התופת".[57]


בשיחה שהקליט השב"כ בחשאי בין עופר [ע'] לבין ירדן [י'] התקיימו חילופי הדברים הבאים: "ע': תקשיב, בעיתון כתוב שאני שיתפתי פעולה עם החוקרים והבאתי למעצרו של... יוסף בן‑ברוך. יאללה העיתונים האלה, אני אפילו לא יודע מי זה. לפי מה שהם אמרו לי, הוא אמר שהוא מכּיר אותי. אתה יודע מי זה, אתה מכּיר אותו? – י': לא, שאלו אותי גם כן אם אני יודע מי זה יוסי בן-ברוך. מי זה יוסי התוכי, התוכי, התוכי – ע': נו? – י': אמרתי לו, כן, לא ידעתי, וזה. אמר מה לא ידעת? חבר שלך צייר אותו לא? – ע': ואללה, גם לי היה את הקטע הזה. הראה לי קומיקס שלו – י': ואז ראיתי למעלה מצד שמאל 'יוסי התוכי'? התוכי?".[58]


עופר העיד בבית המשפט כי שלומי אמר לו, בעת שהשניים היו במעצר, כי "לבן-ברוך אין שום קשר לפרשה".[59]

בן-ברוך הכחיש כל מעורבות באירוע, ושתק במהלך חקירתו במשטרה ובשב"כ. הנה תיעוד טיפוסי מחקירות השב"כ של יוסי: "הנדון עוצם את עיניו, ממלמל, לא עונה ולא מגיב"; "למרות דברינו [...] לא הסכים לפקוח עיניו, לדבר או להגיב לחקירה, ורק מלמל דבר מה"; "הנדון ממשיך בשתיקתו, עוצם עיניו וממלמל ללא הרף. אינו מגיבר לפנייה אליו".[60]


ראש צוות החקירה בשב"כ סיפר: "יוסי בן-ברוך נעצר והגיע למתקן החקירות. אני יכול לציין שלאור ניסיוני, של שנים לא מעטות, נתקלנו בהתנהגות חריגה בכל קנה מידה שאנחנו מכּירים מצד נחקרים. זאת אומרת, הוא סירב לבדיקת רופא אפילו. הוא לא דיבר עם אף חוקר ולו גם ברכת שלום. כמובן שלא על נושאי חקירה, אלא גם שיחת חולין אי אפשר היה לפתח איתו. הוא למעשה ישב על הכיסא בחדר חקירה, עצם את עיניו ולא הגיב לשום דבר שנאמר על ידי חוקריו. גם למשל כשהגשנו לו ארוחות, כדי שיאכל, זה היה בחדר החקירה, הוא אכל תוך כדי עצימת עיניים, או לפחות בקטעים שאני הייתי, לא ראיתי אותו פוקח את עיניו".[61]


עורך דינו, ציון אמיר, אמר: "זה מהלך שאולי הציל את בן-ברוך מאפשרות של הרשעה של אדם על לא עוול בכפו".[62]


מעניין לציין כי גם כאשר השב"כ הועיד יחדיו את שלומי דביר-זליגר ויוסי בן-ברוך לצורך הקלטת דבריהם, בן-ברוך שמר בקפידה רבה על כלל השתיקה. הנה התמליל המרתק והנוגע ללב של השיחה ביניהם, שהבאתי אותו כאן כמעט במלואו: "יוסי מתפלל בקול רם – ש' [שלומי:] יהודי, יהודי מי אתה? מי זה? – י' [יוסי:] מתפלל – ש': איך קוראים לך? זה שלומי... שלומי – י': מתפלל – ש': יוסי, יוסי, יוסי – י': (עבר מקריאה בתורה לקריאת תהלים – אשרי האיש שבדרך חטאים הלך ובמושב לצים...) – ש': יוסי (צועק), יוסי זה שלומי – י': אני קורא תהלים – ש': מי אתה? מי אתה? – י': אני קורא תהלים – ש': איך קוראים לך? – י': קוראים לי יוסי – ש': ולי קוראים שלומי – י': אני קורא תהלים – ש': יוסי, יוסי (בטון של ייאוש) אתה יוסי בן-ברוך או לא? – י': מתפלל – ש': יוסי בן-ברוך, יוסי בן-ברוך, תגיד יהודי איך קוראים לך, יוסי או לא? – י': יוסי – ש': יוסי בן-ברוך? – י': כן – ש': זה שלומי זליגר – י': שלום – ש': אתה רציני או לא רציני? – י': רציני אבל אני קורא תהלים אחי – ש': תקשיב רגע – י': מתפלל – ש': יוסי תעשה טובה, יוסי תעשה טובה, תדבר איתי רגע – י': מה? – ש': אתה מקשיב? – י': קצת – ש': באמת? – י': כן – ש': אני לא דיברתי עליך בכלל – י': ממשיך להתפלל – ש': יוסי (צועק), יוסי, למה אתה כזה רע? יוסי... יוסי בן-ברוך למה אתה כזה? תענה לי, תענה לי, אני מתחנן, תענה לי יוסי, יוסי אני מתחנן – י': אין לי מושג על מה אתה מדבר, אין לי מושג על מה אתה מדבר (ממשיך להתפלל) – ש': יוסי זה שלומי, אני מבטיח לך, יוסי אני מבטיח לך, אני שלומי – י': אין לי מושג על מה אתה מדבר – ש': יוסי זה לא השב"כ, יוסי זה לא השב"כ, יוסי... – י': אחי, שלומי, תקרא תהלים, תתפלל לַשם – ש': יוסי תקשיב רגע, יוסי תקשיב רגע לַמה אתה לא עונה, יוסי? – י': שלומי, תתפלל לַשם וזה הכול – ש': אני מתפלל כל היום, תקשיב רגע – י': עזוב שטויות, אחי, זה לא מעניין אותי – ש': תקשיב ברצינות – י': אני לא יודע על מה אתה מדבר, עזוב, אני לא יודע בכלל על מה אתה מדבר – ש': יוסי, למה אתה כזה? למה, למה, למה, למה (בוכה). תענה לי – י': מתפלל – ש': י-ו-ס-י (מתחנן, בוכה) – י': שלומי, אני מבקש ממך, אל תבכה, תתפלל לַשם, אין לך, רק תתפלל לַשם, תבקש ממנו שישמח אותך – ש': אתה מבטיח שאתה יוסי בן-ברוך? – י': אחי, בוא נתפלל לשם, עזוב את השטויות – ש': תשמע רגע – י': עזוב אותך משטויות, אני לא רוצה לשמוע, בוא נתפלל יחד, אתה יודע תהלים? – ש': אין לי כוח, אני כל היום מתפלל – י': אז רק תשמע, בוא רק תשמע אותי אחי – ש': למה אתה לא עונה לי? – י': אחי, רק תשמע אותי, עזוב אותך, אני לא רוצה לדבר עם אף אחד, אני לא מדבר עם אף אחד – ש': אני גם לא מדבר, השם שלך נפלט לי בטעות – י': אחי – ש': אני מבטיח לך, השם שלך נפלט לי בטעות, אני, אני (מגמגם) נשבע לך – י': אחי, אני לא יודע על מה אתה מדבר, אני לא יודע על מה אתה מדבר, אני רק רוצה לקרוא תהלים. בוא נקרא תהלים ביחד. תשמע אחי, בוא נתחזק – ש': אני לא יכול להתחזק – י': למה לא? – ש': לא ראיתי את אשתי כבר שלושה שבועות. לא ראיתי את הילדים שלושה שבועות – י': אל תדאג, זה לא יימשך לנצח – ש': אתה כועס עליי? – י': אני לא יודע על מה אתה מדבר, אני רק רוצה לקרוא תהלים, אחי, אני רק רוצה לקרוא תהלים – ש': תקרא – י': אתה שומע? – ש': מה? – י': תהלים – ש': אני כבר עברתי על כל תהלים עשרים פעם – י': יופי, אז תשמע קצת אחי, תתחזק – ש': טוב, מה אתך? – י': אני ברוך השם, מבסוט – ש': מתי נעצרת? – י': עזוב אחי, אני לא רוצה לדבר על זה בכלל – ש': איך אתה מרגיש? – י': מצוין – ש': אתה מפחד מהשב"כ? – י': לא, אני מפחד רק מהשם – ש': טוב – י': אז אתה רוצה לשמוע קצת תהלים? – ש': לא – י': למה לא? – ש': זה מדכא אותי – י': אז מה אתה רוצה? – ש': לדבר אתך – י': אני לא רוצה לדבר – ש': למה סתם על נושאים אחרים – י': לא, אני לא רוצה לדבר על כלום שלומי. בוא, אני אקרא לך, יש לך תנ"ך? – ש': יש לי הכול – י': אני רוצה לקרוא לך משהו – ש': למה אתה לא רוצה לדבר סתם? – י': אני לא רוצה לדבר על כלום – ש': אוי... אתה מדכא אותי (בוכה) – י': אני מדכא אותך? זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות, אני רוצה לשמח אותך – ש': אתה הבן אדם הראשון שאני מדבר איתו מזה שלושה שבועות, ואתה לא רוצה לדבר. חוץ מהחוקרים אני מתכוון – י': אחי, בוא נתעודד, עזוב אותך שטויות, חולף, חולף הכול – ש': אתה לא מפחד מכלום? – י': לא – ש': יופי, מצוין – י': יופי, שלומי, באמת אני רוצה לשמח אותך, תאמין לי – ש': אתה רק מעציב אותי, אבל... – י': אבל אני לא רוצה להעציב אותך, באמת – ש': אוי – י': אחי, אין מה לבכות, אין מה לבכות, אין מה לבכות, שבת. שבת קודש – ש': למה אתה לא רוצה לדבר? – י': אין לי מה להגיד. אני לא מדבר עם אף אחד מאז שהגעתי לפה – ש': אז תקשיב למשפט אחד שאני אומר לך, טוב? – י': עזוב אחי, עזוב, לא עזוב. בוא נדבר דיבורים של קדושה, עזוב אותך. בוא נדבר דיבורים של תנ"ך – ש': אין לי כוח – י': אז רק תשמע, תשמע, תקשיב. נכון שמעת אנשים קוראים תנ"ך? אהה... – ש': אני חושב שאתה כועס עליי מאוד – י': אין לי, אני לא כועס עליך; אני לא יודע על מה אתה מדבר בכלל – ש': טוב – י': אז אתה רוצה לשמוע, תשמע קצת שלומי – ש': אבל אני יכול לקרוא לבד, למה אני צריך לשמוע? – י': אז תקרא לי, אני רוצה לשמוע – ש': מה אקרא? – י': לא יודע, תנ"ך, קצת, משהו – ש': על איוב? – י': צוחק חזק – ש': איזה... עד שיש לי הזדמנות לדבר איתך – י': עזוב, אני לא רוצה לדבר. תקרא לי איזה משהו מהתנ"ך שלומי – ש': לא מהתנ"ך, לא מהתנ"ך, מה עם הרמב"ם – י': יש לך רמב"ם? – ש': הלוואי שהיה לי – י': נו הלוואי גם לי, אני משתגע כבר מרוב לקרוא תנ"ך כל היום – ש': אבל למה שצעקתי לך לא ענית לי בהתחלה? – י': אחי, אני לא רוצה לדבר עם אף אחד, אני רק רוצה לקרוא תהלים ותנ"ך ורמב"ם. אני רוצה רק להתפלל לשם שיושיע אותי – ש': אם אתה לא תדבר עם אף אחד, אז אין לך מה לפחוד – י': אני מפחד רק מהשם – ש': אני, אחרי שהייתה לי פדיחה שפלטתי את השם שלך בלי לשים לב, אני נשבעתי שאני לא אדבר יותר, ומאז לי דיברתי יותר מילה – י': אחי, אני לא יודע בכלל על מה אתה מדבר, לא יודע על מה אתה מדבר. קרא איזה משהו מהתנ"ך. נו שלויימה... קרא איזה משהו מהתנ"ך – י': אחי, הייתי ער בליל שבועות מספיק – י': אהה, היית ער. אני הלכתי לישון. צדיק (צוחק). אתה התחלת לנהוג את מנהגי ישראל? – ש': מה? – י': אשריך, שמע – ש': דיברת עם עורך דין? – י': אני לא רוצה לדבר שלומי – ש': אוי, מה אתה קשה כל כך? – י': קשה – ש': טוב, יאללה, תגיד רגע יוסי – י': כן – ש': אתה חבר שלי עדיין? – י': בטח – ש': מבטיח? – י': כמובן – ש': יופי – י': אני נשבע לך שאני אוהב אותך אהבת נפש – ש': יופי, הורדת לי אבן מהלב – י': אני לא יודע על מה אתה מדבר, אבל אני אומר לך שאני אוהב אותך ואין לי ממש שום כעס עליך. אני לא יודע על מה אתה מדבר בכלל – ש': אה. טוב יאללה – י': אחי, אני אוהב אותך אהבת נפש – ש': טוב. איזה ספרים יש לך? רק תנ"ך? – י': לא, יש לי ליקוטי מהר"ן, יש לי תנ"ך ויש לי איזה סידור 'דרכי חיים' שאין בו כמעט שום שיר. אני מחפש שירים, אני משתגע – ש': מה, שירי שבת? – י': סתם, איזה שירים להתעודד קצת – ש': טוב. תבוא לבקר אותי בכלא – י': (צוחק) אחי, השם גדול, אל תפחד מאף אחד – ש': אהה (נאנח), אז למה אתה מפחד לדבר – י': אחי, רוצה לשמוע איזה פסוק יצא לי עכשיו? – ש': מה לשמוע? – י': שמע איזה פסוק יצא לי עכשיו – ש': אני יודע – י': איזה? שמע: 'אלוהים מושיב יחידים בית המוציא אסירים בקושרות – ש': (מגחך) – י': יצא לי את זה עכשיו, אני אומר לך. פתחתי, יצא לי את זה. אחי, אין מה לפחד – ש': אתה אומר את זה בצחוק. יצא לנו פסוק – י': אחי אין מה לפחד – ש': קשת תישבר וקיצץ חנית עגלה תשרוף באש", ובסוף לא יצא כלום – י': (מתפלל) 'שיר מזמור לאסף אלוהים אל דומי לך אל תחרש ואל תשקוט אל כי הנה אויבך והמיון ומשנאיך נשאו ראש, אל (ממשיך את כל המזמור מתהלים). אחי, תתחיל איזה שיר. שלומי – ש': עשית לי כזה דיכאון, אז איך אני יכול להיות מעודד? – י': אוי, אני מתחנן לפניך, אני מתחנן. אל תהיה מדוכא בגללי. רק תשמח שלומי – ש': כן – י': כן – ש': אין מה לדאוג – י': אין מה לדאוג! מה פתאום, אחי תזכור הקדוש ברוך הוא שולט בעולם הזה. באמת. באמת הוא שולט. הוא פה. הוא היחיד ששולט. באמת אבל – ש': אתה צודק. אני מאוד מרגיש את זה. אבל דווקא הערב היה לי משבר כזה מאוד גדול – י': משבר ליל שבת (צוחק). לא נורא, לא נורא, שבע ייפול צדיק וקם – ש': עכשיו, בערב שבועות בבית המשפט דחפו אותי שאשתי לא תראה אותי – י': כן, כלבים – ש': תגיד, אתה זוכר איך קוראים לילדים שלי? – י': בטח – ש': תגיד – י': תרצה – ש': אוה... – י': אוה... – ש': אז אתה לא מהשב"כ (צוחקים) – י': בירכיה ותמר. אבל מי אמר לך, יכול להיות שהייתי בא עם פנקס (צוחקים) – ש': מה אתה אומר על זה שאני לא אוכל לחנך את בירכיה? – י': אתה תוכל אחי. אתה תוכל לחנך אותו. פי עשר ממה שכל החוקרים יוכלו לחנך את הילדים שלהם. עזוב, אל תחשוב מחשבות של ייאוש בכלל. אני אומר לך, תחשוב רק מחשבות של שמחה. בעזרת השם יתהפך הכול, יתהפך הכול. אל תדאג, ונקווה שזה יהיה לטובה – ש': זה יכול להתהפך ליותר גרוע? – י': (צוחק) לא יודע. שיתהפך הכול, אני יודע... (צוחק) יופי, עכשיו גם אני קצת רגוע, תהלים אחי, תהלים (צוחקים) – ש': תגיד מה הכנתי לך כשהיית פעם ראשונה אצלי בבית לשתות? – י': אחלה מיץ שבעולם – ש': אז זה בטוח... (לא ברור). טוב, אם תשתוק תסיים את זה בקלות. למה אני סגור מכל הכיוונים – י': אני לא יודע בכלל על מה אתה מדבר – ש': אתה צודק – י': (נאנח) אהה... אתה יודע איך שימחת אותי לשמוע את הקול שלך עכשיו? – ש': אז למה צעקתי לך חמש דקות ולא ענית? – י': אני יודע מה... – ש': חשבת שאני שב"כ? – י': ואללה. אתה יודע אתמול זה היום הכמעט יחיד שלא ספרתי מאז ספירת העומר. עד שנזכרתי איזה שעה לפני זה. נזכרתי היום באיזה שבע אחר הצהריים – ש': אבל היום לא סופרים בכלל, על מה אתה מדבר? – י': לא, בשבועות כאילו – ש': בשבועות לא סופרים – י': מה, ארבעים ותשע? – ש': מה פתאום, זה ערב שבועות ארבעים ותשע – י': בסדר, אז שבועות עצמו גם ארבעים ותשע – ש': שבועות עצמו זה חמישים – י': אהה, כן (צוחקים), אתה רציני? – ש': מה, תספרו חמישים יום – י': התבלגן לי הכול, כל הימים האחרונים ספרתי לשווא – ש': וואי, וואי, אני כל השבוע הראשון לא ספרתי כלום. אני כמעט לא ישנתי, אני אומר לך שבוע ראשון אני ישנתי אולי חמש שעות – י': מה, אתה גנוב? – ש': הם חקרו אותי יממות שלמות בלי הפסקה – י': אז תישן באמצע החקירה – ש': ניסיתי – י': נו, מה הבעיה? – ש': לא יודע אהה – י': תישן, אני פשוט עוצם עיניים כל החקירה וקורא תהלים – ש': אתה יודע שהביאו תמונה שלך כדי שאני אראה – י': אני לא יודע על מה אתה מדבר בכלל (פוצח בשירה) – ש': אני לא מבין, הם דפוקים שהם שמו אותנו תא ליד תא – י': (ממשיך לזמזם שיר) – ש': תבין יוסי, אולי ארוסתך תרצה לחזור אליך עכשיו – י': (צוחק). אוי... באיזה גיל התחתנת? – ש': מה? – י': באיזה גיל התחתנת? – ש': לא שומע – י': בן כמה היית שהתחתנת? – י': עשרים ושתיים – י': עשרים ושתיים? אה, זקן – ש': כן – י': זה יחסית לא כזה מוקדם – ש': נכון, נכון, לא כמו מתי. בן כמה אתה עכשיו? – י': אני בן עשרים ושתיים. אחי, תשמע מזמור – ש': רואים את ההשפעה של ליקוטי מהר"ן. כבר שבוע שאתה בלי השפעה רמב"מיסטית (צוחקים) – י': ואל תדאג, אני עדיין חזק (מתפלל מתוך תהלים – קורא מזמור) (שר: 'בטחו אבותינו ולב בושו...') – ש': תגיד, יוסי, אתה כל הזמן לומד ליקוטי מהר"ן? יוסי? – י': מה, בקושי. בקושי אני מבין. אני לא בעניינים האלו אתה יודע – ש': אבל אין לך שום דבר אחר, איזה משנה אתה יודע? – י': יש לי פרקי אבות, ויש לי קצת מה שאני יודע בעל פה, וזהו זה. מספיק. זה יוצא הרבה – ש': אני, התגלה לי משנה סדר נשים, אז גמרתי את 'יבמות' עכשיו עם כל אישה, אשת, אשת אחיו ואחות אחותה... וכל מיני דברים כאלה מסובכים – י': ראובן, שמעון ולוי שנאו את רבקה. לפחות יש לך במה להעסיק את הראש – ש': כן, זה לפחות מעסיק את הראש – י': יש לך על מה לחשוב, זה טוב – ש': אתה גם רואה איך התורה לחוצה על כל יהודי שמת שלא ימחה שמו. אפילו מתירים בשביל זה איסור של אשת אח – י': לא. אבל אשת אח זה רק בחיים גם ככה. כאילו מה זה אין איסור של אשת אח. איזה מין איסור זה, כשהוא בחיים זה אשת איש בעצם – ש': נכון – י': אתה יודע מה חשבתי היום, קראתי בבוקר להגיד חסדיך בלילות – ש': נו? – י': אז מה העניין להגיד בבוקר חסדך ואמונה בלילה, מה... חשבתי הבוקר זה יעני שחר, גאולה, ישועה, כן – ש': כן – י': ובלילות זה הלילה, החושך (שר) – ש': שומע, והאמונה בלילה זה בזמנים הקשים. בבוקר חסדיך, להודות לשם על החסד ואמונה בלילות – י': תגיד, קראת את הפיוט 'הקדמות' לפני קריאת התורה בשבועות? – ש': לא, יש לי סידור ספרדי – י': אהה. כי זה גם מדבר על זה, בגלות איך הם בוטחים בשם שיעשה נקמות בשונאים וכל זה – ש': דוולד (באידיש). אז מה אתה עושה מאז שאתה פה, אתה רק אומר תהלים וחוזר משניות [כמו תוכי?]? – י': כן – ש': איזה משניות אתה יודע בעל פה? – י': עזוב לא משנה, זה סוד שהחוקרים מנסים לגלות מתחילת החקירה – ש': (צוחק) מה, הם לא קולטים איזה משנה זאת? – י': לא. אני אומר את זה לעצמי בשקט – ש': זה משגע אותם – י': כן – ש': אני חזרתי על הפרק הראשון בתהלים, אהה. נו, איך זה מתחיל: 'אשרי תמימי דרך', לא זה בכ"ט, נו איך זה מתחיל הפרק הראשון בתהלים? – י': לא יודע. אשרי האיש, מה זה – ש': אשרי האיש, נו חזרתי על זה כמו תוכי עשרות פעמים, מאות פעמים – י': אז תלמד עוד מזמורים. מה אגיד לך מזמור חזק. וגם אותו, אחרי שראיתי אותו התלהבתי כל כך ולמדתי אותו בעל פה – ש': מה הכנת לפני החקירה שיהיה לך מה להגיד? – י': שמע, איפה זה, שנייה, 'למנצח על השמינית מזמור לדוד הושיע ה' כי גמל חסיד... (ממשיך לקרוא את המזמור מתהלים)... משהו מה?" 'אשרי אמרו... (המשך המזמור – קורא תהלים) ללשוננו נגביר שפתנו איתנו מי אדון לנו – ש': זה מתאים לעופר החוקר – י': יאללה, תן איזה דיבור תורה, משהו – ש': כדי לדבר אתך אני צריך לדחוף את הפה שלי לתוך החור הזה של הצינור – י': מה, אתה מעליי? – ש': אין לי מושג – י': לא אל תדחף את הפה, תדבר רגיל, רגע. אתה מדבר? – ש': שומע משהו? – י': לא, אני לא שומע ככה – ש': טוב, אני יודע בדברי תורה. קראתי עכשיו את כל מחזור המקדש של הרב אריאל לשבועות. יש שם את כל הציורים האלה איך שמביאים ביכורים והולכים בתוך שדות חרושים, באמצע הקציר וכל הזמן אני רואה פה קירות אפורים כבר שלושה שבועות. זה עושה לי כזה קריזה לשבור את הקירות האלה לכל הרוחות ולצאת לשדות – י': עזוב, אחי. אני אומר כנס לאיזה אדישות, לך זה קשה כי יש לך משפחה, לי אין. אני נכנסתי לאדישות מטורפת – ש': נכון. זה באמת יותר קשה למי שיש לו משפחה – י': כן – ש': גם אֶתי, היא לא חזקה כזאת – י': היא חזקה מאוד – ש': עכשיו היא תצטרך, כן – י': (שר) – ש': תגיד לי מענים אותך? – י': אה, מנסים למנוע ממני שינה – ש': אה, זה הכול? – י': אותך מענים? – ש': לא (צוחק). איזה פעם אחת השאירו אותי שעה קשור לכיסא, זה היה הדבר הכי גרוע – י': אהה, אותי שמו הרבה שעות קשור לכיסא – ש': אה, כן – י': כן, חפיף. מה קשור ככה עם ידיים מאחורי הגב? – ש': כן – י': טוב, חפיף. אני למדתי להירדם בכל תנוחה כבר (צוחקים) – ש': תגיד, למה אתה לא עונה לי בשירותים? כתבת 'מי הלשין?', כתבתי לך תשובה – ש': (צוחקים) – י': אהה, יאללה שלומי אני הולך לישון – ש': תגיד, אתה לא היית בתא הזה עד עכשיו, נכון? – י': לא – ש': מה פתאום העבירו אותך? – י: לא יודע, תשאל אותם".[63]


בן-ברוך העיד במשפטו כי "בעת השיחה הוא לא ידע בוודאות שמדובר בשלומי, והעלה על דעתו את האפשרות שהדובר הוא איש שב"כ. הוא חשש שמא יאמר דבר שישמש נגדו בדרך כלשהי, ולכן השתדל לא להיכנס כלל לנושאי החקירה, אלא לחזק את בן שיחו מבחינה דתית".[64] בכל מקרה, בית המשפט ראה בשיחה זאת חיזוק הטענה לאשמתו של יוסי: "לאחר [ששלומי] נכשל בלשונו והזכיר בשגגה את שמו של [יוסי] בחקירה, ניכּר כי חש צער על כך. את צערו על שחשף את זהותו [של יוסי] הביע [שלומי] הן בפני חוקריו, והן בשיחות שניהל בתא המעצר עם [ירדן] ועם [יוסי]. משיחתו של [שלומי] עם [יוסי] בתא המעצר, אשר הוקלטה בלא ידיעתו, עולה כי [שלומי] ביקש כל העת את קִרבתו ואהבתו של [יוסי], וביקש את סליחתו על שנכשל בלשונו והזכיר את שמו בחקירה. בכך יש כדי להפחית לכאורה את החשש שמא טפל על העורר אשמת שווא".[65]


עורך הדין מטעם ההגנה כתב לעצמו דברים בכתב יד, לשם טיעון בבית המשפט: "התביעה תקום ותספר כיצד שלומי דביר-זליגר מפליל ומפליל ומפליל. זה יהיה החלק הפשוט. אך יש משוכה נוספת, גבוהה ושלא ניתן לעוברה – תוכן ההפללות המופרכות, הסתירות, השקרים חסרי הפשר, חוסר ההיגיון, הג'אחות [הבדיות]. כולם לא אמורים להיות, אבל הם שם, והם זועקים, בקול ובאותיות קידוש לבנה בחלק ניכּר מחומר הראיות שבא משלומי דביר".


בחקירה נגדית בבית המשפט, שלומי שינה את גרסתו ואמר: "יוסי בן-ברוך לא קשור בכלל. חששתי שאם לא אמכור לחוקרים סיפור, ואמציא להם שם, יאשימו אותי בגנבת העגלה עם כל הציוד היקר שבה [...]. החלטתי להלביש את הסיפור על בן-ברוך, שכל התקופה שקדמה למעצר הייתי מאוד עצבני עליו. היה לי כעס עליו אחרי שארגנתי לו שידוך עם אחות של גיסתי ועמלתי רבות עד שהחליטו להתחתן והתארסו ועשו כל ההכנות לחתונה, והוא ניתק את הקשר בצורה מאוד מכוערת שעצבנה אותי ובוודאי פגעה מאוד בבחורה". בהמשך: "ש': אבל עכשיו [בן-ברוך] ישב תשעה חודשים לחינם – ת': במבט לאחור זו הייתה אפילו רשעות מצידי, ובמציאות ובסיטואציה שבה הייתי זה מה שעשיתי".[66]


בית המשפט סיכם: "גרסתו המפלילה של שלומי נתקלה בקשיים ראייתיים רבים, בעיקר בנושא גניבת העגלה, אך גם בעניין אספקת החנ"ם [חומר הנפץ]. ריחפו עליה סימני שאלה גם ביחס לנושאים נוספים, מהותיים פחות, אך בעלי משמעות בהצטרפותם לקשיים האחרים. ריבוי הגרסאות שמסר, לא רק בעדותו בפנינו ובמשפטו הוא, אלא גם בחקירותיו בשב"כ, מקשה מאוד לברור מתוכן את הגרסה האמינה, אם קיימת כזאת. מנגד, הנאשם פרס יריעת מחלוקת רחבה מכל רחב, והחזיק בה מהדיון הראשון בהארכת מעצרו ועד סוף המשפט. התביעה לא השכילה להביא ולו בדל של ראיה החיצונית לעדותו של שלומי והנוגעת ליריעת המחלוקת באופן שיאמת את דבריו של שלומי ויסתור את דבריו של הנאשם. לגרסה המפלילה אמנם נמצאו חיזוקים בעלי משקל ראייתי רב, שבהצטרפותם להיעדר מניע מוכח לטפול על הנאשם עלילת שווא, מקימים נגד הנאשם מסכת ראייתית מפלילה משמעותית. אלא שגם באלה לא מצאנו ראיות שדי בהן כדי לכסות על הקשיים הראייתיים הנובעים מעדותו של שלומי ולהביא להרשעתו של הנאשם מעבר לספק סביר. המסקנה המתבקשת מכל אלה היא שיש לזכות את הנאשם".[67]


עופר אמר לחוקר שב"כ: "שלומי, אני לא יודע מה, מה עובר עליו בדיוק בחקירות, לא יודע מה... שלומי בכלא אמר לי דבר שאני באמת עד היום קצת לא... לא מבין את זה. הוא אמר לי שליוסי אין קשר לעניין הזה ו... לי זה קשה, כי אני לא מצליח להבין איך... איך הוא עושה כזה דבר. לא יודע. הוא אמר שהיו עליו לחצים, חקירות, הוא כבר לא ידע מה הוא עושה".[68]


עופר: מעצרו של יוסי היה אולי הקטע ההזוי ביותר ששמעתי בחיים שלי. מעולם לא פגשתי את יוסי לפני שישבנו ביחד בכלא. לא היה לי שמץ של מושג על מה הם מדברים. שלומי כנראה איבד את האיזון בחקירות, כנראה שקרה לו משהו [...]. בן-ברוך הוא בעל נשמה אצילה. הוא לא שיתף פעולה כי באמת לא היה לו מושג מה הוא עושה שם. הוא לא גילה עוינות כלפי שלומי, שישב איתנו בכלא, והתייחס אליו בכבוד.[69]


בשל התמשכוּת התהליכים בבית המשפט, יוסי ישב במעצר במשך יותר משנה וחצי. בתקופת המעצר הוא התחתן, כשהוא אזוק ברגליו.[70] יוסי טען כי היה נתון תחת עינויים והתעללות מתמשכת מצד חוקרי השב"כ. הוא סיפר כי חוקריו צורחים באוזניו כינויים כמו "הומו, פדופיל, סוטה", כובלים אותו לכיסא במשך ימים שלמים כשידיו מאחורי גבו ומונעים ממנו שינה. זאת ועוד – הם מקריאים באוזניו מאמרים מתוך מוסף התרבות של "הארץ".[71]


איור של שלומי דביר-זליגר במהלך חקירתו בשב"כ (מאי 2002).

בן-ברוך בחר לשתוק בחקירתו. דוגמתו שימשה לדורות של חשודים שבאו אחריו. פעיל שנחקר על ידי השב"כ אמר ב-2016: "השתיקה קשורה לאווירה החברתית. פעם, לפני 20-15 שנה כולם דיברו בחקירות, עד שבא בן-ברוך ושתק, ומאז כמעט כולם שתקו".[72]


לעומת זאת, בן-ברוך דיבר בסדרה של סיטון וטל-שיר "המלחמה הבאה": "אני קראתי את החוברת של נועם [פדרמן] ותכלס השתמשתי בדברים שכתובים שם [...]. מהתחלה שבנאדם נכנס לחקירה בשב"כ, המַנטרה שחוזרת על עצמה מהתחלה זה, מכאן אתה לא הולך לצאת בלי הודעה [...]. כל הזמן הם מפמפמים לו במוח שהוא עכשיו בידיים שלהם, הוא בשליטה שלהם, ולכן כדאי לו ליישר איתם קו כמה שיותר מהר [...]. ננעלתי על הכיוון של תפילה, ו... התפללתי כל הזמן, לא הסתכלתי לכיוון שלהם, לא פתחתי את העיניים במהלך החקירה, לא 'שלום', לא 'תודה', לא 'בוקר טוב' לא 'להתראות', כלום. מבחינתי הייתי מנותק לגמרי". מסתבר כי "אחרי 600 ימים בכלא, מצטייר בן-ברוך בעיני חבריו כסמל של נחישות וקור רוח".[73]


מעניין לציין שמכלל הסדרה הטלוויזיונית המתוכננת "המלחמה הבאה" (הפקה ובימוי – דן סיטון, תסריט – ענת טל-שיר) שודרו בערוץ 2 שני פרקים בלבד. מבקר הסרטים מאיר שניצר כתב בעיתונו: "'המלחמה הבאה' היא הזדמנות טלוויזיונית יוצאת דופן. בשל רוחב היריעה – ארבעה פרקים אורכה – ניתנה לסיטון וטל-שיר האפשרות הנדיבה לפרוס ברבים את מגוון הניואנסים הציבוריים, הפסיכולוגיים, הפוליטיים והדתיים של המשיחיוּת היהודית בנוסחיה הרצחניים. אך יוצרי הסרט 'המלחמה הבאה', לפחות על פי מה שנראה בשני פרקיה הראשונים שכבר שודרו, העדיפו את הצמצום על פני ההרחבה. והצמצום הזה פועל לרעת הטקסט הטלוויזיוני. בעיקר משום שהוא נעצר באופן ברור אצל סוג מזוהה מאוד של יהודים דתיים עם כיפות גדולות שמקפצים על הגבעות, ולא מעמיק לנבור בתוך מִשנתם של הרבנים לבית קוק ושל תלמידיהם ופרשניהם, מִשנה שיש בה כדי להרוות את הרקבוביות עליה צמחו אנשי כהנא [...]. יש לציין כי לעת עתה [...], הסדרה שימשה בעיקר במה לפולחן אישיותו של נועם פדרמן. מוזר היה להיווכח שערוץ 2 מתפקד בעצם כמין שלוחה חילונית של ערוץ 7, ועונה על התהייה רבת השנים: מי ימלל גבורות ישראל. גם כמשדר בעל ערכים חדשותיים, לוקה 'המלחמה הבאה' בחסר. שהרי הנושא המרכזי, שמבעבע מתחת לפני השטח בדבריהם של המתנחלים המרואיינים, מתמקד בסוכני השב"כ שהוחדרו וחלחלו לתוך ארגוניהם, ואשר פעילותם – האמיתית או הבדויה – דחפה את הכהניסטים לאווירת פרנויה מוגברת".[74]


סיטון אומר כי במקום ארבעה פרקים באורך של 40 דקות כל אחד, הוחלט למצות את הסדרה בשני פרקים באורך 50 דקות. לדבריו – איתם אני מזדהה מתוך עיסוקי כאנתרופולוג – "אם אני מציג סיפור של אנשים, איני יכול שלא להביאו עד סופו בשל אג'נדה פוליטית כזאת או אחרת. אחרי הכול, הציבור ישפוט".


עו"ד עטרי, שייצג את בן-ברוך בתחילת הדרך, אמר כי "בניגוד לאחים דביר-זליגר, שהם רכּים כקנה, בן-ברוך הוא אדם חזק ועז רוח [...] – ההתגלמות המזוקקת של מי שבוחר לשתוק ולא נותן לאף אחד להזיז אותו ימינה או שמאלה". עו"ד עטרי סיפר לעיתונות כי מכיוון שבן-ברוך "אינו משתף פעולה עם החוקרים", אלה ניסו "לשבור אותו באמצעות מניעת שינה וקשירה לכיסא לאורך ימים ארוכים".[75] הוא סיפר כי כאשר הגיע לפגוש את בן‑ברוך, הוא חשד שמדובר בתרגיל של השב"כ, ונמנע לדבר איתי. רק לאחר שהראה לו את ההמחאה שקיבל לצורך ייצוגו מאישיות מוכּרת, הוא נעתר ונוצר קשר ביניהם.


כאשר אני עצמי הגעתי לפגוש את בן-ברוך במדרשת עופרה, לאחר שהמשפחה פונתה לשם בעקבות פינוי עמונה, הוא קיבל אותי בחיוך והציע לי כוס מים קרים, אבל כל ניסיון לשוחח איתו לא צלח: "חבל על הזמן, אני לא מתראיין" פסק. איחלתי לו "בהצלחה", והמשכתי בדרכי.


בית המשפט קבע: "בחינת חומר הראיות שהיה קיים בעת הגשת כתב האישום מלמדת כי ההחלטה להעמיד את [יוסי] לדין הייתה סבירה. ודאי שאין לומר כי יסוד ההאשמה היה רעוע. כתב האישום בוסס על עדותו המפלילה של שלומי, שהייתה בבחינת עדות יחידה; אולם עדות זו נתמכה במספר חיזוקים משמעותיים: האזנת סתר בין שלומי [ליוסי], האזנת סתר בין שלומי וירדן ופלט [שיחות הטלפון] של אתי דביר. חיזוק נוסף נמצא בשתיקתו בחקירתו במשטרה. תשתית ראייתית זו ביססה את שיוחס [ליוסי] בכתב האישום, ולא נפל דופי בהחלטה על הגשתו. אדרבה, בנסיבות אלו היה בלתי סביר שלא להגיש כתב אישום [...]. לא זו בלבד שאין מדובר בזיכוי מלא, אלא שכפי שנקבע בהכרעת הדין, התביעה הציגה נגד המבקש מסכת ראייתית מפלילה משמעותית".[76]


כאשר בן-ברוך יצא מִפתח בית המשפט ונשאל "האם אתה מתחרט?", ענה: "אני מתחרט על איך שנראית המדינה הזאת".[77] מטעם התביעה נמסר: "יש לזכור כי בן‑ברוך זוכה 'מחמת הספק' – ובזה ההצלחה שלי מעבירה של ניסיון לרצח, לאחר ששהה במעצר של 19 חודשים. בית המשפט המחוזי פסק לו 40 אחוזים בלבד מסכום הפיצוי המרבי בגין מעצר – פירוש הדבר שאכן היה במקרה זה ספק, והזיכוי בוודאי לא היה מוחלט".


במסיבת ההודיה שערכו משפחתו וחבריו של בן-ברוך השתתפו הרב דב ליאור, ח"כ נסים זאב, איתמר בן-גביר, ברוך מרזל, בני משפחה וחברים רבים.[78]


סיכום

שחר דביר-זליגר הסביר בחקירתו בשב"כ: "בפיגועי המטענים ובפיגועי הירי מעורבים עוד מספר פעילים, כולם מנוער הגבעות, שאינם עצורים". לדבריו, ישנם ארבעה פעילים מרכזיים, ו'המרכזיים לעולם לא יודו ברצח, מאחר והם בעלי אופי חזק".[79] בחקירה נוספת, שחר אמר: "חברי החוליה הרציניים נשארו בחוץ ואינם כלואים". הוא הציע כי בהמשך ינסה לשכנע את חברי ההתארגנות שבחוץ להסגיר את עצמם ולהודות, בתמורה להפחתה משמעותית בעונש של העצורים כיום".[80]


מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


[1] פ"ח 5034/02.


[2] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שלומי דביר-זליגר, 19.5.2002.


[3] פ"ח 5034/02.


[4] פ"ח 5034/02.


[5] ב"ש 001441/02.


[6] תפ"ח 619/03.


[7] ריאיון אישי, שלומי דביר-זליגר, 26.9.2017.


[8] ריאיון אישי, עופר גמליאל, 9.10.2017.


[9] רע"ב 8571/07.


[10] פ"ח 5034/02.


[11] שב"כ, "פעולת האזנה בין ירדן מורג ובין עופר גמליאל, 13.5.2002".


[12] רע"ב 8571/07; ע"פ 10110/03; פ"ח 5034/02.


[13] הארץ, 24.4.2003.


[14] הודעה במשטרה, יעקב מורג, 29.4.2002.


[15] "המלחמה עכשיו", 2004.


[16] הארץ, 24.4.2003.


[17] ריאיון אישי, ירדן מורג, 2.8.2017.


[18] אתר חדשות סרוגים, 15.1.2014.


[19] גילון 2017: 35.


[20] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שלומי דביר-זליגר, 1.5.2002.


[21] פ"ח 5034/02.


[22] זיכרון דברים מחקירתו בשב"כ של עופר גמליאל, 3.5.2002.


[23] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של עופר גמליאל, 2.5.2002.


[24] שב"כ, "פעולת האזנה בין ירדן מורג ובין עופר גמליאל, 13.5.2002".


[25] הודעה במשטרה, עליה סירבה הנאשמת לחתום, 23.5.2002.


[26] שב"כ, "תמלול שיחה יוסי בן-ברוך ושלמה דביר, מתאריך 17.5.2002".


[27] שב"כ, "פעולת האזנה בין ירדן ובין עופר, 13.5.2002".


[28] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של עופר גמליאל, 2.5.2002.


[29] שב"כ, "פעולת האזנה בין ירדן ובין עופר, 13.5.2002".


[30] פ"ח 005034/02.


[31] פ"ח 5034/02.


[32] מסמך פנימי של המשפחה כהכנה למשפט.


[33] ריאיון אישי, מיכל גמליאל, 9.10.2017.


[34] ריאיון אישי, עופר גמליאל, 9.10.2017.


[35] ראיונות אישיים, עופר, מיכל והילדים, 9.10.2017.


[36] מכתב מאת עמותת "חננו" אל ראש הממשלה מר אריאל שרון, ג' תמוז תשס"ג.


[37] אתר הקול היהודי, 10.2.2015.


[38] אתר הקול היהודי, 10.2.2015.


[39] ריאיון אישי, עופר גמליאל, 12.2.2018.


[40] אתר הקול היהודי, 22.10.2013.


[41] ריאיון אישי, מיכל גמליאל, 9.10.2017.


[42] שב"כ, "פעולת האזנה בין ירדן מורג ובין עופר גמליאל, 13.5.2002".


[43] שב"כ, "תמלול פעולת האזנה בין ירדן מורג לשלמה דביר בתאריך 22 מאי 2002".


[44] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שלומי דביר-זליגר, 22.5.2002.


[45] ריאיון מקוון, ירדן מורג, 4.3.2018.


[46] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שחר דביר-זליגר, 7.8.2003.


[47] ע"פ 7115/04.


[48] פ"ח 5035/03; ע"פ 7115/04.


[49] בש"פ 5649/02.


[50] פ"ח 5035/03.


[51] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שלומי דביר-זליגר, 5.5.2002.


[52] שב"כ, "תמלול פעולת האזנה בין ירדן מורג לשלמה דביר בתאריך 22 מאי 2002".


[53] שב"כ, "פעולת האזנה בין ירדן מורג ובין עופר גמליאל, 13.5.2002".


[54] פ"ח 5035/03.


[55] פ"ח 5034/02.


[56] פ"ח 5035/03.


[57] פ"ח 5035/03.


[58] שב"כ, "פעולת האזנה בין ירדן מורג ובין עופר גמליאל, 13.5.2002".


[59] פ"ח 5035/03.


[60] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של יוסי בן-ברוך, 11.5.2002, 12.5.2002.


[61] פ"ח 5035/02 – בדלתיים סגורות.


[62] אתר ynet, 23.12.2003; אתר ערוץ 7, 24.12.2003).


[63] שב"כ, "תמלול שיחה יוסי בן-ברוך ושלמה דביר, מתאריך 17.5.2002".


[64] פ"ח 5035/03


[65] בש"פ 5649/02.


[66] ת"פ 5034/02.


[67] פ"ח 5035/03.


[68] פ"ח 5035/02.


[69] ריאיון אישי, עופר גמליאל, 9.10.2017, 13.11.2017.


[70] אתר ערוץ 7, 24.12.2003.


[71] חדשות ynet, 13.5.2002.


[72] אתר הקול היהודי, 27.7.2016.


[73] "המלחמה הבאה", 2004.


[74] מאיר שניצר, "לא חסרות צרות", מעריב, 10.6.2010.


[75] הארץ, 14.5.2002.


[76] פ"ח 0905035/02.


[77] "המלחמה הבאה", 2004.


[78] בשבע, 1.1.2004.


[79] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שחר דביר‑זליגר, 6.8.2003.


[80] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שחר דביר-זליגר, 7.8.2003.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0