• עידן ירון

"נפל דבר בישראל!"

עודכן ב: 22 מאי 2019

מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


"הן יצאנו לחתור בעובי האדמה / ולהציע אש וגופרית ביסודות / למען יָמוּטוּ מלכויות הרֶשַע / ומצאו מולדת מתחת לשטח / עגולה ורבה ויהודית בעומקה".

(אורי צבי גרינברג, "בָּאֵי במחתרת")


בשעה ששלומי, ירדן (ואחר כך גם עופר ויוסי) ישבו בתא המעצר, הופצו בבתי הכנסת באזור מגוריהם כרוזים אחדים, שראוי להביאם כאן ככתבם וכלשונם (אגב, כל חברי ה"מחתרת" טוענים שאין להם מושג מי כתב אותם):


I

נפל דבר בישראל!

עת זאבי ערב מכים בנו ללא רחם, ומאות יהודים קדושים,

זקנים נשים וטף נטבחים, קמו יהודים שנמאס להם והחליטו

לנקום באויב הערבי! כלבי השמירה של השלטון המתייוון

המכונים השב"כ הפעילו מאות בלשים, ושני לוחמים נפלו בשבי

בעת שהניחו מטען חבלה בשכונה ערבית בירושלים.

ברגעים אלו ממש מעונים הלוחמים במרתפי העינויים

של השב"כ

כבוד ללוחמים על אדמת המולדת!

בפעולות הלוחמים עד עתה ליד הכפר סעיר, ליד הכפר חיזמה (פעמיים),

ליד רימונים וליד הכפר אידנא, ליד צומת תפוח, בדרום הר חברון, ליד

כוכב השחר ובכפר צור-באחר נהרגו 8 ערבים כן ירבו ונפצעו רבים.

נוער עברי!

נסיר את הפחד מלבנו ונעביר אותו ללב

האויבים. נוציא את הגלות מלבנו!!

איך נשיר שיר נֵיכר על אדמת ה'?

– לוחמי מלכות ישראל –

ערביי ארץ-ישראל – זמנכם תם, הכינו את התכריכים


II

עלה שיר מרדוּת

עלה שיר מרדות. עלה לכבוד אח במרתף.

עלה מייאוש של אישה, מילדים ללא אב מלטף.

עלה מלב בוער של אחים, מיידים קרות כפלדה

עת עזבו את הנשק, להצית בלבבות להבה.

עלה שיר המרד! עלה בכל רחוב וכל כפר!

מחדרי עינויים של שלטון הבוגדים האכזר.

עלה בתפילה, במכונת ירייה, במוקש

הצת בלב נער עברי את האש

לוחמי מלכות ישראל התנערו מעפר!

לבשו בגדי לוחמיו של דוד במדבר!

יהי רבי עקיבא מורנו, ובן ישי מפקדנו

וה' א-לוהינו הוא יושיענו.

בחור עברי! נקום ללא פחד מול תרבות מתייוונת. אל מול פרקליטות

תורכית, בית משפט עות'מאני, משטרה בריטית ושב"כ גסטאפו.

אל מול תקשורת בוגדת ורבנות מבוהלת. הם רבים? הם חזקים?

אז נפעל במחתרת.

נכה באויב הערבי ללא פחד, נוריש את יושבי הארץ מפנינו.

זה ייקח הרבה שנים? יש לנו סבלנות, אנו לוחמיו של דוד.

אנו חיילים של ה', וה' ינצח.

הערבים יחוסלו, הבוגדים יברחו והמלכות תקום.


III

תושבי ארץ-ישראל

בימים האחרונים נעצרו ע"י השב"כ שני יהודים מהישוב בת עין, שלמה דביר ודוד

מורג, באשמת ניסיון לבצע פיגוע בשכונה ערבית במזרח ירושלים.

הפרשה כולה עדיין אסורה לפרסום.

יהודים!

דמנו נשפך כמים כבר זמן רב. כמה ילדים רכים, כמה משפחות, כמה אימהות.

כמה עוד נצטרך לפחד מכל תזוזה?

כמה עוד נצטרך להתהפך במיטה כשהילד מאחר להגיע לבית?

כמה זמן עוד נגזר עלינו לשמוע יום-יום את עדויות הראייה המזעזעות, את אנשי

מד"א, את שמות ההרוגים, את הבכי בלוויות?

יש יהודים שנמאס להם!

יש יהודים שהחליטו לעשות מעשה!

יש יהודים שהבינו שהדרך היחידה לעצור את המוות

המשתולל, הזולל נשים ותינוקות, היא להבהיר לערבים ימ"ש,

בצורה הפשוטה ביותר, שעל כל אחד מאיתנו –

נמית מאה

משלהם!

ערפאת השוחט הוותיק יימח שמו וזכרו – חופשי ללכת?

והצדיקים היקרים, גואלי דמנו וכבודנו מבת עין – אסורים

ומעונים במרתפי השב"כ!!!

כבוד ללוחמים למען כולנו!!

[...]


IV

תושבי ארץ-ישראל!

בימים האחרונים נעצרו ע"י השב"כ שני יהודים מבת עין, שלמה דביר ודוד [ירדן] מורג, באשמת ניסיון לבצע

פיגוע בשכונה ערבית בירושלים. הפרשה כולה עדיין אסורה לפרסום.

יהודי!

דמנו נשפך כבר זמן רב. כמה ילדים רכים, כמה משפחות, כמה אימהות.

הערבים הם עם אכזר וצמא דם, רשעים בני רשעים מאז ומעולם! איזה אדם מסוגל להתפוצץ בלב

המוני-אדם, לרצוח בדם קר וללא שום הרהור אימהות ועולליהן, זקנים וילדים, משפחות וחצאי משפחות? כמה זמן עוד נגזר עלינו לשמוע יום-יום את עדי הראייה המזועזעים, את אנשי מד"א המיומנים, את שמות ההרוגים, את הבכי בלוויות? כמה עיניים צוהלות של ילדים רבים ומתוקים עוד יביטו עלינו מדפי העיתון תחת כותרות שחורות? כמה עוד נצטרך לשמוע את התיאורים הזוועתיים שכבר הורגלנו אליהם על "חלקי גופות בכל מקום, דם על המדרכה, צעקות מכל פינה"?

כמה עוד נצטרך לפחד מכל תזוזה, כמה עוד נצטרך להתהפך במיטה בלילה כשהילד לא בבית, כמה נצטרך עוד לראות בטלוויזיה את הפרצופים חמוּרֵי הסבֵר של מארגני הלוויות, של הפרשנים והמעריכים, כמה עוד נשמע את לשונם המיומנת של הכתבים אומרת שוב ושוב – "כן, אין ספק, הזוועה פה גדולה", ועוד, ושוב, ושוב?...

יהודים! אנחנו מחיים ומגדלים פה בתוכנו עַם ערבי עִם פוטנציאל רצח שעוד לא מוּצה אפילו קצת. כל ערבי וערבי במדינה הוא רוצח פוטנציאלי. כל פועל, כל מנקה רחובות, כל נוסע באוטובוס. העם הערבי ניזון מתקווה שמעניקות לו ממשלות ישראל. באמצעות כוח ברוטלי הוא משיג את כל מאווייו. רק העם הערבי מסוגל להוליך חוליות של צמאֵי-דם שנכנסים לישוב, חודרים אל הבית הראשון שנקרה בדרכם, ובכל הזמן שעומד לרשותם רוצחים בזה אחר זה, בשיטתיוּת ובלי לפספס,

אימא

תינוק

ילד

אבא

סבא

ועוברים לבית הבא.

כמה זמן עוד נחיֵיה בתוכנו את הרוצחים?

יש יהודים שנמאס להם

יש יהודים שהחליטו לעשות מעשה

יש יהודים שהבינו שהדרך היחידה לעצור את המוות המשתולל הזולל נשים ותינוקות היא להבהיר לערבים, בצורה הפשוטה ביותר, שעל כל אחד אצלנו – נמית מאה משלהם.

ערפאת הכלב הזקן השוחט הוותיק יימח שמו וזכרו – חופשי ללכת.

והצדיקים היקרים גואלי דמנו וכבודנו מבית עין – אסורים ומעונים במרתפי השב"כ

יהודי, זה נראה לך הגיוני?!?!?

ערביי ארץ-ישראל דעו – אינכם בטוחים יותר.

כבוד ללוחמים למען כולנו.


V

עם ישראל תן

כבוד לגיבוריך

אתם שמתפוצצים ברחובות

אתם שמותקפים בכבישים

אתם שסופגים את המכות וקוברים את המתים

אתם ששלטונות אטומים גזרו עליכם חיי אימה ופחד

ארבעה יהודים יושבים עכשיו בכלא כי היה להם אִכפת

ארבעה יהודים רצו להעביר את הפחד מרחובותינו לרחובות הערבים

רצו להחזיר את הצבע אל פניכם

ומפניהם של הערבים הלועגים למחוק את החיוך.

כבוד ללוחמים – שלמה דביר, דוד מורג, עופר גמליאל ויסף בן-ברוך

עם ישראל חזק ואמץ

לא לנֵצח תחיה בפחד

אנחנו חיים וקיימים בשבילך

בקרוב כולם ישמחו מאיתנו!

בה' נעשה חיל והוא יָבוּס צרנו

באהבה ובשמחה

מחתרת "לוחמי מלכות ישראל"


VI

היכונו-היכונו

בימים הקרובים יפורסם בכלי התקשורת, כי השב"כ והמשטרה

עצרו יהודים שהתכוונו לפוצץ מטען חבלה בשכונה ערבית במזרח

ירושלים.

יהודים דעו:

כל מי שיגנה את אותם בחורים טובים, שליבם שתת נוכח הרצח

וההרג של תינוקות, ילדים, נשים וגברים –

דורך ומבזה את זכר הקורבנות.

די לפחדנות ולחנפנות לשמאלנים!

הם שונאים וישנאו אותנו עם המעשה או בלעדיו!!!

"ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע"


מכתב של אשת בכיר בשב"כ

"מזה חצי שנה, מאז תפיסת החוליה מבת עין אשר נתפסו עם חומר נפץ שהיה מיועד לפיצוץ בית ספר של ילדים בא-טור, אנו עומדים בפני הטרדות ואיומים אישיים על משפחתנו. הפניית חזית הלחימה אלינו, המשפחה באופן אישי, ניכּרה בשער היישוב [...]. גם האילוץ שלנו להתקין סורג ובריח ולקבל אבטחה מעורר תדהמה בקרֵב אנשים בשומעם שכל אלה באו להגן עלינו מפני יהודים. פנייתי אליכם כאנשי הקהילה שבה אנו חיים לדחות על הסף כל ניסיון להשפיע וללחוץ בדרך בלתי מוסרית המכוונת ישירות גם נגד ילדינו כדי לקבל זכויות טובות יותר לעצורים או להיכנס לדרישות אחרות של קיצונים מקבוצות שוליים זניחות בהתיישבות. לטענותיהם של המשפחות אשר אין לי ספק שמשלמות מחיר יקר על מעשה אבותיהם העצורים [אפשר] לענות שעליהם היה לשקול מעשיהם המזעזעים לפני המעשה, ולא לתבוע הגינוּת במקום שקרוביהם עמדו לבצע פשע נתעב. ואם ישנה טענה צודקת, ב"ה אנו חיים במדינת חוק וישנם גורמים רשמיים שאליהם אפשר לפנות, ולא בדרך של מניפולציות ולחצים ההולכים וגוברים מול משפחות איש שב"כ".[1]


הענק המתעורר

השלב הראשון: אגירת הנשק ואמצעי החבלה – 1998 ואילך

ב-1998, "על רקע פיגועי טרור רצחניים של ארגוני הטרור הפלסטינים, חָבַר [שחר] לקבוצה שולית וקיצונית של קהילתו, שחבריה החליטו כי התגובה ההולמת לפיגועים היא טרור נגדי נגד ערבים באשר הם [...]. עם הזמן הפכה ההתארגנות לארגון טרור של ממש, שבשלב ראשון אגר נשק ואמצעי חבלה שנגנבו מצה"ל".[2] בחקירתו בשב"כ, שחר ציין כי "לאחר רצח הראל בן-נון ושלמה ליבמן [4.8.1998] החליט להשיג נשק, ובבוא היום באם יצטרך יבצע פיגוע נקמה".[3]


האירוע המכונן – רצח שלמה ליבמן והראל בן נון: באוגוסט 1998 נרצחו שלמה ליבמן והראל בן נון בעת סיור הבטחה ברכב הביטחון דרומית ליישוב יצהר. מחבלים ארבו להם, ירו בשניים למוות ונמלטו. הרב יוסי אליצור מישיבת "עוד יוסף חי" סיפר: "שלמה והראל היו דמויות מופת של גִזרת יוסף הצדיק: שלמה דבק בקבר יוסף בדבקות נפלאה, והראל דבק בעוז רוח בגבעה סמוכה ליצהר, והיה מראשוני 'נוער הגבעות' הדבקים בארץ באהבה ובקדושה [...]. זו הייתה מכה קשה לחבורה הדבֵקה ביוסף הצדיק".[4] לדברי עודד מזרחי, "למרות שלא היה לו כל תפקיד רשמי בישיבה בשכם, [שלמה] נטל על עצמו את מלוא האחריות על הסעות לישיבה, תיאומים עם הצבא, קבלת האורחים ועריכת מניין קבוע בציוּן [הקבר]. הוא ממש מסר את כל זמנו ומרצו למען קבר יוסף. הייתה לשלמה קדושה טבעית סוחפת. כאשר נכנס לציוּן בבוקר נהג לקרוא 'יוסף! יוסף!', וקול קריאתו הדהד עד לכפר בלטה".[5]


מעניין לציין כי דוד ליבמן (בן 22) שהתגורר בזמנו במאחז תפוח – אחיו של שלמה ז"ל, ובנם החמישי של הרב מנחם ורחל ליבמן – נעצר על ידי השב"כ באוגוסט 2003 בחשד למעורבות ב"מחתרת בת עין".[6] דוד הגיע ממשפחה מוכּרת ומוערכת בקרב המתנחלים ביהודה ושומרון. אביו, הרב מנחם ליבמן, עמד בראש ישיבת שבי חברון בבית רומנו שבעיר. אחיו, יהודה ליבמן, הוא מראשי ההתנחלות יצהר ומנהל את מטה שכם. סא"ל יהודה ליבמן מונה באפריל 2013 למפקד גדוד המילואים של ההגנה המרחבית בחטיבת שומרון. אח נוסף, אלי ליבמן, הוא קב"ט היישוב היהודי בחברון. בני משפחה אחרים מתגוררים בהתנחלויות ובגבעות אחרות.[7] שחר אמר בעדותו בשב"כ: "לפני מעצרו של דוד ליבמן כדאי לדבר עם אבא שלו, שיש לו השפעה גדולה על הבן".[8]


השלב השני: הוצאה לפועל של פיגועי טרור – 2002-2001

מ-1998 ועד לתחילת 2001 הייתה ההתארגנות "רדומה" לכאורה – מכל מקום, היא לא הוציאה לפועל הלכה למעשי פיגועי טרור, אם כי אפשר שהיו תוכניות כאלה שלא התממשו מסיבות שונות. בשנים 2002-2001 ההתארגנות הוציאה לפועל "פיגועי טרור רצחניים ומחרידים, הן כלפי נוסעים תמימים בשעות הלילה, והן כנגד תלמידי בתי ספר".[9]


עמוס הראל ציין: "השאלה הגדולה שהטרידה את החוקרים הייתה מדוע עברו אנשי הארגון לניסיונות פיגוע בבתי ספר במחצית 2001". הוא העלה את ההשערה כי "ייתכן שמדובר בנקמה על רצח התינוקת שלהבת פס".[10] ירדן אכן סיפר בחקירתו: "המטען הוכן לשמש כנקמה בעיקר על שלהבת פס ז"ל".[11] בית המשפט פסק: "באמרותיו במשטרה התייחס שלומי לכך שהפיגוע בערבים נועד לשם נקמה על רציחתה של התינוקת שלהבת פס ז"ל".[12]


שלומי: ייתכן מאוד שהמקרה של שלהבת היה הטריגר לשרשרת הפעילויות במהלך 2002-2001.[13]


ירדן: האירוע של שלהבת היה אכן הטריגר.[14]


איציק [אביה של שלהבת]: רציחתה של שלהבת הייתה אירוע לאומי ואפילו בין-לאומי מרכזי. זה היה הבּוּם הגדול. עצם זה שהאירוע התרחש בחברון – היישוב שהוביל במאבק האידיאולוגי, המידמה היום אולי ליישוב יצהר שבשומרון – היה בעל משמעות נוספת. אירוע זה היה מכונן במובנים רבים – יכול להיות שאחד מהם היה זה של "מחתרת בת עין".[15]


האירוע המכונן – רצח שלהבת פס: ב-16 במרס 2001 נהרגה שלהבת-תחיה פס, תינוקת בת עשרה חודשים, בפיגוע ירי שבו מחבל פלסטיני – מחמוד מחמד מחמוד עמרו, חבר בארגון הטרור תנזים – צלף בה למוות משכונת אבו סנינה בחברון.[16]


המחבל ירה כדור אחד, שפצע בינוני את אבי התינוקת איציק פס ופגע אנושות בראשה כאשר שכבה בעגלה קרוב לפתח ביתה בשכונת אברהם אבינו בחברון. לטענת המחבל, הירי התבצע לעבר פס, והתינוקת לא הייתה במקום ועל כן לא הייתה יכולה להיפגע מאותה הירייה.


גזר הדין של המחבל – שנלכד על ידי השב"כ בדצמבר 2002 – נכתב בפתוס רב, שאינו מאפיין הכרעות משפטיות רבות: "די היה בכדור אחד, שנורה מרובה צלפים, בכדי לגדוע את חייה של תינוקת שהייתה עד לאותו מועד עלוּמת שם, שחייתה את חייה ככל הילדים, עד שבטרם ירד ערב על יום בהיר, והרכּה בעגלת ילדים, נפגעה ברקתה, חשך עולמה, כבה אורה והשלהבת שהייתה עדיין קטנה ובחיתוליה, נדונה באחת למוות על ידי רוצח שפל, שמתוך כוונה וכוונת צלפים לחץ על ההדק. תמונת התינוקת הירויה נמצאת על שולחננו, חרוטה במוחותינו ואינה נותנת מנוח לנפשנו. נבצר מאיתנו להבין ואיננו יכולים לקבל את הקלוּת הבלתי נסבלת של פגיעה בחסר ישע [...]. אנו שופטים בשר ודם ואיננו יכולים לראות אלא את התמונה אשר מצטיירת בחושינו ובשכלנו. במקרה הנדון, התמונה מלאה שנאה, דם ושכול. אסור לנו לקבל תמונה זו, ועלינו לעשות ככל שביכולתנו על מנת להוקיעה ולמנוע הישנות של תמונות מעין אלה".[17]


הפיגוע הראשון של ההתארגנות: פס הובאה לקבורה בבית העלמין העתיק של יהודי חברון, סמוך לתל רומיידה, שבוע לאחר הרצח. איציק – שהגיע לטקס ההלוויה כאשר הוא ישוב בכיסא גלגלים, ביחד עם בני משפחה אחרים ועם רבני יש"ע – מספר: "ברוך מרזל הציע את הרעיון של דחיית הקבורה עד שצה"ל יתחייב לכבוש את גבעת אבו סנינה [...]. המסר היה שלא נוכל להבליג יותר ולא נוכל לסבול עוד את הסכנה הנשקפת לתושבי שכונת אברהם אבינו מתושבי אבו סנינה [...]. לשם 'הלנת המת', קיבלנו את אישורו של הרב ליאור". באשר לקריאתו של הרב הראשי ישראל מאיר לאו לקבור את שלהבת, פס אמר כי הוא מציע לרב לבוא ולראות במו עיניו את תנאי השטח בחברון, ורק אז 'אולי הוא יבין שזה פיקוח נפש'".[18]


מסע ההלוויה של שלהבת התקיים תחת הבטחה כבדה. במהלך ההלוויה יידו מתיישבים אבנים לעבר פלסטינים, ואלה יידו אבנים בחזרה. לקראת תום הלוויה ניסו מתיישבים אחדים לפרוץ לשכונת אבו סנינה, אבל החיילים מנעו זאת מהם.


רבה של קריית ארבע, דב ליאור, אמר בטקס ההלוויה: "כל המדינאים דרדרו את המצב שעוד לא היה כמוהו מאז מלחמת השחרור. הטרור משתולל ברחובות, ילדים צדיקים קטנים, שהקדוש ברוך הוא לקח את נשמתם, יהיו לכפרה על עוון הדור. המחבלים צריכים לדעת שאנחנו עַם קשֵה עורף. מתוך שפיכות הדמים והייסורים, הציבור שלנו ימשיך לטפח את החיים במקום הזה [...] יכול להיות שזה היה תפקידה של שלהבת, להצית את האש".

דודתה של התינוקת, אילנה זרביב, אמרה: "אנו מסתכלים על התמונה והלב נחמץ. השלהבת לעולם לא תדעך, תמיד תהיה בדמנו. עוד ננקום את דמך שלהבת, כי עזה כמוות האהבה".[19]


נועם ארנון, תושב בית הדסה שבחברון ומראשי היישוב היהודי בעיר, אמר: "דם הילדה שלהבת-תחיה זועק מן האדמה, ואנו לא נשקוט עד שהגבעה הזאת וכל הגבעות האחרות שבהן יושבים רוצחים ייתפסו על ידי צה"ל. ממשלת ישראל – האחריוּת היא עליך".[20]


מעורבותו של יצחק (איציק) פס: איציק גדל בשכונה דתית-לאומית בבני ברק: "הבית היה זעיר בורגני; אבא – חוזר בתשובה וחובש כיפה סרוגה, שלא גילה עניין רב בפוליטיקה. מאז ילדותו, איציק "חובב מחתרות". היום הוא חוקר בעיקר את מחתרת לח"י, לפני קום המדינה, ואת דמותו של ישראל (שייב) אלדד. תושב חברון, ממשפחה למודת פיגועים. הוא שירת כלוחם בחיל השריון. בזמן משפטו, היה בן 27. איציק נשוי ואב לשתי בנות קטנות בנות שנה ושנתיים.[21]


"שירות המבחן התרשם כי המדובר באדם רגיש ומופנם, שחונך לערכים של נתינה והתגייסות למען הקהילה, אם כי קיימת אצלו נטייה להתנהגות אימפולסיבית שלא מתוך שיקול דעת. המדובר באדם נורמטיבי שעבר טלטלות בחייו – בשל מצבו הבריאותי לאחר לידתו, לאחר מכן כאשר אביו נפצע קשה במהלך שירותו הצבאי, ולאחר תהליך ממושך של שיקום, שב האב ונפצע בתאונת עבודה, עד האירוע הטרגי של הירצח בתו בזרועותיו".[22] עו"ד ורצברגר הסביר: "איציק היה יוצא דופן בחבורה הזאת. הוא התגלגל אליה בעקבות הטרגדיה האישית שלו. אף אחד לא יכול לבוא אליו בשבריר של טרוניה בעניין זה".


גם עו"ד ורצברגר וגם איציק הזכירו – באופן בלתי תלוי – את מעשיו של מאיר הר ציון כ"נקמה כפשוטה": לאחר רצח אחותו שושנה וחברהּ (דצמבר 1954) על ידי בדווים באפיק של נחל ערוגות מצפון-מערב לעין גדי, ומציאת הגופות בתוך שטח ירדן, מאיר הר ציון הגיע לאזור עם מי שהיו חבריו ליחידה 101. מאיר החליט לצאת לפעולת תגמול פרטית, כדי לנקום ברוצחי אחותו ולהענישם. מאיר וחבריו האזרחים פשטו על מקבץ אוהלים בדווים משבטים הגרים בקרבת מקום, והרגו כנקמה חמישה בדווים: אחד נורה כאשר ניסה להימלט, וארבעת האחרים נרצחו מדקירות סכינים לאחר שנכשלו הניסיונות לתחקרם. אדם נוסף, זקן, שוחרר כדי שיספר לבני שבטו מדוע נרצחו האחרים. יצוין כי "פעולת התגמול הפרטית של הר ציון עלתה בקנה אחד עם מדיניוּת התגמול הצבאית, ובייחוד עם זו של גדוד הצנחנים שאליו השתייך, אשר ביקשה לגמול על רצח יהודים".[23]


איציק: הכּרתי את איציק שפירא מישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר ואת החבר'ה של כ"ך, אבל לא הייתי קשור אידיאולוגית לאף אחד מהם. הכּרתי את ירדן ועופר רק בכלא. את שלומי הכּרתי – באופן שטחי – כאשר האחרון הסתובב בחברון, עת שאשתו אתי הייתה בת שירות בעיר. הכּרתי את שחר, היכּרות שטחית, בתחילת האינתיפאדה. עבדתי חודשים אחדים בקבר יוסף בשכם, והכּרתי את החבר'ה שם. מכיוון שהייתי חבר של גיסו של שחר, השתתפתי אפילו בחתונתו, שאליה הלכו כל החבר'ה [...]. פעם הבִּיצה הייתה קטנה, וכולם הכִּירו את כולם – נפגשו בפינויים, בהפגנות ובלוויות. להגעה ללוויות הייתה השפעה מגבשת; הייתה בה אמירה: אנחנו חלק מקבוצה; יש מלחמה בין שני ציבורים, ואנחנו חלק מציבור מוגדר. חוץ מזה, יש מצווה ללכת ללוויות של מי שנהרג על קידוש השם [...]. השאלה שעמדה באוויר באותה תקופה הייתה "מי ימות היום?". חיינו בתקופה זאת בניסים [...]. תפיסת מערכת הביטחון הייתה מאוד אנמית. חטפנו אש מגבעות שולטות מעל חצי שנה. כל המשקוף של הוויטרינה שלנו מחורר מירי [...]. הפלסטינים ירו כמו פסיכים; לא נתנו לנו לישון. המדינה לא תפקדה. זה היה מחדל בלתי רגיל – בלתי נתפס [...]. בתקופה כזאת, הרגש גובר על השכל.[24]


סיפור המעשה של פס ושבו: איציק וגיסו מתתיהו שְבו (הנשוי לאחותה התאומה של אשתו) נעצרו כשברשותם שמונה לבנות חבלה. הם נשפטו לחמישה‑עשר חודשי מאסר, אולם בית המשפט העליון החמיר בעונשם לשנתיים מאסר. השניים הודו כי איציק מסר לשחר את ההחזקה בשמונה הלבנות – אשר נגנבו קודם לכן מצה"ל, ואשר מכילות חומר נפץ במשקל כולל של כארבעה ק"ג – וביקש ממנו לשמור עליהן. לאחר חודש ימים הם קיבלו בחזרה משחר את לבנות החבלה, והובילו אותן במכוניתו של פס ממקום המפגש במאחז עדי-עד לכיוון ירושלים. בעקבות מידע שהועבר לכוחות הביטחון, הם נעצרו ליד מחסום חיזמה ולבנות החבלה נמצאו ברכב.[25]


עדותם של האחים דביר-זליגר

שחר דביר-זליגר מסר בחקירתו בשב"כ: "לפני כשמונה חודשים לערך הגיע אליו [איציק] – לדבריו הייתה זאת הפעם הראשונה שאיציק הגיע אליו לגבעה, והוא מעריך כי נשלח על ידי אדם המכּיר אותו וסומך עליו. איציק ביקש [ממנו] להחביא דבר מה באזור ביתו – לדבריו הסכים, מבלי לדעת במה מדובר".[26]


שחר ציין: "לאחר שפַּס ושבו נסעו מהמקום עם לבנות החבלה [אחרי שאלו הוחזרו להם], חשש כי השניים יעשו שימוש בלבנות, ושקל לפנות לרבו, במחשבה שייתכן שהלה ישוחח עם הרב של פס כדי למנוע עשיית שימוש בחומרי החבלה". לבסוף, כעדות בבית המשפט, שחר לא הפעיל את "נתיב הרבנים". בית המשפט ציין כי בעניין החשש מעשיית שימוש בלבנות החבלה, שחר אמר בחקירתו בשב"כ כי "להערכתו הלבנות היו בדרכן לחברון לאדם שיודע מה לעשות איתן". כמו כן, בית המשפט העיר בהקשר זה: "בעדותו ציין [שחר] כי התרשם באותה עת שפס מעורב בתכנון פיגועים נגד ערבים".[27] שלומי מסר בחקירה במשטרה כי "לדברי בן‑ברוך מקור הכסף ששימש למימון הפיגוע הוא יצחק פס, אביה של שלהבת ז"ל". בחקירה נוספת: "סיפרתי לו שהמממן הוא יצחק פס, ולכן צריך להתכוון שהפעולה היא כנקמה על רצח בתו שלהבת".[28]


איציק: הייתי אז אברך צעיר. 1,000 ש"ח, כפי שנטען בחקירות, היו המון כסף. לא היה לי סיכוי לגייס סכום כזה.[29]


החקירה במשטרה ובשב"כ

לא פחות מאחד-עשר חוקרי שב"כ חקרו את פס ושבו במהלך מעצרם, אך הם שמרו על שתיקה.[30] חוקרי השב"כ אף הפגישו את פס עם החוקר שחקר את רצח שלהבת. אחד מחוקרי השב"כ כתב: "אמרתי לנידון כי החוקר מצוות שחקר את רוצח בתו רוצה להחליף עימו מילה, הכנסתי אותו לחדר החקירה, אך הנידון המשיך בשלו, לא פתח את עיניו כלל ולא הגיב כלל לנעשה סביבו. נאמר לנידון כי הוא מזלזל באנשים שעבדו ימים ולילות במטרה להביא לדין את רוצח בתו, אך הנידון העדיף שלא להתייחס אליו כלל. אמרתי לנידון כי לפחות היה מגלה קצת דרך ארץ ומישיר מבט אליו, אך דברי נפלו על אוזניים ערלות, והנידון לא הגיב".[31]


איציק סיפר כי כל העצורים צריכים להודות לנועם פדרמן על החוברת "דע את זכויותיך", שבה פירט כיצד צריך לנהוג בחקירה ובמעצר. החוברת מופיעה תחת הכותרת "עם טבעת חנק על הצוואר". באשר לחקירת שב"כ, פדרמן כתב: "רוחו של הנחקר היא הדבר החשוב, והכנה פסיכולוגית מתאימה, קרי החלטה לא להישבר ולהודות בדברים שלא עשה ויהי מה, תסייע רבות לחשוד" – "שומר פיו ולשונו שמר מצרות נפשו". בכרטיס של "חֹננו – ארגון להגנה משפטית לאומית" נכתב: "שמור על זכות השתיקה – הגרסה הטובה ביותר כמעט בכל המקרים היא 'לא עברתי על החוק, אני שותק עד שיאפשרו לי לדבר עם עורך דין', ולאחר מכן – שתוק, פשוט שתוק! לעולם אל תודֵה בדבר ללא התייעצות עם עורך דין, אפילו אם הוצגו בפניך תצלומים שלך או ראיות נגדך"; "מנעו ממך מפגש עם עורך דין – שמור על זכות השתיקה בקנאות. פשוט שתוק! אל תדבר לא עם החוקר בחדר החקירות ולא עם המדובב בתא המעצר".


ביישמם הנחיות אלו, פס ושבו שמרו ככלל על זכות השתיקה. בעיתונות נמסר: "שתיקתם של הנחקרים היהודים מטרידה מאוד את חוקרי המחלקה היהודית בשב"כ [...]. דובר היישוב היהודי בחברון ואיש הימין הקיצוני שנעצר ונחקר אין ספור פעמים, נוער פדרמן, חיבר ספרון מיוחד שחולק באלפי עותקים בקרב פעילי ימין קיצונים. בספרון מתוארות שיטות החקירה השונות של השב"כ ודרכי התמודדותו של הנחקר במצבי לחץ. הספרונים חולקו לכל מי שהוא בעל פוטנציאל לפגוש פנים אל פנים את חוקרי השב"כ בעתיד. הנחקרים החשודים בפרשת המחתרת היהודית למדו ככל הנראה את הספרון על בוריו. אפילו על השאלה שנשאלו על ידי חוקרי השב"כ 'האם למדו לשתוק בחקירה לפי המוצע בספרון?', הם סירבו לענות".[32]


פס נעצר בגין "עבירות בנשק, ניסיון לרצח, הכנת עבירה בחומרים מסוכנים וכן חשוד בביצוע ותכנון פיגועים כנגד ערבים בשנים האחרונות". העובדות המהוות בסיס לחשד: "חומר חקירה משירות הביטחון הכללי והמשטרה".[33] השב"כ הודיע לשופט המעצרים: "כרגע אנו יודעים [...] כי ישנו פער בין מה שנתפס לבין מה שקיים בפועל בשטח, וכי ישנן עוד שתי לבנות לכל הפחות אשר מסתובבות בשטח. מעבר לכך אנו חושבים כי ישנו אדם נוסף הקשור לחוליה".[34]


כדי להבין את רוח החקירות שנוהלו במשטרה ובמתקני השב"כ, אביא כמה קטעי תיעוד מתוכה:


יום שישי – חקירת משטרה: "ש' [שאלה]: האם ביצעת פיגועים נגד ערבים? – ת' [תשובה]: אין לי מה לומר עד שאראה עורך דין – ש': האם תכננת פיגועים נגד ערבים בשנים האחרונות? – ת': אין לי מה לומר עד שאראה עורך דין – ש': האם אתה רוצה להוסיף משהו בקשר למעצר שלך ולחשדות נגדך? – ת': אין לי מה לומר".[35]


יום שבת – חקירת שב"כ: "ברכתי את הנדון בבוקר טוב. הנדון עסוק בתפילה ואינו עונה לי כלל. אמרתי לנדון כי לא ברור לי האם אכן הוא בתפילה או שמתנהג כך על מנת שלא לדבר עימי. הנדון לא השיב לשאלתי. אמרתי לנדון שדרך ארץ קדמה לתורה, ולכן כשמברכים אותו לשלום ויותר מכך לשבת שלום עליו להשיב בברכה מנומסת. הרי אנו כולנו יהודים, בני ישראל, ויש לנו חובות האחד כלפי השני. שאלתי אותו באם רואה בי אויב? הנדון לא השיב. שאלתי את הנדון האם היה רוצה להתפלל בבית הכנסת. הנדון המשיך להתפלל בעיניים סגורות ולא השיב לשאלתי. אמרתי לנדון כי מעשיו הינם חסרי אחריוּת ובאים ממקום של אגואיזם צרוף, חוסר התחשבות במשפחתו ובבנותיו. הרי ידע שמעשיו ומעשי חבריו יסתיימו בכלא, ואם היה בו שמץ של אחריוּת ומחויבות למשפחתו הרי שלא היה מעורב במעשים כאלה. והמציאות מוכיחה את ההפך, שמדובר באגואיזם חסר אחריות ובלתי מתחשב באיש מלבד רצונותיו. ציינתי בפניו כי הֵרג ערבים בתקופה זו הינו חסר תוחלת ולא השיג דבר [...]. ובסופו של דבר, האם יש ערך או מטרה מקודשת במעשיהם? ברור שהתשובה לא ולא, כי מדובר במעשים שנובעים מהאגו המנופח של הנדון וחבריו ולא ממקום של ערכים ואמונה. אמרתי לנדון כי רק מי שמוּנע על ידי דחפים, אגו ויצרים אפלים הולך להרוג בדם קר ילדים ערבים וכי לעולם לא ישכנע איש שאין זה כך. הנדון בתגובה חייך ועשה מבט מזלזל. אמרתי לנדון כי כעת הוא במצב שממילא הכול סגור וגמור, ואין ספק כי הבעת חרטה ודבר אמת מפיו יהיו הדבר האחראי ביותר מבחינתו ואולי במידה מסוימת תיקון מסוים של העוולה שגרם למשפחתו. הנדון לא הגיב כלל לדבריי, ורק מלמל עם עיניים עצומות".[36]


יום ראשון – חקירת שב"כ: "בתחילת החקירה בירכתי הנדון בבוקר טוב ושבוע טוב. הנדון השיב 'לכולם' [...]. שוחחתי עם הנדון אודות מעורבותו בפיגועים נגד ערבים. נאמר לנדון כי מעורבותו בפיגועי המטענים ידועה לנו. נאמר לנדון כי הַמלצתי לו הינה להגיע עם חוקריו להבנה, ובכך לקדם חקירתו לקראת סיומה. נאמר לנדון כי למרות היותו אב שכול הרי שאינו יכול לצפות כי כל פעולותיו תיסלחנה כאשר נוהג כפי שנוהג בחקירה. נאמר לנדון כי ניתנות לו הזדמנויות רבות בחקירה להציג עמדתו ולהבהירה, אך הנדון לא רק שאינו עושה כן אלא שאף מתנהג בקיצוניות ובחוסר נימוס בכל הקשור לאופן השיחה עם חוקריו. הנדון התבקש לתת הסבר כלשהו לתפיסתו עם לבנות החבלה ברכבו. נאמר לנדון כי אכן קיימת לו זכות על פי חוק לשתוק בחקירה, אך למיטב הבנתי לזכות זו שני צדדים, וכעובדה כל חבריו שניסו לנהוג כך נמצאים היום מאחורי סורג ובריח [...]. נאמר לנדון כי מחובתי להניח כי כחבר חוליה המעורב במספר פיגועי מטען, הרי העובדה שנתפס עם לבנות חבלה יכולה להצביע על כך שהיה בדרכו להכין מטען חבלה נוסף. שוחחתי עם הנדון ארוכות על כך שאין אף ערבי או יהודי ששווה שמשפחתו של הנדון תעבור סבל נוסף, וכי משפחתו סבלה די [...]. נאמר לנדון כי נוהג בטיפשות וכי לנו ברור וידוע כי מגיע מעדי-עד שבשומרון וגם ברור לנו מהיכן נלקחו הלבנות [...]. העובדה שנוהג כך מצביעה על חוסר היגיון ובעיקר כי לו פעילות רבה להסתיר [...]. נאמר לנדון כי מהיכרותי עם טרוריסטים, ולמרות שאיני מסכים עם דרך מאבקם, הרי שהטרוריסט פועל לא ממניעים פליליים אלא מתוך אידיאולוגיה ורצון להעברת מסר. ולפיכך כאשר נתפס בדרך כלל לו רצון להעביר את המסר שלו; זאת בניגוד לעבריין שהינו טיפוס המנסה להתחמק מכל אחריות ומנסה לחבל בכל המאמצים לחשיפת האמת – בדיוק כפי שהנדון נוהג".[37]


לאחר שבוע – חקירת שב"כ: "[הנדון] נשאל על ידי אם בכלל קיימות מערכות במדינה להן מאמין והשיב כי יכול להאמין למערכת המשפט. נשאל האם בכלל מאמין בקיומה של מדינת ישראל כפי שהיא היום. הנדון השיב כי לדעתו יש דברים ותיקונים רבים שיש להכניס במדינת ישראל על מנת שיאמין בה. לדבריו, המדינה צריכה להיות מדינת הלכה ואת השינוי יש להתחיל בחינוך ילדים מהגיל הרך. יש להתחיל בגרעין של מחנכים שילך ויתרחב, וכך לקדם את מדינת ההלכה".[38]


באותו יום – חקירת משטרה: "ש': האם השתתפת ונתת כסף לחוליית בת עין? – ת': אין לי מה לומר – ש': מתשובתך האחרונה אני יכול להבין שהתשובה יכולה להיות גם חיובית וגם שלילית? – ת': בראשית דבריי הכחשתי כל החשדות המיוחסים לי כולל חשד זה ובזה מתמצים דבריי ויותר מכך אין לי מה לומר – ש': האם אתה קשור לחוליית בת עין שניסתה לפגֵע בא-טור? – ת': אין לי מה לומר".[39]


משפט ודין

בית המשפט המחוזי קבע כי פס ושבו "לא הצליחו להפריך את חזקת המסוכנות לאחר שבחרו שלא לומר דבר בחקירות שהתנהלו נגדם". בית המשפט ציין בגזר הדין כי לא הובאה בפניו ראיה כלשהי לכך שמעשיהם של השניים הם בגדר "עבריינות אידיאולוגית שנועדה לנקום בערבים", כפי שנטען על ידי התביעה. עם זאת, מכיוון שפס ושבו לא סיפקו הסבר למעשיהם ולמטרה לשמה החזיקו בלבנות החבלה, בית המשפט הסיק כי החזקת לבנות החבלה הייתה למטרה לא חוקית.[40]


בית המשפט העליון קבע: "יש לנהוג בהחמרה מיוחדת בנושאי נשק בעל אופי התקפי כדי למנוע התדרדרות של המצב הרגיש, בעיקר בשטחים המוחזקים שבהם מתגוררים [השניים]. יש לעשות כל שניתן כדי לסכל כל פוטנציאל לפעולות של עשיית דין עצמי ושפיכות דמים [...]. הנסיבות האישיות, קשות ככל שתהיינה, אין בהן כדי להצדיק עשיית דין עצמי, ולפיכך מן הראוי להחמיר בעונשים של מי שמחזיקים חומרי חבלה ונשק שעלולים לשמש למעשי הרג, ולגזור עונשים שיהיה בהם כדי להרתיע מפני הסיכון של עשיית שימוש שלא כדין בנשק חם מכל סוג שהוא". לפיכך, בית המשפט החליט להחמיר במידת מה בעונשים של פס ושבו ולהעמיד את עונש המאסר שהושת עליהם על 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל.[41]


ובינתיים, בבת עין...

"יש רקורד של אֵיבה בין אנשי בת עין לבין הכפרים והערבים שמסביב. התנכלויות הדדיות, פגיעה ברכוש, חיים במאזן אֵימה מתמשך. סוגרים חשבונות כמו במערב הפרוע [...]. על הקרקע האידיאולוגית הזאת צמחו חברי החוליה שהחליטו ללכת עד הסוף".[42]


פורת סלומון: אני אוהב את העובדה שהיישוב קיצוני – לכל הכיוונים [...]. הרבה תהליכים שעובדים על הציבור הדתי ועל ההתיישבות – החל מאברי רן והקמת "נוער הגבעות", דרך החיבור לעידן החדש היהודי והקשר לטבעונות, הזיקה למוזיקה (של קרליבך ואחרים) והתפתחות האופנה, ועד למפגשי מתנחלים-פלסטינים – התחילו כאן.[43]


מן העיתונות: "15 שנה לאחר שנחשפה מחתרת בת עין, כוחות הביטחון מודאגים ממעורבותם הגוברת, על פי החשד, של בני הנוער מהיישוב באירועי פשיעה לאומנית. גורמי ביטחון: 'בקלות אפשר להתגלגל לאירוע שיבעיר את האזור'". בכתבה נמסר: "כבר תקופה ארוכה שבלשי המפלג לפשיעה חמורה של מחוז ש"י, ביחד עם השב"כ, מבצעים פעילויות מודיעין ביישוב בת עין שבגוש עציון. בחודשים האחרונים מזהים במשטרה עליית מדרגה דווקא מצד חבורה של כמה נערים בני 16-14 המתגוררים ביישוב ומוכּרים ככאלה המבצעים לעיתים תכופות אירועים פליליים על רקע לאומני. בין היתר, כך על פי החשד, הנערים יוצאים בשבת בבוקר לציר שבו נעים כלי רכב פלסטיניים ומיידים אבנים לעברם. באחד מהמקרים, לפני כמה שבועות, אף נפצעה ילדה פלסטינית כבת שלוש. במקרים אחרים הותקפו נהגי אוטובוס ערבים שנכנסו ליישוב במסגרת תפקידם [...]. גרעין בת עין לא חדש. כבר שש שנים שבשב"כ ובמשטרה פוקחים עין על הנעשה ביישוב, אך הפעם מדובר דווקא בדור הצעיר יותר שנכנס למעגל המעצרים ומעסיק את בלשי המשטרה. מלבד פעילויות המודיעין ניסו במשטרה ליצור קשר עם המשפחות ועם ראשי היישוב כדי לנסות להרגיע את הנערים, אך ללא הועיל. המשפחות דווקא עומדות לצד הנערים, שטוענים כי הם נרדפים על ידי המשטרה".[44]


פורת סלומון: המשטרה יודעת כל מה שצריך; לא מבין למה לא עושים כלום. זה תמיד מסתכם בשתי משפחות ואולי כמה ילדים שהם אוספים סביבם. כמו בכל מקום אחר, אנחנו ממתינים למשטרה שתטפל בעבריינים.[45]


היישוב

בת עין הוקמה ב-1989 ממערב לכפר עציון. מייסדיה היו דב הורוביץ, צבי אנוש והרב יצחק גינזבורג. הם ביקשו לשלב בין יהדות אמוּנית לבין עבודת אדמה, וכינו עצמם "חסידות במגפיים".[46] באתר מועצת יש"ע נכתב בסעיף "מיוחד": "עשרות גברים ביישוב הם בעלי עבר צבאי וביטחוני עשיר, כגון לוחמי סיירות וטייסים לשעבר".[47]


יקי מורג: הרב גינזבורג – שרבים מחברי הגרעין היו חסידיו – הוא זה שכיוון אותם מעבר לקו הירוק. הלכנו לתק"ם וקיבלנו המון הצעות. מה שלא יהיה, הגרעין הזה בחר את היישוב בת עין. היישוב הוקם על ידי חוזרים בתשובה, בתקווה להוות דוגמה ומופת לכל עם ישראל. הכוונה הראשונית הייתה להסתפק ב-250 משפחות, בהתאם למודל שמבוסס על יישובים קטנים המנוהלים מסביב לבתי כנסת. בהשראת הרב גינזבורג, קיבלנו בשבועה את הרעיון של עבודה עברית – שלא עובדים עם גויים. מכאן התרחבה התפיסה שערבים לא נכנסים ליישוב. כך גם רעיונות מגבילים נוספים: איסור על שימוש במכשירי טלוויזיה בבתים; איסור על אחזקת מוצרים מתוצרת גרמניה; חובת לבוש צנוע. בשנתיים הראשונות לא היה בלתו של הרב גינזבורג. אחרי שנתיים, קלטנו שהרעיונות שלו לא ישימים ושקשה לנהל יישוב על פיהם. מאז, רבים הפסיקו לבוא אליו. למרות שהשפעתו של הרב גינזבורג עדיין מורגשת ביישוב, זאת אינה דומיננטית. עם זאת, לפחות שתי משפחות עושות כל מאמץ שהרב יחזור לשמש כרב היישוב.[48]


עופר גמליאל – חבר ה"מחתרת", שיסופר עליו בהרחבה בהמשך – היה תקופה מסוימת חבר בוועד היישוב:

עופר: אפשר למנות על יד אחת את מספר הילדים המעורבים בפעולות "תג מחיר". אני לא מעוניין להוציא אותם מהיישוב. אם יש לי זמן, אני מתחבר אליהם. החברה הישראלית מאוד נהנית לקחת את הנערים האלה ולהפוך אותם לדבר הכי רע ומלוכלך, ולא היא. כל מה שצריך זה להתחבר אליהם, להיות איתם ולהגיע למקום אחר. כשדוחקים בני אדם לפינה, הם מתנהגים בהתאם.[49]


איור של שלומי דביר-זליגר מחקירת שב"כ, המציין למעלה את מאפייני היישוב בת עין (מאי 2002)


למרות מיקומו הרגיש של היישוב, התושבים התנגדו כל השנים להקמת גדר ביטחון מסביבו. בעקבות הרצח של שלמה נתיב, יקי מורג פעל להקמת גדר מסביב ליישוב תוך שהוא מעורר התנגדות עזה מצד אלה שסברו שמי שמקים גדר משדר פחד. כתחליף לתפיסת הגדר פיתחו ביישוב תפיסה אחרת, ולפיה על הרבש"ץ והתושבים להיות ערניים למתרחש סביב היישוב – ובמיוחד לגבי תנועה של פלסטינים באזור.[50] יוער כי רק בשלהי 2014 הוחל בהקמת גדר מסיבית בין היישוב בת עין לבין ואדי צופית והכפר חִרבת ספא. הגדר לא תוכננה להקיף את כל תחומי היישוב, אבל בכל מקרה גרמה לסערה לא קטנה. בהצבעה שנערכה בשלהי אוקטובר 2014 הושג רוב לגישה הסוברת שאין להתנגד להקמת הגדר. עם זאת, פעמים אחדות נגרם נזק מכוון לקטעי הגדר הראשונים שהוצבו.[51]


לצד בת עין הוקמה "בת עין ב'" בקיץ 1988 על ידי חסידיו של הרב משה לוינגר. בחלק זה של היישוב מתגוררים בקרוונים (כמו זה של שלומי דביר) ובבתי קבע כשלושים משפחות.


פורת סלומון: בת עין ב' קולטת כל מי שאין לו מקום אחר. היא הפכה להיות החצר האחורית של ההתיישבות. הם יושבים על עתודות הקרקע של היישוב, ואין שם בקרה על מי שנכנס [...]. אם בת עין היא התגלמות האנרכיה, בת עין ב' היא ה"אנרכיה של האנרכיה".[52]


נדב שרגאי סיפר כי כאשר פנה לתושבי בת עין ב' לאחר האירוע המדובר כאן, הם הבהיר לו: "טרור זה לא המקצוע שלנו [...]. בעבר ציירו אותנו כיישוב מוזר, אבל אנחנו יישוב מיוחד, ואנחנו עומדים על זכותנו להיות כזה. אין כאן מחתרת [...]. האוכלוסייה כאן מגוונת: חסידים, כיפות סרוגות, חרדים, חסידי חב"ד וברסלב, ש"סניקים". שרגאי סיכם: "אם בכל זאת יש מכנה משותף למגוון הכיפות כאן, הרי הוא הקו החרדי. גם הדתיים הלאומים ביישוב הם חרדים, ומתינות דתית אינה מהמאפיינים המובהקים של בת עין. לפני שנים זוהתה בת עין עם הרב יצחק גינזבורג, רבה של ישיבת 'עוד יוסף חי' באזור שכם (לשעבר קבר יוסף), אבל בשש השנים האחרונות הוא ממעט להופיע שם".[53]


עורך הדין מטעם ההגנה סבור כי "היישוב בת עין הוא יצור כלאיים ולא התיישבות מסודרת. רובם הגדול של התושבים הם חוזרים בתשובה. ידוע לי שהיו ביישוב הרבה סיפורים על הזנחת ילדים, ועל הרבה התנהגויות משונות נוספות".


אירועים פליליים בולטים

רצח ארז לבנון – פברואר 2007: ארז לבנון, בן 42, נרצח בדקירת סכין בחורשה שבה נהג להתבודד 200 מ' מביתו ביישוב בת עין. ארז למד בצעירותו במכון מאיר, ואחר כך עבר ללמוד בישיבה "עוד יוסף חי" בקבר יוסף. אמו סיפרה: "הוא הלך לשיעורים של הרב יצחק גינזבורג, ואז הרב הזמין אותו לבקר בישיבה בשכם. הוא שמע את הניגונים והבין שזה המקום שלו".[54] ארז הקפיד על סדר יום של לימוד תורה, ובכל יום בילה שעה של התבודדות במקום שקט לצורך תפילה – כמנהג חסידות ברסלב.[55]


ארז נרצח על ידי מודר מוסא אחמד אבו דיה. הוא תכנן יחד עם מוסא חליל לבצע פיגוע דקירה נגד יהודים. אבו דיה בחר את המקום שבו יבוצע הרצח, ואדי אבו ריש, ולמד את תוואי השטח באותו מקום. אבו דיה וחליל יצאו כשהם חמושים בסכינים. הם הגיעו לאזור ואדי אבו ריש, שם הבחינו ברכבו של ארז לבנון. הם ראו אותו מתפלל על דרך העפר והחליטו להרגו. הם תקפו אותו ודקרו אותו. לאחר שנפל על הקרקע המשיכו לדקור אותו בכל חלקי גופו. כתוצאה מכך נגרם מותו. השניים גררו את גופתו מדרך העפר, ולאחר מכן הניחו את הסכינים ברכבו. הם ניגשו אל הגופה וערכו עליה חיפוש, שבו נמצאו מפתחות הרכב. אבו דיה לקח את המפתחות וכן שעון. הם התניעו את הרכב ונסעו לבית אומר, שם לקח אבו דיה את הסכינים שבהן בוצע הרצח ואת שעונו של המנוח וקברם באדמה.[56]


נער נרצח וילד נפצע מפגיעות סכין וגרזן – אפריל 2009: לאחר כמה שנים, מחבל נכנס לבניין המועצה בבת עין והשתולל עם סכין וגרזן. מפגיעת הסכין נרצח הנער שלמה נתיב בן 13.5; ילד נוסף בן 7 – יאיר גמליאל, בנו של עופר גמליאל מיודעינו – נפצע קל מפגיעת הגרזן בקדקודו. אביו, עופר, פנה ביום פציעת בנו אל מפקד כלא איילון ברמלה, וביקש ממנו לאפשר לו לצאת לחופשה מיוחדת בת כמה שעות כדי לשהות במחיצתו. בשירות בתי הסוהר הסכימו להוציא אותו בליווי סוהרים מיחידת נחשון, אבל הוא סירב בשל דרישת השירות כי עד שיגיע לחדר האשפוז יהיה עליו להיות כבול באזיקים על ידיו ועל רגליו. על פי הסיכום הראשוני נקבע כי גמליאל יובל לבית החולים כשהוא אזוק, אך האזיקים יוסרו מידיו ומרגליו בכניסה לחדר האשפוז של בנו. בתום דין ודברים התרצה והסכים לדרישות השירות, אולם בסופו של דבר גמליאל החליט שלא לצאת לביקור. ההחלטה על הוויתור נבעה ככל הנראה מעימות עם אחד מקציני הליווי, לאחר שעלה לניידת שירות בתי הסוהר לבוש גלביה חומה אותה הוא לובש באורח קבע בתחומי הכלא [לפי "כללים ביחס לאסירים ביטחוניים", "אסירים יורשו ללבוש ביגוד אזרחי שהותר בהחזקה בבית הסוהר בהיותם באגף. בעת יציאתם מהאגף יחויבו האסירים בלבישת בגדי אסיר"[57]]. הקצין סירב להמשיך בנסיעה, אך גמליאל התעקש ודרש לדבר עם גורם בכיר בהנהלת הכלא.[58] בסופו של דבר, גמליאל הגיע לבית החולים מלווה באיש שירות בתי הסוהר, ללא אזיקים. הוא הוכנס לבית החולים מכניסה צדדית, ולאחר שהייה במשך כשעה יחד עם בנו הפצוע, הוחזר לכלא.[59]


יאיר גמליאל: לי זה לא הייתה חוויה נוראה. ירד לי הפחד מערבים. בסופו של דבר, מה הסיכוי שזה יקרה לך פעמיים?![60]


מוסא אבראהים מוסא חוסיין נלכד אחרי ימים אחדים. במשפטו העיד כי "גמל בלבו לבצע פיגוע דקירה לאומני נגד יהודים מטעמים שבדת ומתוך רצון להפוך 'שהיד'". התובעת ציינה: "מעשים אלה, המכוונים כלפי ילדים רכּים בשנים, מגלמים את תמצית הרוע והרשעות האפשריים". מוסא נדון לשני מאסרי עולם מצטברים.[61]


השלכת בקבוק תבערה – אמצע אוגוסט 2012: בקבוק תבערה הושלך לעבר מונית פלסטינית בסמוך ליישוב בת עין. שישה מנוסעיה, בני משפחה אחת מהכפר נחלין, ובהם ילדים, נפצעו – שניים באורח קשה, אחד בינוני והיתר קל; כולם סבלו מכוויות בדרגות חומרה שונות. המונית נשרפה כליל. עדי ראייה סיפרו כי ראו שמתנחלים שנמלטו לעבר היישוב בת עין הם שביצעו את המעשה.[62] לאחר חקירת המשטרה הוחלט לשחרר שניים מהקטינים מהיישוב בת עין שנעצרו בעקבות המעשה, ופרקליטות המדינה החליטה לסגור את התיק נגד קטין שלישי מחוסר ראיות. הקטינים היו בגילי 13-12.[63]


מייד לאחר האירוע שלח הרב גינזבורג דברי חיזוק לילדים מבת עין שנעצרו בחשד ליידוי בקבוק תבערה לעבר המונית. הוא כתב בין השאר: "חיילי בית דוד – חזקו ואימצו".[64] תלמידו של הרב גינזבורג, הרב יצחק שפירא, ראש ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר, הגיע להתוועדות בבת עין שהוקדשה לחיזוק הנערים ששוחררו לאחר ימים אחדים מהמעצר. קרוב למאה חברים ותושבים מהיישוב הגיעו כדי לחזק את הנערים. שני נערים אחרים היו נתונים עדיין במעצר בית, והרב הגיע לבקר אחד מהם בביתו.[65]


לעומת זאת, רב היישוב בת עין, דניאל כהן, כתב באיגרת שהופנתה לתושבים מייד לאחר המעשה: "תפילותינו היום שהחשדות בילדינו יתבדו. עם כל זאת, יש בקישור של בת עין עם פגיעה מכוונת כלפי אנשים עוברי אורח חילול שם שמיים והרחקת בניין שלמוּת הקומה של עם ישראל בארצו [...]. מעשה כזה הוא פשע ויותר מכך, הידרדרות מוסרית כלפי התהום שלא מבדיל בין רצח לבין הגנה, בין מלחמה לבין טרור, בין בניין הארץ על ידי כלל העם לבין אנדרלמוסיה ותוהו של איש הישר בעיניו יעשה [...]. מעשים כאלה אסורים ומגונים! הם מלמדים על בלבול וחוסר בשיקול דעת".[66]


תקיפה בנסיבות מחמירות ממניע גזעני, ועבירות נוספות – אפריל-מאי 2015: שני בגירים וקטין הואשמו בתקיפת עובד ציבור והיזק בזדון ממניע גזעני. השלושה הבחינו במשאית בבעלותו של אדם שזוהה על ידם כערבי, והחליטו ליידות לעברה אבנים. לשם כך, השלושה הסתתרו כשהם רעולי פנים כמה עשרות מטרים משער היישוב, והמתינו למשאית. כאשר זו התקרבה למקום שבו הסתתרו, יידו בה אבנים. שבוע לאחר מכן, השלושה הבחינו באדם שזוהה על ידם כערבי עומד בסמוך לשער היישוב בת עין. בזמן שתצפתו על המתלונן החליטו לתקוף אותו. אחד מהם פתח בריצה לעבר הערבי, וריסס בפניו גז מדמיע. חייל שהוצב בשמירה בשער היישוב זיהה את התקיפה ונחלץ לעזרת הערבי; אז התוקף ריסס גז מדמיע גם בעיניו. בתוך כך, אחר היכָּה את הערבי בגופו ובידיו באמצעות קרש שהכין לצורך זה. כתוצאה ממעשים אלה נצרבו עיניהם של החייל ושל הערבי, וכן נגרמה לאחרון שריטה בזרועו. לאחר ימים אחדים החליטו השלושה לכרות עצים השייכים לערבים. בהתאם לכך, כרתו את ענפיהם של שלושים וחמישה עצי זית. אחד מהם ריסס על גבי שני סלעים במטע את הכתובת "תג מחיר" ו"ערבים גנבים". המעורבים הואשמה בעבירות נוספות.[67]


בהקשר לפרשה זאת נעצר החייל בשירות סדיר אלעד סלע (25), שהעביר לנאשמים מידע על כוונת כוחות הביטחון לבצע מעצרים ביישוב בת עין, והואשם בריגול חמור.[68] (אלעד שוחרר מהמאסר, למרות התנגדות השב"כ, במאי 2018[69]).


תקיפת נהג אוטובוס ערבי – אוגוסט 2017: האירוע האחרון שהתרחש בהקשר זה בבת עין בעת כתיבת הדברים: "צעיר בן 16 מהיישוב הואשם בגין תקיפה הגורמת חבלה ממשית ממניע גזעני [...]. ביום 16 באוגוסט 2017 אחר הצהריים הגיע הנאשם, יחד עם נער נוסף, לתחנת האוטובוס ביישוב [...] כשהוא מצויד בגז פלפל. בשעה זו שהה בתחנה נהג קו 164 של החברה לפיתוח גוש עציון. הנאשם ניגש אל חלון האוטובוס הסמוך למושב הנהג וביקש ממנו לפתוח את החלון; זאת במטרה לפגוע בנהג באמצעות התזת גז הפלפל שברשותו, בשל היותו ממוצא ערבי. הנהג סירב. הנאשם שאל את הנהג מבעד לחלון הסגור באיזו שעה יוצא האוטובוס, והנהג השיב לו באמצעות סימוני ידיים שהוא עתיד לצאת בשעה ארבע וחצי. הנאשם ניגש יחד עם אדם נוסף לדלת כניסת הנוסעים, והנהג פתח את הדלת. הנאשם שאל את הנהג האם הוא יהודי או ערבי, תוך שהוא מחביא מאחורי גבו את תרסיס גז הפלפל. נהג האוטובוס השיב שהוא 'ערבי'. בתגובה ריסס הנאשם את פניו של הנהג בגז פלפל, ומייד לאחר מכן נמלט מן המקום".[70]


סיכום

היישוב בת עין מוכּר על ידי משטרת ישראל כמועד לפורענות. כך לדוגמה, סנ"צ אודי לוי, שכיהן כמפקד המפלג לפשיעה לאומנית במחוז ש"י, הסביר: "ישנם מקומות מסוימים ביהודה ושומרון ש'מסומנים כבעייתיים'". הוא מנה ביניהם, בראש ובראשונה, את "בת עין בגוש עציון", בציינו: "זה מקום שנקלעים אליו נערים שצריך לפקוח עליהם עין".[71]

הזיקה שבין צעירים מסוימים ביישוב בת עין לבין אירועים פליליים מתבררת לדוגמה מהדיווח הבא מאמצע 2014: "שוטרי מחלק נוער חשיפה במחוז ש"י פתחו בחקירה גלויה ביישוב בנוגע לנערים חשודים בעבירות רכוש, סמים והפרות סדר. עד כה נחקרו עשרה נערים ואותרו כמה מתלוננים שהתלוננו על עבירות רכוש שונות שבוצעו בבת עין. במשטרת מחוז ש"י מציינים כי מדובר בחבורת נערים, בהרכבים שונים, שנהגו לבצע עבירות רכוש שונות ביישוב, במבנים ציבוריים וברכוש פרטי. חלקם אף היה מעורב בעבירות של הפרת הסדר הציבורי באזור היישוב [...]. במשטרה מוסיפים כי במהלך החקירה עלה כי כמה נערים מהיישוב החליטו להגיע לכיכר כפר עציון במחאה על רצח שלי דדון ז"ל. חלקם הגיעו רעולי פנים, הציתו צמיג על הכביש וניסו לפגוע במכוניות של פלסטינים. חלק מהנערים הודו במעורבוּת במקרה, ואף הודו בהצתת הצמיג".[72]


מוטי קרפל, ממנהיגי היישוב, יצא באופן עקיב נגד תופעת "תג מחיר" המתקיימת ביישוב ומחוצה לו, ובעקיפין גם רמז נגד הרב גינזבורג או לפחות מי שרואים עצמם כתלמידיו. קרפל כתב בנובמבר 2013 – בעקבות התקיפה של נהג המשאית הערבי – בכותרת "תג של בלבול": "הביקורת הציבורית הנמתחת על היישוב – הן בחוגי יש"ע והן בציבור הכללי – היא בהחלט במקומה. אם נתעלם מהתגובות האוטומטיות של שונאי מתנחלים מקצועיים, הרי הביקורת של 'עמך ישראל', שחש סלידה מהתנהלות זו, הן ביחס לתקיפת החייל והן ביחס לתקיפת הערבים, היא מתנה מן השמיים [...]. הרציונל של שיטת 'תג מחיר', כאילו כל כוונתה להעסיק ולהרתיע את צה"ל, ולא פגיעה לשמה בערבים, הוא תרמית עצמית. בפועל היא מחנכת לשנאה ומטביעה אותה בנפש". קרפל כתב באופן מכוּון יותר: "הטעות הזו אינה מקרית. היא נובעת מבלבול מובהק בין שתי דרכים בגאולה – גאולה בדרך ניסית, מהשמיים, וגאולה בדרך הטבע. לכל אחת מהן היגיון משלה, כל אחת פועלת פעולה חיובית כשלעצמה והן משלימות זו את זו, בתנאי שלא מערבבים ביניהן". ובאופן מפורש אף יותר: "הדרך הניסית, המטפיזית, שבדור האחרון באה לידי ביטוי בולט בתנועת חב"ד, רואה את תפקידה בבירור מרחוק. היא אינה יורדת אל תוך המציאות הישראלית הציונית – הציבורית – על מנת לפעול בתוכה ולברר מבפנים, אלא מקרינה עליה מבחוץ. לכן היא עוסקת, בעיקר בפרט; לא בממד הציבורי". לפיכך, "לב השיבוש של חוגי 'תג מחיר' ומקורות השראתם הוא בניסיון לפעול בתוך המציאות הציבורית על יסוד הנחות העבודה של שיטת 'הגאולה הניסית'. כשמצטרפות לכך גם מסורת התקיפוּת הידועה של אדמו"רי חב"ד, שאפיינה את התנהלותם מול הצארים ברוסיה, ואף אתוס המחתרות העבריות במלחמות עם הבריטים, וכל אלה כאילו מדינת ישראל היא שלטון הצארים וצה"ל הוא הצבא הבריטי – בצורה ילדותית, חסרת סבלנות, רגישוּת והיגיון, התוצאה המתקבלת היא 'פיל בחנות חרסינה'. עוצמה אדירה של אידיאליזם ישראלי, טמון במתח משיחי עמוק – שחיוביים כשלעצמם – שמנסה לטפל בידיים גסות במציאות שמחייבת טיפול בקרן לייזר, עדינה וממוקדת".[73]


קרפל כתב בדצמבר 2015, לאחר הרצח בכפר הערבי דומא שטרם פוענח בזמנו: "להיגיון האידיאולוגי של אנשי 'תג מחיר' [...] יש רובד נוסף ושורשים עמוקים יותר, והם שמספקים לו את האנרגיה: קידום הגאולה. הכתובת שהייתה רשומה על הקיר בסמוך או על בית המשפחה בכפר דומא הייתה לפי הדיווחים 'יחי המלך' [...]. הגרפיטי הזה אופייני. מבחינת אנשי 'תג מחיר', לא מדובר על ביסוס ההתיישבות ביו"ש, אלא על זירוז וקירוב הגאולה".[74]


מוטי קרפל: "תג מחיר" הוא תוצאה של ספיחים של כל מיני בתי מדרש ואידיאולוגיות, שתפסו טרמפּ על המהלך המרכזי של ההתנחלות שבא מתלמידי הרב קוק. את השיעור שקיבלנו אז ב"מרכז הרב" לא קיבלו בתי מדרש נוספים. המהלך של ההתנחלות הוא אור עצום באידיאליזם החלוצי החדש, והוא משך ספיחים רבים, כמו הרב כהנא והרב גינזבורג. התפיסות של גאולה בדרך ניסית וגאולה בדרך הטבע אינן מתיישבות זו עם זו. גינזבורג לקח את תפיסות הרבי מלובביץ' וחיבר אותן למשנת תיקון המדינה של הרב קוק – ומכך מתחייב פיצוץ [...]. הנערים שמבצעים אירועי "תג מחיר" ביישוב למדו ביצהר וספגו את הרוח משם. אני תומך בעשייה של החטיבה היהודית בשב"כ. הם פעלו בעדינות, לקחו מבוגרים ובני נוער ודיברו איתם. אחד מהם אפילו התגייס לצבא. מעשה משובה של נערים הפך לאסון ליישוב. קבוצה קטנה יכולה להטיל טרור ממש.[75]


פורת סלומון: הייתי בוועד היישוב, וגם שימשתי כדובר היישוב [...]. קיים מאבק מאוד חריף מתחת לפני השטח בתוך היישוב, עד כדי ניסיון להוציא מחברות כמה משפחות – הקרובות לרב גינזבורג – שידוע שהן מצדדות בפגיעה בערבים ובאירועי "תג מחיר" [...]. הזדעזעתי ללמוד שיש אנשים המעודדים פעולות כמו זריקת בקבוק התבערה על המונית הערבית.[76]


קרפל התייחס למעשה תקיפת נהג האוטובוס הערבי (אוגוסט 2017):


מוטי קרפל: היישוב הוא אותו יישוב [...]. הוא אינו יודע להתמודד עם הבעיה. המשפחות הן אותן משפחות, ובסופו של דבר ישנם אנשים שיש להם סמכויות לטפל בדברים. בכל יישוב ישנן בעיות של עבירות כאלו ואחרות. הציפייה מחברי היישוב עצמם לטפל בהן אינה מובנת מאליה. יש לשם כך רשויות מוסמכות. ובינתיים, זה המצב, ומחכים להשתפרותו.[77]


אביהו גמליאל, אחיו של עופר, הסביר את מצבו של אחיו: "תראה, אתה חייב להבין את המצב בהתנחלויות הקטנות האלה: המערכת סביבך שווה לחיבוק דוב. מצד אחד היא תומכת ומסייעת, אך מצד שני אם נכנסת כבר ליישוב אתה חייב להתאזן עם הקו שלו. אתה חייל עכשיו בחזית, אתה מאבד את עצמך ואתה הופך לחלק מקבוצה עם ערכים ומִשנה סדורה שאתה חייב לנהוג לפיה. אם אתה סוטה אתה חוטף, מתנכלים לך או שאתה מוצא את עצמך מחוץ לקומונה [...]. [עופר] פחד מהתנכלות לו, לאשתו ולילדיו. אם נפלה החלטתו, אזי חייבים לבצע אותה וחסר לבן אדם שיפרוש או ידבר על המשטרה, הוא גמור, יתנכלו לו עד יומו האחרון, הם לא תמימים שם כמו שהם נראים מכאן. ביישוב בת עין ישנם אנשים – ממש סדום ועמורה [...]. אתה יודע מה הקטע של האנשים שם, הם יכולים להיות אחלה מכניסי אורחים, אבל ברגע שהאורח נניח נכנס למיטה והוא לא מתאים לה בדיוק למידות המיטה, נאמר הוא גבוה, אז מקצצים את רגליו, ואם הוא נמוך אז מנסים להאריך את רגלי. ממש תרבות סדומית. אני הכּרתי את האנשים מקרוב, ראיתי למַה הם כבר מסוגלים. עופר היה פשוט שבוי שם. זה אותו חיבוק דוב שאינך יכול להשתחרר ממנו".[78]


מוטי קרפל: ראוי להבחין היטב בין "תג מחיר" לבין הפרשה של ה"מחרת היהודית החדשה". כאשר באנו ליישוב, היו שני גרעינים שהתאחדו – בעלי תשובה ששאפו להיות חקלאים, ויוצאי יחידות קרביות. בתחילת הדרך היה לנו ברור כי צריך להסביר לערביי הסביבה איפה עובר הגבול. הדברים לא נבעו משנאת ערבים או מאידאולוגיה של תנועת כ"ך, אלא מאתוס ציוני. הגשמנו את הדברים בשטח בסכסוכים שונים שהתעוררו במשך הזמן. כאשר האתוס הזה עבר לדור השני, הם לא הבינו שהעניין אינו "לדפוק את ערבים" או "להיכנס בהם".[79]


מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


[1] אתר חדשות רוטר, 14.12.2002.


[2] ת"פ 216/03.


[3] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שחר דביר-זליגר, 7.8.2003.


[4] הקול היהודי, כ"ד אב תשע"ו.


[5] אתר בשבע, 22.7.2010.


[6] אתר ערוץ 7, 21.8.2003.


[7] הארץ, 31.8.2003; אתר אקטואליק חדשות, 2.5.2013.


[8] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שחר דביר‑זליגר, 12.8.2003.


[9] ת"פ 216/03.


[10] אתר וואלה!, 25.9.2003.


[11] פ"ח 5034/02.


[12] ע"פ 10110/03, ע"פ 10159/03.


[13] ריאיון אישי, שלומי דביר-זליגר, 25.7.2017.


[14] ריאיון אישי, ירדן מורג, 2.8.2017.


[15] ריאיון אישי, פס, 8.8.2017.


[16] ברובה צלפים מסוג אנפילד, דגם L39A1.


[17] התביעה הצבאית נ' מחמוד מחמד מחמוד עמרו, 2.12.2004.


[18] אתר ערוץ 7, 30.3.2011.


[19] גלובס, 1.4.2001.


[20] הארץ, 1.4.2001.


[21] ריאיון אישי, פס, 30.7.2017.


[22] פ 198/03.


[23] זקבך 2013.


[24] ריאיון אישי, פס, 30.7.2017; 8.8.2017.


[25] ערעור פלילי 1332/04; ערעור פלילי 1530/04.


[26] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שחר דביר-זליגר, 7.8.2003.


[27] ת"פ 216/03.


[28] ע"פ 10110/03, ע"פ 10159/03.


[29] ריאיון אישי, פס, 8.8.2017.


[30] אתר nrg, 4.12.2003.


[31] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של איציק פס, 18.7.2003.


[32] המודיע, א' באלול תשס"ג.


[33] משטרת ישראל, בקשת הוצאת צו מעצר, 3.8.2003.


[34] מזכר, 3.8.2003.


[35] הודעה במשטרה, פס, 18.7.2003.


[36] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של איציק פס, 19.7.2003.


[37] זיכרון דברים מחקירת שב"כ איציק פס, 20.7.2017.


[38] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של איציק פס, 27.7.2003.


[39] הודעה במשטרת ישראל, 27.7.2003.


[40] ב"ש 4739/03.


[41] ערעור פלילי 1332/04, ערעור פלילי 1530/04.


[42] "המלחמה עכשיו", 2004.


[43] ריאיון אישי, סלומון, 13.9.2017.


[44] אתר ynet, 31.10.2017.


[45] התכתבות אינטרנטית, 1.11.2017.


[46] הארץ, 8.4.2008.


[47] אתר מועצת יש"ע, יולי 2017.


[48] ריאיון אישי, יקי מורג, 2.8.2017.


[49] ריאיון אישי, עופר גמליאל, 9.10.2017.


[50] הארץ, 20.8.2010.


[51] הקול היהודי, 2.11.2014.


[52] ריאיון אישי, סלומון, 13.9.2017.


[53] הארץ, 12.5.2002.


[54] אתר nrg, 4.3.2007.


[55] אתר ynet, 26.2.2007.


[56] בית המשפט הצבאי יהודה 2723/07.


[57] פקודת נציבות בתי הסוהר, 03.02.00.


[58] אתר nrg, 2.4.2009.


[59] חדשות ynet, 3.4.2009.


[60] ריאיון אישי, יאיר גמליאל, 9.10.2017.


[61] אתר nrg, 2.4.2009; תיק מספר 2868/09.


[62] הארץ, 16.8.2012.


[63] הקול היהודי, 6.1.2013.


[64] הקול היהודי, 29.8.2012.


[65] הקול היהודי, 5.9.2012.


[66] הארץ, 30.8.2012.


[67] בש"פ 2963/15, בש"פ 2964/15.


[68] אתר ערוץ 7, 13.4.2015.


[69] אתר הקול היהודי, 17.5.2018.


[70] אתר 0404, 14.9.2017.


[71] אתר ynet, 19.9.2016.


[72] אתר ערוץ 7, 15.5.2014.


[73] "תג מחיר של בלבול", הבלוג של מוטי קרפל, 8.11.2013.


[74] "הקומוניסטים של הגאולה", הבלוג של מוטי קרפל, 20.12.2015.


[75] ריאיון אישי, קרפל, 5.6.2017.


[76] ריאיון אישי, סלומון, 13.9.2017.


[77] ריאיון מקוון, קרפל, 20.9.2017.


[78] כתבה בהגהות, מאיר סויסה, 4.2.2004.


[79] ריאיון אישי, קרפל, 8.1.2017.

175 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0