• עידן ירון

תגובה של יורם שקולניק, שרצח מחבל כפות על רקע אידיאולוגי: "תופעת 'הטרור היהודי'"

עודכן ב: 16 מרץ 2019


יורם שקולניק ירה במחבל כפות ב-1993 והרגו. שקולניק ביצע את המעשה כנקם על מעשי הערבים בכלל, ועל המעשים שייחס לקורבנו – מוסא סלימן מוחמד אבו סבח (בן 20, תושב יטא) – בפרט.

יורם נשפט למאסר עולם. לאחר שעונשו נקצב פעמיים על ידי נשיא המדינה, הוא השתחרר מהכלא לאחר שריצה כשמונה שנות מאסר (בפברואר 2001).

לאחר ראיונות עומק במשך חודשים רבים, הצגתי לראשונה בספרי מעשה שקולניק את המעשה ואת מניעיו, וניתחתי אותו לפרטיו.


"מעשה שקולניק" (הוצאת פרדס, 2017)

בתגובה שלהלן, יורם מציג עמדה ויג'ילנטית מובהקת (כמובהר בפוסט הקודם).


***


הרגתי מחבל שהיה מבוקש על ידי השב"כ במשך שנתיים. באותו יום, הוא דקר יהודי ונמצא עליו רימון שאיתו כנראה תכנן פיגוע.

המושגים המובילים מבחינתי הם הגנה עצמית או ביטחון, ולאו דווקא נקמה. בראש ובראשונה, אני ביטחוניסט. מי שמצדד קודם כול בנקמה עשוי להגיע למצבים מוסריים בעייתיים. בכל מקרה, עדיף שהממשלה היא זאת שתבצע את הנקמה ולא אנשים פרטיים. אין לי עניין לבצע פעולות נקמה באופן אישי. אני מאמין שמה שנדרש זה הטלת עונש מוות על מחבלים.

העובדה שהממשלה לא טיפלה במחבלים כפי שצריך במשך עשרות שנים – בהציגה טענות מוסריות מעוותות – פגעה קשה בהרתעה. המוסר המעוות, שמנע טיפול יסודי בטרור, הוא שהביא אזרחים כמוני וכמו בן-שימול ליטול את החוק לידיים. אם המדינה אינה עושה מה שצריך, והתגובה העיקרית שלה אחרי כל רצח היא הזרמת כוחות כדי למנוע מיהודים לנקום, אזי האזרחים נאלצים לפעול למען השלטת החוק והסדר, אחרת – יעברו על הצו של "לא תעמוד על דם רעך'".

ההבלגה הביאה למצב שבו לא נותרה לנו ברירה; לא היה צריך להגיע למצב הזה מלכתחילה. אין לי עניין ברצח ערבים – בוודאי שלא חפים מפשע. לשם מה להידרש להריגת בני אדם חפים מפשע כאשר נגיש כל כך להרוג מישהו שאינו כזה – כמו זורק אבנים ביהודה ושומרון או בירושלים (בניגוד לנוסעי רכב חולף, או אנשים מזדמנים בשוק). בכל מקרה, אני מתנגד למניע אישי לפגיעה בערבים; המניע המוצדק בעיניי הוא זה הדתי‑לאומי.

קודם כול, יש לטפל במחבלים עצמם. באותה מידה, אין טעם להתחיל מעונשים קולקטיביים. על המדינה וזרועותיה לנקוט צעדים אלמנטריים ואפקטיביים במלחמה נגד הטרור.

למקרא דבריו של בן-שימול, קינאתי בו על כך שהוא התבטא בצורה ברורה וישירה כל כך. במשפט שלי, בלחץ המשפחה ועורך הדין, טענתי שחשתי סכנה במקום לעמוד על המניעים הממשיים. רציתי לדבר במשפטי באופן דומה לזה שבו דיבר בן-שימול בפני שופטיו, או לזה שבו דיברו "עולי הגרדום" בהתריסם נגד השלטון הבריטי. לפיכך, הייתי מאמֵץ את הטקסט שלו מילה במילה. יש לי הערכה רבה – למרות ביקורת לגבי היבטים מסוימים – למי שמוכן לצאת מהנוחות של הכורסה בסלון ומהקיטורים על המצב בערב שבת, לעשות מעשה ולהיות מוכן להקריב את חייו או את חירותו למען עם ישראל. זאת ועוד, קשה לי לשפוט אדם שהג'ננה עולה לו לראש והוא יוצא מדעתו בשל רציחות יהודים וחוסר תגובה ראויה של הממשלה, הצבא, שירותי הביטחון, הפרקליטות, השופטים, ועוד.

אני מזדהה לגמרי עם המבנה הנפשי של בן-שימול, עם המוטיבציה העמוקה ועם תפיסת העולם שלו, אבל הייתי מעדיף חיפוש אחר קורבנות אחרים – ישירים יותר ומזדמנים פחות. יש לפעול כלפי "בנק מטרות" מוגדר, לפי סדר קבוע – מהפשוט והברור מוסרית, אל המורכּב מוסרית – ורק אחרי מיצויו לחשוב הלאה מה עושים. בנק המטרות הלגיטימיות יכול לכלול לדוגמה את עשרות אלפי המתפרעים בגבול רצועת עזה – רעולי פנים, מיידים מוטות ברזל, מטילים אבנים, רימונים ומטענים או מפריחים עפיפונים שנועדו להבעיר את הדרום; את עשרות אלפי המשתתפים בלוויה של מחבל הצועקים "בדם ואש נפדה את פלסטין" – את כל אלה ראוי להרוג מבלי להניד עפעף.

אם פעולות אלו לא יביאו לתוצאה המיוחלת – למצב שבו "ותשקוט הארץ ארבעים שנה" – ראוי יהיה לשקול צעדים נוספים, תוך העברת המסר ש"בעל הבית השתגע" ושגם חפים מפשע ממש עשויים להיפגע. בפרשת השבוע קראנו שבכורי מצרים שהיו בכלא מתו במכּת בכורות. מדוע? הרי הם לא שיעבדו את עם ישראל, ואם כך – הם חפים מפשע. רש"י מסביר שהם שמחו בשעבוד ישראל, ודי בכך כדי להוציא אותם מגדר חפים מפשע ולחייבם מיתה.


נספח

עמיתים ב"אגף שומרי מצוות", כלא איילון


יורם ישב ב"אגף שומרי מצוות" בכלא איילון בין השנים 2001-1993. במהלך שנים אלו הוא תיעד את מצבם של "אסירים ביטחוניים יהודים" עמיתים – חלק מאותם אסירים שפרשותיהם נסקרו בדברי הרקע ל"סיפורה של מחתרת בת עין" (בפוסט קודם).

הנה כמה קטעים המופיעים ביומניו:


דניאל מורלי

"הגיע אלינו מורלי. עד עכשיו היה בבית מעצר באשקלון (כארבעה חודשים). אחיו נרצח לפני שנתיים על ידי ערבים. ד"ר [ברוך] גולדשטיין אמר: 'אם הייתי מגיע חמש דקות קודם למקום, הייתי מציל אותו'; אך כשהגיע כבר היה מת [...]. מורלי מואשם ברצח של ערבי כנקמה על רצח אחיו ועל חילול הגלעד שלו. הוא טוען שהוא הרג את הערבי כהגנה עצמית. הייתה לו אופציה ללכת לתל‑מונד, אך העדיף לבוא אלינו כששמע שאני ועמי פופר פה. הוא סיפר שדיבר עם ד"ר גולדשטיין רבּות עלינו [...]. הוא ישן על הרצפה, כי מאוד צפוף פה. באופן כללי, הוא בחור מאוד נחמד".


אלן גודמן

"השבוע אלן גודמן יצא לחופשה של ארבעה ימים. אדם שקיבל מאסר עולם מתחיל לצאת לחופשות אחרי שנתיים וחצי‑שלוש. הוא התחיל לצאת לחופשות אחרי עשר שנים, כי פחדו ממנו. בשש השנים האחרונות לא יצא לחופשה. לפני שיצא לחופשה זו הוא סיפר לנו בבדיחותא שהוא רוצה 150 מיליון כדורים כדי שבחופשתו יוכל להרוג את כל הערבים... 14 שנים בכלא לא שינו אותו [...].

אלן גודמן יצא לחופשה בשבוע שעבר. כהרגלו, עלה להר הבית. הוא מרגיש קשר נפשי למקום. שוטרים עצרו אותו, תיחקרו אותו על מעשיו שם וכעבור ארבע שעות שיחררו אותו. חקרו אותו בערך עשרה חוקרים ועוד שני ערבים. חלק מהחוקרים היו אלה שחקרו אותו לפני 13 שנה. הם צחקו איתו, טפחו לו על השכם ואמרו: 'חבל שלא הרגת יותר'. יצוין שהן דובר המשטרה והן דובר שירות בתי הסוהר הוציאו הודעות לתקשורת שמותר לגוטמן לעלות להר הבית. עם זאת, הוא אמר שאם זה כל כך מפריע להם, הוא לא יעלה יותר. הוא התראיין בטלוויזיה ואמר: 'אני טרוריסט בפנסיה. טרור זה בשביל צעירים. בעיתון 'מעריב' כתבו כתבה שהובן ממנה שהיה אסור לו לעלות לשם; שהוא ניסה להסתנן לשם, שוחרר בערבות וכדומה. העיתון 'ג'רוזלם פוסט' ציין שדובר המשטרה הודיע שהיה מותר לו לעלות, אך 'מעריב' לא ציין זאת. הוא גם צולם באזיקים, וזה עשה רושם מאוד לא טוב. כתבתי ל'מעריב' מכתב עם התיקונים הדרושים, ואני מקווה שהם יפרסמו זאת [...].

גודמן היה אמור לעבור למחלקה סיעודית בתל-מונד המיועדת לאסירים חולים שקשה להם לטפל בעצמם. התנאים שם הרבה יותר טובים: לא נעולים באגף; דשא, צמחים; כנראה יותר חופשות, אווירה נינוחה, יחס אחר וכדומה. אך הוא לא הסכים לעבור מכיוון ש-12 שנים הוא נמצא בחדר לבד ולא מסוגל לחיות עם אנשים באותו חדר. בתל-מוד, החדר הקטן ביותר כולל ארבעה אנשים. אגב, הצעתי לגודמן לכתוב ספר על 12 שנותיו בבית הסוהר. לא התכוונתי שהוא באמת יכתוב, רציתי לשמוע איך הוא יגיב. הוא ענה: 'אין לי שום דבר ב-12 השנים האלו שאני רוצה לזכור'. ואז, במחשבה שנייה, אמר: 'חוץ מהשבתות אתכם'. זה כן נחמד – לא יכולנו לדמיין איזה חסד גדול אנחנו עושים לאיש המיוחד הזה. בזכות מקצת האור שאנו מחדירים מדי שבת לחייו החשוכים, העצובים והריקים. שתים-עשרה השנים בבית הסוהר – בלי משפחה פחות או יותר, בלי חברים, בלי תמיכה של עם ישראל ושל חברי הכנסת, בלי דת, בודד במערכה – זה לא הולך ברגל [...]. ועל מה הוא יושב? על דבר שסבר באמת ובתמים שהוא עושה לטובת עם ישראל [...].

בשבת שאלתי את גודמן כל מיני שאלות בשביל לנסות להבין איך הגיע להיות 'טרוריסט יהודי'. שאלתי אם הלך ל'בני עקיבא', לבית ספר יהודי, חב"ד וכדומה. כשהבין לאן אני חותר, אמר: 'לא צריך ללמד חפרפרת לבנות סכרים'. אחר כך שאלתי: 'איזה מין ילד היה?'. הוא ענה: 'ילד שקט'. אמרתי שגם אני הייתי כזה. נחשון וולס אמר: 'מים שקטים חודרים עמוק' [...].

מצבו של גודמן מידרדר [...]. יש לו עוויתות בפנים, בלשון, בידיים; הוא חי בחושך (לעולם לא מדליק את האור בחדרו – דבר המראה על בעיה פסיכולוגית ופסיכיאטרית קשה), לא מתקלח, לא מנקה את הצלחות ואת החדר שלו, נשאר בחדר כל היום, לא מבשל לעצמו, אדיש, ועוד-ועוד. אך הוא לא מבין שכל זה מורה על בעיה. בשבילו זה טבעי. צריך מישהו מהצד שיסביר את כול זה לרופא. בזמן הקרוב אמור גם הפסיכיאטר המחוזי לבדוק אותו, ואולי הוא יעלה את הבעיות".


נחשון וולס

"נחשון היה בבית המשפט העליון בערך שתי דקות, וזמן זה הספיק לשופטים בשביל להודיע לו שהם משאירים את פסק הדין הקודם – מאסר עולם. נגרם לנחשון עוול גדול, כי די ברור שהוא לא הרג את הערבייה. מנינג [ראובן מנינג, חבר הליגה להגנה יהודית, תושב קריית ארבע, שהוסגר מישראל לארצות הברית ב‑1993, ונידון למאסר עולם] אמור לשלוח לי מסמך מארצות הברית שבו כתוב מי באמת הרג את הערבייה. נחשון עצמו ירה על רכב אחר במקום אחר ובזמן אחר. הערבים שהיו ברכב שנורה מעידים שירו עליהם צרורות ארוכים. אין ויכוח על כך שוולס ירה שלושה כדורים בודדים, כך שברור שלא הוא הרג את הערבייה. ומה התביעה ענתה לעדות זו של הערבים? 'ערבים לא יודעים להבחין בין בודדת לצרור'... כמו כן נמצא קליע אחד. בדיקה פשוטה הייתה מוכיחה האם הכדור שייך לנחשון או לא; אך כנראה שהכדור לא התאים לנשק של נחשון, והמשטרה הייתה לחוצה מאוד לסגור את התיק ולהרשיע מישהו, אז באופן מסתורי איבדו את הכדור. עורך דין טוב היה מוציא את נחשון מהתיק רק בשל עובדה זו. בקיצור, נחשון תלה תקוות רבות בערעור, והאכזבה שלו קשה. הוא מדוכא ומיואש ומדבר ברצינות על התאבדות. הוא לא רואה טעם בחייו. הוא בן 37, ומעריך שיצא מהכלא קרוב לגיל 50 – בלי אישה, בלי ילדים ובלי רכוש כלל. אז איזה טעם יש לחייו? איזה עתיד יש לו? איזו אישה יהודייה נורמלית תתחתן איתו בגיל 50? כל חלומו היה להתגייר, לעלות לישראל ולהוליד ילדים. עכשיו אין לו כלום, והוא רואה הכול שחור. אין לו משפחה בארץ, ופחות או יותר אין לו חברים. משפחתו בחו"ל – נוצרים – וכל הסיפור הזה הופך אותם לאט-לאט לאנטישמים ובוודאי לאנטי-ישראלים. אימא שלו אומרת לו בטלפון: 'רצית להיות יהודי טוב, ותראה איך היהודים מתייחסים אליך. תחזור לנצרות ואז שוב אלוקים יאהב אותך. נחשון עצמו מרגיש שהוא עשה מעשה של מסירות נפש שנבע מאהבה עמוקה לעם ישראל, מתוך רצון לנקום את נקמת ה' ולקדש את שמו בעולם, והיהודים שלמענם מסר את נפשו מתנכרים אליו והורסים את חייו [...].

במוצאי שבת נחשון נכנס לאחת מתקופות הדיכאון שלו. הוא שבר כוס ועם אחד מהשברים חתך את ידו. בחיים לא ראיתי חתך עמוק כל כך. הוא צעק והיה בהיסטריה: 'רק ככה אתם מתייחסים אליי; נמאס לי כבר; אני רוצה הביתה; תשתו את הדם שלי', וכולי. תפסתי לו את היד כדי שלא ימשיך להזיק לעצמו. בינתיים קראו לחובש. החובש פחד לטפל בו, כי זה היה ממש מסוכן. שמו לו אזיקים ברגליים, ולקחו אותו למר"ש [מרכז רפואי שב"ס]. בדרך הוא השתולל על ששמו לו אזיקים ברגליים בזמן שיש לו חתך כל כך עמוק. הוא שבר את המראה של האוטו ופצע את ידו השנייה. גם במר"ש לא יכלו לטפל בו, ולקחו אותו לבית חולים אסף הרופא. סגן מנהל בית החולים אמר שראה בחייו הרבה חתכים, אך מעולם לא חתך כזה. החתך הגיע עד לעצם. שני גידים נקרעו, וייתכן שיהיה לו נכות לכל חייו. לקחו אותו לאיקסים [אגף לעבריינים קשים או טעוני הגנה, ועל כן כלואים בתא יחיד]. כשהיה שם, בא אליי הקמ"ן והתייעץ איתי מה לעשות עם נחשון: האם אפשר להחזירו לאגף? האם ינסה לפגוע במישהו אחר או בעצמו? וכדומה. אמרתי שהכי טוב שיהיה במר"ש כמה חודשים עם פיקוח וטיפול מסור ומקצועי, כדי שיירגע. לפני כמה שבועות היו לו שלושה התקפי אפילפסיה ביום אחד, דבר שלא היה לו ב-20 השנה האחרונות. הוא לא קיבל בעקבות כך שום טיפול רפואי. התקפות אפילפסיה משפיעות על המוח [...]. רק שלא ייקחו אותו למחלקה הסגורה (אסירים עם בעיות נפשיות קשות), יתנו לו זריקות וגם הוא יהיה כמו גודמן כל חייו. חבל על הבן אדם. כל פעם שהוא נכנס לשירותים, אנחנו מאזינים מבעד לדלת שמא הוא מתאבד שם. מפחיד לחיות איתו. כל יום הוא מאיים שיתאבד; אומר שאין טעם לחייו, שאין תקווה, שהכול שחור [...].

היום הורידו לנחשון את התפירות מהחתך שחתך את עצמו. נראה שהיד שלו מתרפאת בקצב טוב, והיא תחזור תוך זמן קצר לקדמותה. בכלל, הוא רגוע יותר בזמן האחרון. הוא שלח עכשיו מכתב לשר הפנים, לשר המשפטים, לנשיא ועוד, בבקשה שיחננו אותו בגלל מצבו הבריאותי והנפשי וישלחו אותו לארצות הברית [...].

השבוע היה חיפוש שגרתי בחדר. רצו לקחת לנחשון את כל הדגלים שעשה (מדינת יהודה, מלכות ישראל). הוא הראה להם את היד שחתך ואמר: 'אתם רוצים שאני אחתוך שוב?'. הסוהרים פחדו, ואחרי התלבטות קצרה החליטו להשאיר לו את הדגלים. כנראה שמותר להחזיק בבית הסוהר רק דגל אש"ף [...].

נחשון אמר ש'ערבי חף מפשע' זה סתירה במושגים. זה כמו להגיד 'לבן שחור'".


הפספורט האמריקני של נחשון וולס

נחמיה משבאום

"נחמיה חזר מירושלים במצב רוח לא טוב. הוא שהה שם בצינוק ארבעה לילות, מכיוון שבאגף נוער יש רק שני תאים – אחד לערבים ואחד לשותפים שלו שצריכים להיות בהפרדה ממנו. גם בבית המשפט הולך לו גרוע, כיוון שלטענתו השותפים שלו מפילים את כול התיק עליו: הוא זרק את הרימון; הוא ארגן את הכול; הוא הרוח החיה; הוא המסית, וכולי. למחרת חזרתו איזה סוהר חדש שאל אותו אם קוראים לו נחמיה. הוא לא היה במצב רוח טוב, אז השיב: 'לא רוצה לענות לך'. כך העניין חזר על עצמו עוד שלוש-ארבע פעמים. הסוהר הרגיש פגיעה בכבודו והזעיק את צוות החירום שהגיע בריצה (חמישה סוהרים גברתנים) ולקח את נחמיה לצינוק. איזה דיכאון, עוד פעם לצינוק [...].

לנחמיה היה משפט ביום חמישי בירושלים, וביום חמישי בלילה הוא ישן במגרש הרוסים. במשך הלילה הוא חפר בעזרת כפית חור בקיר כאשר אסיר אחר שומר בדלת לוודא שאף סוהר לא מגיע. האסיר השני נרדם ולא שם לב שסוהר בא, וכך נחמיה נתפס על חם. נחמיה כבר הגיע לצד השני וראה את החופש. עוד רבע שעה של חפירה, והוא היה מצליח לברוח, אך הוא נתפס. שישה סוהרים התנפלו עליו ונתנו לו מכות, ואחר כך העבירו אותו לתא אחר. רצו לקחת אותו לצינוק כבול בידיים וברגליים, אבל הוא התנגד בכוח ואז הם ירדו מהרעיון. ביום שישי הוא חזר לאגף אחרי שפתחו לו תיק על ניסיון בריחה. הוא היה בדיכאון מזה שהיה כל כך קרוב לחופש ובגלל שטות של האסיר השני שנרדם זה לא הצליח [...]. נחמיה מקווה שבמגרש הרוסים ישמרו את הסיפור כאירוע פנימי שלהם, ולא יעבירו מידע לכלא איילון, דבר שיכול להחמיר מאוד את היחס כלפיו פה [...].

נחמיה חזר מבית המשפט עמוס חוויות כהרגלו. בפעם שלפני כן, תפסו מישהו בביקור שניסה להבריח לו גז מדמיע. הפעם תפסו אותו עם דוקרן. הוא סיפר שבבית המשפט התחילו להביא את העדים שיעידו נגדו. ראשון העיד ערבי שנפצע באירוע. הוא הגיע בכיסא גלגלים, שתי רגליו קטועות והוא עיוור. השופטים והתובע הזדעזעו כמובן כאשר ראו אותו, אבל נחמיה המשוגע לא יכול היה לשלוט בעצמו. הוא התגלגל בצחוק פרוע. התובע הסתכל על השופטים והצביע על נחמיה – 'תיראו עם מי יש לנו עסק'. השופט התחיל לצעוק על נחמיה: 'לא יפה לצחוק על אדם פצוע'. תוך כדי יציאה מהאולם, נחמיה עוד הספיק לצעוק: 'איך אתם רוצים שעיוור יזהה אותי?'. עורך הדין של נחמיה החליף צבעים, וביקש מהתובע לא להביא יותר עדים. עורך הדין אמר לנחמיה שכל עד כזה שבא לבית המשפט והשופטים רואים אותו – מוסיף לו עשר שנות מאסר [...]. אני כבר זמן רב מנסה לשכנע את נחמיה להביע חרטה; אך הוא מסרב בתוקף. בנימין כהנא אמר שזה חילול ה' להביע חרטה בבית המשפט (בשביל לקבל מאסר קצר יותר), אך הוא (בנימין) לא היה עושה זאת. אמרתי לנחמיה שבנימין מייצג משהו, הוא ראש התנועה, אך נחמיה יכול להרשות לעצמו להביע חרטה; אך הוא טוען שמשיח בא עוד מעט, וצריך לקדש את ה' ולהגיד: 'חבל שלא מתו יותר. משיח כבר יוציא אותנו מבית הסוהר' [...].

נחמיה הגיע מירושלים עם יד שבורה מאלָה של שוטר (לאחר שלטענתם ניסה לברוח). הוא קפץ על שוטר במגרש הרוסים, ולקח לו את המפתחות לכול בית המעצר. השוטר הצליח להימלט ולקרוא לעזרה. שבעה שוטרים קפצו על נחמיה, ונתנו לו מכות [הם סירבו לקחת אותו לבית חולים, בגלל בעיות אבטחה). במשך שלושה ימים הוא ישן (כעונש) ללא שמיכות ומזרון ובבגדים רטובים (מזרנוק של מים וגז מדמיע). כשהגיע לאיקסים, לא היה לו קול; היה ממש מסכן [...].

ביום שלישי בבוקר שלוש חיות דקרו את נחמיה. לצערי לא ידעתי מזה שום דבר, אז לא יכולתי למנוע את זה או לפחות לעזור לו. למרבה הנס הוא לא נפגע קשה. לקחו אותו לעשות צילומים, חבשו אותו ושמו אותו בהמתנה עד שתתבהר התמונה. נעלו את כל האגף, והתחילו לעשות חיפושים אחר הסכין (להב של מספריים ליתר דיוק, או מברג). הפכו לגמרי את החדר שלנו, אך לא מצאו דבר חוץ מכפית עם ידית מברזל".

231 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0