88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0

  • עידן ירון

על אחים יקרים וזרועות תמנונים

עודכן ב: 22 מאי 2019

מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


אחים יקרים


העומד לפניכם הוא טרוריסט יהודי.

(יהושע כהן, לוחם אצ"ל[1])


"מחתרת בת עין" היא כינוי שניתן לקבוצה של ישראלים שעסקו בפעולות טרור שבמסגרתה הואשמו ארבעה מתנחלים, מהם שלושה מהיישוב בת עין. חגי סגל כתב בהקדמה לספרו "קורות 'המחתרת היהודית'": "מכיוון שלקבוצה שנכלאה במתקני החקירות של השב"כ לא היה שם כלשהו [...], נשתמש גם אנו בשם שבו נודעה בעל כורחה בציבור – 'המחתרת היהודית'".[2] בדומה לכך, אני מאמץ כאן ברירת מחדל זאת.


הסיפור יסופר בשני אחים – שלומי ושחר דביר-זליגר (הבדל הגילים ביניהם הוא עשרה חודשים בלבד) – שמעשיהם מצטלבים, אך משום מה אינם נפגשים. כל אחד מהם עמד בפני מסלול נפרד של חקירה ומשפט; אבל הפרשה – כפי שאנסֵה להראות להלן – מגלה גם נקודות השקה מעוררות עניין ואולי אף תמיהה.


לצידם של האחים ניצבו, בתצורות ובאופנים שונים, אחרים שהיו מעורבים בהתארגנות ובפעולותיה. ביחד עם שלומי דביר-זליגר נעצרו ונשפטו גם ירדן מורג ועופר גמליאל בגין הכנת מטען חבלה והנחתו על יד בית הספר לבנות בא-טור שבמזרח ירושלים.


זהו אם כן סיפורה של התארגנות מסועפת שפעלה לאורך זמן – בתכנון, בתיאום ובביצוע משולב של מעשי טרור רבים וחמורים: "מדובר במחתרת שביצעה בשנים 2002-2001 שורה של פיגועי ירי לעבֵר מכוניות של פלסטינים – פיגועים שבהם נרצחו שמונה בני אדם ונפצעו 16, וכן ארבעה פיגועים וניסיונות פיגוע של הנחת מטעני חבלה, רובם בקִרבת בתי ספר. בשניים מהמקרים נפצעו תלמידים אחדים [ועוברי אורח]".[3]


זרועות התמנון

הערכת השב"כ בראשית החקירה התייחסה ל"חברי החוליות היהודיות – אחת מהן מתמחה במטענים, והשנייה בפיגועי ירי, עם קשר מסוים ביניהן – מתוחכמים, בעלי ניסיון צבאי ומקפידים על מידור".[4] ביתר פירוט, הועלתה הטענה כי במסגרת שתי הזרועות פעלו שתיים או שלוש חוליות מיומנות, שכל אחת מהן מנתה שניים או שלושה חברים שפעלו בחשאיות מוחלטת ומִדרו עצמם מהסביבה.[5]


זרועות "המחתרת היהודית החדשה" ומעגלי הרשעה-זיכוי

יצחק פס (בשיתוף מתתיהו שבו) הוא היחיד שהוזכר על ידי הנאשמים ביחס לשתי הזרועות: הן ביחס לשלומי וירדן (כסף וחסות), הן ביחס לשחר (לבנות חבלה). אפשרות מסוימת הועלתה בדבר השתתפותו של האחרון – ביחד עם שלומי – בגנבת העגלה מהיישוב היהודי בחברון.


רשימת הפיגועים נגד הפלסטינים – רובם ככולם לא מפוענחים – מדברת בעד עצמה:[6]


אירועי ירי

אפריל 2001 – בכרוז של "מחתרת לוחמי מלכות ישראל" הוזכר ירי על יד הכפר סעיר, שהתבצע ככל הנראה על ידי חברי ההתארגנות במהלך ה"שבעה" של שלהבת פס. בעיתונות נכתב: "הפיגוע הראשון – הרביעי מסוגו בשטחים מאז החלה אינתיפאדת אל-אקצא – אירע באפריל 2001, אז נפצעו שני פלסטינים מירי על מכוניתם באזור חברון. השניים פונו במצב קל לבית החולים הדסה עין כרם. הערכת המשטרה הייתה כי מדובר בטעות בזיהוי, בגלל הערפל ששרר במקום. הודעת "הוועד לביטחון בכבישים" כי הוא מקבל על עצמו את האחריות לפיגוע התקבלה בביטול. בסריקות בכביש, שערכה המשטרה, נמצאו 15 קליעים של רובה מסוג M-16 – דפוס פעולה מקובל אצל הפלסטינים.[7]


לקראת הכנה לבדיקת פוליגרף, ירדן מורג סיפר לחוקר שב"כ כי שמע כי "בעקבות הרצח של שלהבת ירו על רכב ערבי ושניים נפצעו, אבל כולם אמרו שזה כנראה טעות בזיהוי של מחבלים ערבים".[8]


13.6.2001 – סוחר פלסטיני (אווני עלי חדד) נהרג ושלושה מבני משפחתו נפצעו בפיגוע ירי לעבר משאית מסוג מרצדס שבה נסעו בכביש חיזמה‑מישור אדומים, כחמישה קילומטר מזרחית למחסום חיזמה. חברי ההתארגנות נטלו אחריות וכינו עצמם "גדודי גלעד – שלהבת" (על שם גלעד זר ושלהבת פס, שנרצחו מירי פלסטינים).


שחר דביר-זליגר ציין: "ברכב הפוגע היו שלושה. היורה היה זה שישב ליד הנהג [...]. הירי היה בתגובה לפיגוע תקוע".[9] הוא מסר: "חלון הרכב שבו נהג הערבי היה פתוח, וירו בו תוך כדי עקיפת רכבו". כמו כן שרטט לחוקריו את מהלך הפיגוע.[10]


אירוע ירי זה היה לא צפוי עד כדי כך שהתעורר ספק – בדומה לאירוע בכפר סעיר – שמא הוא נבע מ"טעות בזיהוי" של פלסטינים. נמסר כי מכונית הגיחה מולם, סִנוורה אותם בפנסיה, ואדם שהוציא את פלג גופו העליון מהמכונית ירה לעברם צרור יריות. כתוצאה מהירי, הנהג נפגע בראשו. כתב גלי צה"ל, ינון מגל, קיבל הודעה בעקבות האירוע שבה נמסר לו כי היורים הם חברי "גדודי גלעד – שלהבת".


בניגוד לאירוע על יד כפר סעיר באפריל, המשטרה הייתה זהירה יותר בהערכתה לגבי אירוע זה. לעומת זאת, מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, תת-אלוף בני גנץ, מיהר לקבוע כי דפוס הפעולה של פיגוע הירי דומה לאלה שביצעו חוליות פלסטיניות הפועלות באזור: "מדובר בכביש חשוך מאוד, ולא ניתן לראות בבירור איזה רכב נוסע מולך, כך שייתכן שמדובר בפיגוע פלסטיני שבוצע בטעות נגד פלסטינים אחרים".[11]


5.7.2001 – שני פצועים, מנוסעי מונית, בפיגוע ירי בכביש המוביל ליישוב רימונים.


לדברי שחר, "ב'פיגוע מגדלים' – ירי לעבר רכב ערבי שנסע לכיוון כוכב השחר. ברכב המפגע היו שלושה, שניים ירו – היושב על יד הנהג והיושב במושב האחורי. אחר כך הרכב עשה פרסה והמשיך בנסיעה [לכיוון ירושלים]".[12]


19.7.2001 – שלושה הרוגים, לרבות ילד קטן, ושלושה פצועים (משפחת טמייזי) מפיגוע ירי בכביש 35 לעבר רכב מסוג פז'ו 305, בסמוך לצומת אידנא שליד חברון. את האחריות למעשה נטל "הוועד לביטחון בכבישים".


לדברי שחר: "ב'פיגוע אידנא', ממערב לחברון – ירי לעבר רכב ערבי שנסע לכיוון חברון. ברכב המפגֵע היו שלושה. היורה ישב ליד הנהג. הרכב עשה פרסה ונמלט מהמקום".[13]


באירוע זה נגבה מִספר הקורבנות הפלסטינים הגבוה ביותר. מחקירת המשטרה עלה כי המפגעים הקימו מארב והמתינו שרכב פלסטיני יחלוף לידם. כשחלף אחד מכלי הרכב, הם פתחו לעברו בירי צרורות. מקורות פלסטינים דיווחו כי ליד היציאה מהכפר אידנא המתינה מכונית ישראלית בצד הדרך. כשחלפה על פניה המכונית הפלסטינית, שבה נסעו בני משפחת טמייזי מהעיירה אידנא, פתחו נוסעי המכונית הישראלים באש לעברה. ההרוגים: דיא מרואן טמייזי, בת חודשיים וחצי; מוחמד סלאמה א‑טמייזי בן 23; מוחמד חלמי א-טמייזי בן 22. מהירי נפצעה באורח קשה מי נג'יב א-טמייזי בת 16, שנישאה לפני שבוע למוחמד סלאמה שנהרג. כמו כן נפצעו סמֵר א-טמייזי בת 22, ובִתה רוואן בת ארבעה חודשים. לאחר הפיגוע נמלטו היורים לכיוון מערב. מקורות צבאיים מסרו כי המכונית, בצבע לבן, פרצה את מחסום צה"ל על הקו הירוק, ליד תרקומיא, והמשיכה במנוסה לעבר קריית גת. המשטרה הציבה מחסומים בכבישי האזור ובדקה כמה כלי רכב שנמצאו נטושים בתחומי הקו הירוק, אבל לא הצליחה לאתר את המכונית.[14]


29.8.2001 – הרוג (חייד כנעאן) מפיגוע ירי בכביש חיזמה-מישור אדומים, בקרבת הכניסה ליישוב עלמון.


לדברי שחר: "ב'פיגוע חיזמה' – ירי לעבר רכב שנסע לכיוון מישור אדומים. היורים ישבו ליד הנהג ומאחוריו".[15]


11.10.2001 – שני פצועים, מנוסעיה של משאית, מפיגוע ירי בכביש 5, ליד כפר עוצרין.


לדברי שחר, בפיגוע בדרום הר חברון – ירי לעבר רכב ערבי. ברכב היו שלושה. היורים – היושב על יד הנהג, והיושב מאחור. הרכב עשה פרסה ונמלט לכיוון קריית ארבע".[16]


23.10.2001 – שבעה פצועים, נהג מונית ושישה נוסעים, מפיגוע ירי ליד צומת פני חבר שבדרום הר חברון.

[אין התייחסות של שחר]


1.4.2002 – ירי על משאית ליד היישוב כוכב השחר, שבו נהרגו שניים. את האחריות קיבל ארגון "דמעות האלמנות והיתומים".


לדברי שחר: "ב'פיגוע כוכב השחר' – ירי לעבר רכב ובו שני ערבים שנסעו לכיוון מכמש. ברכב הפוגע היו שלושה. היורים – היושב על יד הנהג והיושב מאחור. הרכב הפוגע עשה פרסה, עצר ליד הרכב הנפגע, והיושב על יד הנהג ירד מהרכב ווידא הריגה".[17] שחר גם ידע לומר כי "בפיגוע זה נעשה לראשונה שימוש בכלי נשק חדשים, שהובאו לארגון". בית המשפט העיר כי "הידע הרב שהפגין [שחר] בפרטי האירוע, לרבות פרטים רבים שהחוקרים עצמם לא ידעו בטרם הוליך אותם הלה אל הנשק, מלמד כי [שחר], למצער, ידע את הפרטים ממקור ראשון".[18]

[---- – שחר ציין גם: "'פיגוע תפוח' – ירי לעבר רכב שבו שני ערבים הנוסעים בכיוון תפוח. היורים: היושב על יד הנהג והיושב מאחור. הרכב עושה פרסה, ונמלט מהמקום"].


הנחת מטענים

[שחר מסר על מטען חבלה שהונח בכביש 443, אשר לא אותר על ידי החוקרים. הוא מסר בחקירתו פרטים מלאים על אזור הנחת המטען, מועד הטמנתו, אופן הַסלקתו, דרך הסוואתו ומנגנון תזמון הפעלתו באמצעות שעון. הוא ציין כי שני אנשים הניחו את המטען, שהורכב מ"דברים צה"ליים תקניים", וכלל שעון ובטרייה "כמו כל המטענים". הוא הבהיר כי "הדבר לא פורסם מעולם"[19]].


15.8.2001 – מטען חבלה התגלה ופורק בצומת בית ענון שבאזור חברון.


שחר מסר: "במקום הייתה כמות גדולה של לבנות חבלה". עובדה זאת "אומתה על ידי המומחים שהיו בזירה". הוא אף מסר כי "בפיגוע זה הונחו כל לבנות החבלה שנותרו למפגעים, ולאחר מכן הם נדרשו להשיג לבנות חדשות". כמו כן ציין כי "במטען, שהונח בתוך קרטון, היו בנוסף [ברגים ומסמרים]". עובדה זאת אושרה "על ידי מומחי החבלה של המשטרה". שחר ציין עוד כי תזמון הפעלת המטען כוּון לשעות הבוקר, אך המטען לא התפוצץ בשל תקלה, והתגלה רק בשעות אחר הצהריים".[20]


17.9.2001 – חמישה תלמידים נפצעו בבית ספר זיף בכפר יטא מפיצוץ מטען רב-עוצמה.


שחר מסר: "מבצעי הפיגוע הגביהו את המטען עם אבנים, והסתירו אותו בענפים שקטפו מעצים, במטרה להשיג אפקט טוב יותר ולהסוות את המטען. המטען הונח על ידי שלושה אנשים, בניגוד ליתר המטענים, שהונחו על ידי שניים".[21]


5.3.2002 – 11 פצועים בפיצוץ מטען בחצר בית ספר לבָּנים בצור באהר במזרח ירושלים.


שחר ציין: "המטען הורכב מחומר נפץ שהוצא מפגז, לבנות חבלה, חתיכות ברזל זוויתי ורימון זרחן. המטען הונח בתוך פח סגור בפוליאריטַן בצבע סגול".[22]


29.4.2002 – עגלת התופת בשכונת א-טור בירושלים – אירוע העומד במרכז ספר זה.


גורם ביטחוני בכיר אמר עם מעצרו של שחר דביר-זליגר: "אם כל החשדות יתבררו כנכונים, מדובר בפרשה החמורה ביותר מאז 'המחתרת היהודית' שפעלה בתחילת שנות השמונים".[23]


סלע תור (תושב חברון בן 22) הוא היחיד מבין העצורים בפרשת "מחתרת בת עין" ששמו נקשר לביצוע רצח. הוא השתחרר במהרה מחוסר ראיות. בעקבות שחרורו של תור ואחרים, "גורמים המקורבים לחקירה מסרו כי כעת נראה כי לא ניתן יהיה לפענח את הפיגועים שהיו נגד פלסטינים באופן שיביא להגשת כתבי אישום נגד החשודים".[24]


כתבתו של אורי יבלונקה מאותה תקופה מסכמת כראוי את השתלשלות הדברים ומשמעותם: "החקירה בעניין המחתרת היהודית נקלעה למבוי סתום ולהתמוססות סופית. כל החשודים בפרשה שוחררו ממעצרם, למעט שחר אשר הפליל את עצמו בחקירותיו. הראיות נגד מרבית החשודים לא הבשילו לכדי כתבי אישום. אתמול שוחרר החשוד האחרון, יששכר פרץ, שהיה עצור במשך חודש. בכירים במערכת הביטחון הביעו אכזבה קשה מתוצאות החקירה, שהוצגה תחילה כפענוח מרשים של סדרת פיגועים שביצעו יהודים בפלסטינים. לדברי גורם ביטחוני בכיר, 'זאת נפילה גדולה, רצינו להגיע לפענוח של הפרשה'".[25]


בר-זוהר ומשעל קבעו בספרם חיסול ממוקד: שב"כ – המבצעים הגדולים: "בסופו של דבר, המלחמה של השב"כ בפעילי ימין קיצוני שלקחו את החוק לידיהם בגדה המערבית, בתחילת שנות האלפיים, לא הניבה את התוצאות המקוות. פיגועים רבים נגד פלסטינים לא פוענחו".[26]


עו"ד נפתלי ורצברגר סיכם: "כל הסיפור הכרוך בפרשייה הזאת היה מהמוזרים ביותר שאני מכּיר – מכל הבחינות. המחתרת הזאת של בת עין היא כמו קליפת בצל. השלישייה הזאת שהייתה אמורה לבצע את המעשה – שלומי, ירדן ועופר (שנסוג ברגע האחרון). הם אומרים שהם 'דגי רקק', וזה נכון: חוליית המחץ התבררה כחבורה של שלומיאלים. אלה האנשים הפחות צפויים לעשות מעשה כזה. בפרשייה הזאת יש הרבה דמויות מסביב שהן דמויות רציניות הרבה יותר, עם ראש מחודד, שהיית מצפה אולי שיעשו משהו. אלה חבר'ה שהשב"כ עצר אותם, שמרו בקנאות על זכות השתיקה, ויצאו זכאים למרות שהיו נתונים במצבים קשים. השלישייה שביצעה את המעשה היו אלה ש'זימרו' כמעט מיד. כל הכללים והציפיות נשברו בפרשה זאת".


עו"ד ורצברגר קבע בצורה מפורשת לאחר פסקי הדין: "התעלומה לא נפתרה. האנשים שנתפסו זה אנשים שבסופו של דבר, זה הפועלים השחורים, זה אלה שביצעו את העבודה בשטח [...]. המתכננים ומי שעמד מאחורי זה לא נתפס".[27]


שלומי: הצלחתם של גורמי החקירה והמשפט הייתה מוגבלת מאוד: בסך הכול, מי שנתן את הדין הוא רק מי שנתפס פחות או יותר על חם. שלושה מהנאשמים יצאו זכאים. בסך הכול, החקירה התפרסה על 20-15 מעורבים פוטנציאליים, ולגבי רובם אפילו לא הוגש כתב אישום. [באשר למקומם של מתיישבי בת עין שנתנו את הדין בפרשה:] מי יודע? יכול להיות שזה קצה הקרחון [...]; יכול להיות שדווקא האנשים שנותרו בחוץ הם המסוכנים ביותר.[28]


כרמי גילון כתב לגבי חברי המחתרת היהודית של שנות השמונים: "השלושה שהטמינו את המטענים באוטובוסים נתפסו על חם, ולא היה כל טעם בהכחשות. עוד באותו לילה הם הודו באחריותם לפיגוע במכללה האסלאמית".[29]


ירדן: תפקידנו כנאשמים במשפט הוא לשקר; תפקידה של הפרקליטות הוא לא לצַפות שנאמר אמת, להיערֵך לזה בהתאם ולהוכיח מה שהיה להוכיח. אני חושב שהם היו יכולים להוכיח, אבל הייתה זחיחות, לדעתי [...]. הם ניגשו לתיק כאילו יש להם עסק עם אספסוף שלא מבין קרוא וכתוב; אז הזחיחות עלתה להם בשחרור כמה נאשמים בתיק. את ההרשעה שלנו הצליחו לקבל מפני שהוגשה להם על מגש של כסף, חתוכה לרצועות.[30]


האם אפשר היה להשיג תוצאות טובות יותר בחקירה ובהבאה לדין של המעורבים בפרשה? הנה דעתם של שניים מחברי המחתרת:


ירדן: הדרך היחידה היא באמצעות הפעלת עינויים.[31]


שלומי: הפעלת עינויים אמיתיים – כפי שהיה נהוג באינקוויזיציה. כל אמצעי מתון יותר לא ישבור את מי שנחוש לשמור על שתיקה.[32]


יוער, במאמר מוסגר, כי כבר במאה השמונה-עשרה יצא צ'זרה בַּקריה בספרו על פשעים ועל עונשים נגד העינויים שהיו מקובלים בתקופתו. הוא טען כי "זהו האמצעי הבטוח לחון את הרשעים החסונים ולהרשיע את החפים מפשע החלושים". לדעתו, "רושם הכאב יכול לגדול כל כך עד שישלוט כליל בחושיו של המעונה ולא יותיר בידו שום ברירה מלבד לבחור את הנתיב הקצר ביותר אשר ישחררו מן הכאב המיידי [...]. החף מפשע יכנה עצמו פושע אם יאמין שבכך ישים קץ לעינוייו. כל ההבדל בין החף מפשע לפושע ייעלם בגין אותו אמצעי שנועד לכאורה לגלותו".[33]


רוב החוקרים בתחום מצדדים באיסור מוחלט של עינויים, בכל הנסיבות כעיקרון מוסרי מוחלט (בהתאם לתפיסתו הקלסית של עמנואל קאנט). רבים טוענים שאין להשתמש בעינויים לא רק מכיוון שהם מפרים זכויות אדם בסיסיות, אלא גם מכיוון שהם חותרים תחת הכבוד האנושי וסדר היום של אלה המפעילים אותם.[34] עינויים של טרוריסטים לא זאת בלבד שאינם מועילים בהפקת מידע מבוסס, אלא גם מלבים את האש בקרב מעגלים חברתיים שונים המצויים בסביבתם. נראה כי הדרך הטובה ביותר לחקירת טרוריסטים כרוכה באסטרטגיות לבניית אמון הכוללות אימוץ של הליך חקירה אֵתי, למידת התרבות והשפה הייחודית של הנחקר, עידוד כבוד הדדי, ואחרי הכול – ציפייה להטעיה מצידו.[35]


נצ"מ אורי וייסקופ, קצין החקירות של מחוז ש"י, אמר כי לאור כמויות הנשק הרב שנתפס, אין לראות בחקירה "כישלון", גם אם רוב העצורים בפרשה שוחררו. הוא העיר: "לא תמיד חקירה מסתיימת בכתב אישום".[36]


מלשכת ראש השב"כ נמסר: "באשר לחקירת שירות הביטחון הכללי שתכליתה העיקרית היא סיכול פיגועים, הרי שתכלית זו הושגה, במובן זה שכמות גדולה מאוד של כלי נשק ואמצעי לחימה ששימשו לפיגועים רבים נתפסה על ידי המשטרה והשב"כ".[37]


ראש השב"כ, אבי דיכטר, אמר ב"כנס הרצליה": "אני רוצה לדבר על סוגיית הטרור היהודי. בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה נרצחו שבעה פלסטינים ותשעה-עשר נפצעו רק בגין היותם פלסטינים. היו ניסיונות נוספים לרצוח פלסטינים, באמצעות ירי ובאמצעות מטעני חבלה. הטרוריסטים היהודים לא בחלו באמצעים וביעדים. תלמידים בבתי ספר, מבקרים בבתי חולים היו מטרות לגיטימיות מבחינתם. גנבת כלי נשק מחיילי מילואים שנשלחו לאבטח את יישוביהם, כדי להשתמש בהם למטרות טרור הייתה מעשה לגיטימי מבחינתם. אבל דומני שחלומם של אותם קיצונים להסיר כלשונם את השיקוץ מעל הר הבית, קרי את המסגדים, צריך להדיר שינה מעינינו. הטרור היהודי עלול לייצר למדינת ישראל ולעם היהודי בתפוצות איוּם אסטרטגי משמעותי, ולהמיר את הסכסוך בין ישראל לבין הפלסטינים בעימות בין 13 מיליון יהודים לבין מיליארד מוסלמים בעולם".[38]


שחר דביר-זליגר סיפר בחקירתו בשב"כ – סיפור שמקורו ותוקפו לא ברור: "[אברי רן] תכנן עם [רונן ערוסי] ואִרגן אחרי הלוויה של אלעזר ליבוביץ [...] מספר גדול של חוליות, שהיו אמורות בו‑זמנית לפגוע במספר מסגדים ביום שישי בצהריים, ויכול להיות [שרונן ערוסי] היה אמור (או חשב על זה) לפגוע בהר הבית, [ורונן ערוסי] הציע לי להצטרף, אבל לא רציתי והתוכנית בוטלה (אני חושב שבגלל שהיא נודעה לשב"כ). אני חושב שנתי עוזרי הי"ד גם היה קשור להתארגנות הזו".[39]


שחר אמר בחקירה נוספת בשב"כ: "לאחר הרצח של אליעזר ליבוביץ, שהיה 'כמו בן' עבור אברי רן, החליט האחרון לארגן 'עשרות אנשים' שיפגעו בו‑זמנית במסגדים ודרך הביצוע – תיקבע על ידי כל חוליה בנפרד. [שחר] ציין כי 'שמע שכוונתו של אברי הייתה לבצע את התוכנית במידה ויתבצע פיגוע נוסף שבו ייפגע מי מבני משפחתו, מישהו מהמעגל הקרוב אליו. לדבריו, אברי הוא 'המפקד של כל הסיפור', ואילו רונן ערוסי הוא הסגן. עוד הוסיף כי 'הסיפור מאוד ממודר', ולמעשה אף חוליה אינה יודעת על רעותה. [שחר] מסר כי המסגד של רונן ערוסי אמור להיות הר הבית. לשאלתנו לגבי אופי הפעילוּת, [שחר] השיב כי 'תסתכל על האיש וחבריו לבד. זה אדם רציני'".[40]


מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


[1] עציון 2017: 40.


[2] סגל 1987: 9.


[3] אתר ynet, 12.6.2005.


[4] הארץ, 10.10.2003.


[5] כל העיר, 20.7.2003.


[6] מתוך ת"פ 216/03; הארץ, 22.9.2003.


[7] הארץ, 20.7.2001.


[8] הכנה לפוליגרף, ירדן מורג, שב"כ, י"ז מנחם אב, תשס"ג.


[9] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שחר דביר-זליגר, 12.8.2003.


[10] ת"פ 216/03.


[11] אתר ynet, 14.6.2001; 20.7.2017.


[12] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שחר דביר-זליגר, 12.8.2003.


[13] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שחר דביר-זליגר, 12.8.2003.


[14] הארץ, 20.7.2017.


[15] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שחר דביר-זליגר, 12.8.2003.


[16] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שחר דביר-זליגר, 12.8.2003.


[17] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שחר דביר-זליגר, 12.8.2003.


[18] ת"פ 216/03.


[19] ת"פ 216/03.


[20] ת"פ 216/03.


[21] ת"פ 216/03.


[22] ת"פ 216/03.


[23] אתר nrg, 24.8.2003.


[24] חדשות וואלה!, 9.9.2003.


[25] אתר nrg, 12.9.2003.


[26] בר-זוהר ומשעל 2017: 218.


[27] "המלחמה הבאה", 2004.


[28] ריאיון אישי, שלומי דביר‑זליגר, 13.7.2017.


[29] גילון 2017: 37.


[30] ריאיון מקוון, ירדן מורג, 13.8.2017.


[31] ריאיון מקוון עם ירדן מורג, 15.3.2018.


[32] ריאיון מקוון, שלומי דביר-זליגר, 19.3.2018.


[33] בקריה 2018: 40, 42.


[34] Goldman 2010


[35] Turvey 2012: 582


[36] הארץ, 21.9.2003.


[37] אתר nrg, 4.12.2003.


[38] אבי דיכטר, "יש חיים אחרי הטרור", כנס הרצליה הרביעי, 2003.


[39] הכנה לפוליגרף, שחר דביר‑זליגר, שב"כ, י"ז מנחם אב, תשס"ג.


[40] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שחר דביר‑זליגר, 12.8.2003.

183 צפיות