88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0

  • עידן ירון

תופעת "הטרור היהודי": אלימות פוליטית של יהודים נגד ערבים – סיווג של יחידים וקבוצות

עודכן ב: 16 מרץ 2019

שפרינצק מציין כי אלימות פוליטית היא בדרך כלל תופעה קבוצתית. למעט פעולות של אנשים בודדים הסובלים ממצב נפשי מעורער, האלימות הפוליטית מתרחשת כחלק מהתנהגות קולקטיבית. לעיתים מדובר בקבוצה או בתנועה מאורגנת וממוסדת הנאבקת על כוח; לעיתים קרובות – בקבוצה חברתית לא פורמלית המופעלת על ידי תפיסת עולם מסוימת.[1]

טענותיו של שפרינצק גורפות מדי. ראשית, כפי שנראה להלן, אלימות פוליטית אינה בהכרח תופעה קבוצתית או קולקטיבית; היא עשויה בהחלט להתבצע על ידי יחידים; שנית, יחידים המבצעים אלימות פוליטית אינם סובלים בהכרח ממצב נפשי מעורער, אלא פועלים ממניעים אישיים, משפחתיים או לאומיים מוגדרים המכוונים את פעולותיהם.

יצוין מראש כי מיעוט המקרים של "אסירים ביטחונים יהודים" שהיו מעורבם בפעולות אלימות נגד ערבים מקשה על הצעת סיווגים כלשהם. בכל מקרה, רוב הפעולות האלו נושאות אופי מסוג כלשהו של "מעשי נקמה". מסתבר כי התֶמה רבת העוצמה ביותר בכל שיח עם טרוריסטים בעבר או בהווה, מנהיגים או חברים מן השורה, דתיים או חילוניים, ימנים או שמאלנים, גברים או נשים, צעירים או מבוגרים – היא אכן "נקמה". טרוריסטים פועלים כדי לשקם את הכבוד האבוד ולפצות על תחושת ההשפלה שהם ובני קהילתם חווים. הטקטיקה של הטרור מכוונת להתמודד, באמצעות מלחמה פסיכולוגית, נגד אויב חזק יותר. טרור הוא פרקטיקה מושכת מכיוון שהוא פשוט יחסית לביצוע ומאפשר לחלש להיתפס כחזק.[2]

נקמה של יחידים במקומותינו, בייחוד ביהודה ושומרון, נעשית לא פעם כסוג של "טרור ויג'ילנטי". לדוגמה, מנחם בן שחר – המזהה עצמו כמורה ומחנך, תושב גבעת רונן בשומרון – מסביר: "נקמה צריכה להיות ממלכתית ומכובדת [...]. אם לא תהיה מדינה יהודית המייצבת את השטח בתבונה ובגאווה לאומית, עלולים אחרים לנסות למלא את החלל שנוצר [...]. אם נשוב לתקופת לוויות יומיומיות [...] אנחנו עלולים לחזור לתקופת המחתרות. הנקמה צריכה לבוא בגדול, על ידי יחידה מקצועית ואמירה יהודית לאומית".[3]

בהתאמות מסוימות, אקבל כאן את ארבעת טיפוסי הטרוריסטים שמציע הפסיכולוג הקליני והמשפטי האמריקני ריימונד הַמדן.[4]

מעשים אלה נעשים בתצורות שונות, שאציע קטגוריזציה שלהן כדלקמן:


1. אלימוּת של יחידים

א. מעשי נקם

1) רקע אישי

2) רקע משפחתי

3) רקע לאומי (ראו קטגוריות ב', ג')

ב. קנאוּת – אתנו-גיאוגרפיוּת דתית ("מעשה פנחס")

ג. מניע לאומי-דתי – אתנו-גיאוגרפיוּת פוליטית ("מעשה שכם")

ד. מצב נפשי מעורער – פסיכופתיוּת (בשילוב רקע אחר)

2. אלימוּת של קבוצות – מבצעים, משדלים ומסייעים


דברי רקע

בדברים שלהלן אדגים את הקטגוריות השונות בהתייחס למעשים של יחידים וקבוצות שפעלו נגד ערבים ונכללו בקטגוריה המכונה "אסירים ביטחוניים יהודים". תהיה זו גם הזדמנות להציג פרטים של כמה פרשיות עלומות, שמעוררות עניין רב בהקשר זה.


אסירים ביטחוניים יהודים

שירות בתי הסוהר מכּיר בקטגוריה של "אסירים ביטחוניים". ההגדרה של "אסיר ביטחוני" קבועה בפקודות נציבות שירות בתי הסוהר: "אסיר אשר הורשע ונדון למאסר בגין ביצוע עבירה שעל פי טיבה או נסיבותיה היא עבירה ביטחונית או הוגדרה כעבירה ביטחונית מובהקת [...], או עבירות ביטחוניות שהמניע להם הנו לאומני [...], או אסיר שניתנה לגביו חוות דעת של השב"כ המעידה על מסוכנות ביטחונית הנשקפת מהמעשים שבגינם נעצר, הואשם או הורשע, וכן מי שהורשע או נאשם במעשה שהיה בו או שהייתה אפשרות ממשית שיהיה בו משום מתן שירות לארגון טרור או לאדם שרצה לפגוע בביטחון המדינה, כשהמעשה נעשה מתוך מודעוּת או מתוך עצימת עיניים או אדישות לסיכון שהמעשה יצר או יכול היה ליצור לביטחון המדינה". הגדרה זו היא החלטה פנימית של שב"ס, ואינה פועל יוצא של הוראת דין כלשהי, והיא נועדה להקל את הניהול התקין של מתקני הכליאה על ידי החזקתם בנפרד של האסירים הביטחוניים. על בסיס הגדרה זו שב"ס מחליט באיזה כלא ואגף יוחזק האסיר ואלה הטבות יינתנו לו. הסיווג נעשה לפי הקריטריונים המפורטים בפקודה, אך "בכל מקרה יש לבחון את טיבה וטבעה של העבירה שבגינה האסיר נעצר, נאשם או הורשע, וכן את המעשים והנסיבות לביצועה". עבירות ביטחוניות מובהקות כוללות, בין השאר, בגידה או ריגול; פגיעות בסדרי המשטר והחברה (המרדה, אימונים צבאיים אסורים ועבירות נשק); התאגדות אסורה; פעילות בארגון טרור.[5]

הסיכון הביטחוני הצפוי מהאסירים הביטחוניים מחייב כליאתם בנפרד מאסירים פליליים והטלת מגבלות מיוחדות עליהם בכל הנוגע לקשר עם החוץ, ובכלל זה בנושאים של חופשות, ביקורים, שיחות טלפון והתייחדות".[6]


"אגף שומרי מצוות"

"האגף לשומרי מצוות" (או "האגף לשומרי מסורת" – לש"מ) בשירות בתי הסוהר נועד לשם: "בניית קהילה דתית של אסירים בבתי הסוהר, העשויה להיות השפעה חיובית על חבריה ולאפשר להם הזדמנות לשנות את דפוסי התנהגותם, תוך הסתייעות ברבנים ובאברכים אשר משמשים כמודל להזדהות, להפנמת ערכים ונורמות חיים חדשות; קיום מסגרת בעלת שפה ואורח חיים הדומה לאורח חיים המתנהל בקהילה הדתית או המסורתית; זאת כדי להכשיר את האסיר החפץ בשיקום דתי לחיי הקהילה הדתית אליה יבקש להשתייך לאחר מאסרו". באגפים אלה, "שמירת השבת והחג, השתתפות בתפילות הציבור ושיעורי התורה וההרצאות הכלליות מהווים תנאי סף להימצאות של האסיר [בהם]".[7]

הכלואים באגפים אלו נחלקים לשתי קבוצות עיקריות על פי אופי העבירה שבגינה הם מרצים את עונשם: אסירים ועצורים פליליים, ואסירים ועצורים ביטחוניים.[8] אסיר עולם שישב ב"אגף שומרי מצוות" של כלא איילון במהלך שנות התשעים של המאה העשרים העיד: "בסך הכול, הם אנשים נחמדים מאוד, רגילים לגמרי, בדיוק כמו האנשים שמסתובבים בחוץ. איני יודע להסביר מה גורם לכך שהם יעשו פשע מסוים, ואנשים אחרים בחוץ לא עושים אותו הדבר. הם אינם רשעים או משוגעים, אלא פשוט מִסכנים שנסיבות החיים שלהם הביאו אותם לאן שהגיעו. רובם גדלו בבתים הרוסים, קיבלו חינוך גרוע, גדלו ברחובות, לא מצאו עבודה, סבלו מבעיות כלכליות קשות, וכולי". לדעתו, "אין ספק שהרבה מהפשעים הם תוצאה ישירה של החינוך החילוני – של הריקנות; חוסר הערכים; המתירנות המינית והפריצות המשתוללת בתקשורת וברחובות; רדיפת הבצע; התענגות ורצון בחיים קלים ללא התאמצות; חוסר מוסר עבודה – כל החוליים של החברה החילונית המתבטאים בשיא חומרתם באוכלוסיות החלשות הסובלות ממצוקות שונות".

זה המקום להעיר כי חברי "מחתרת בת עין" – שלומי דביר-זליגר, ירדן מורג ועופר גמליאל – הוחזקו גם הם ב"אגף שומרי מצוות" בכלא איילון. נציבת בית הסוהר הסבירה כי "לאור טיב העבירה בגינה נעצרו והחשש לפגיעה בהם מצד בני מיעוטים לא ניתן היה להחזיקם באגף רגיל בבית מעצר ביחד עם שאר העצורים. מקום אחזקתם מאפשר להם גם אורח חיים דתי הכולל מטבח נפרד, אוכל בד"צ וכיוצא בזה. תנאי החזקתם במקום סבירים ביותר ועדיפים על תנאי ההחזקה של מרבית האוכלוסיות המוחזקות בשב"ס. לאור האמור, המקום שנקבע להחזקתם נותן מענה לצורכי העצורים הן מבחינת ביטחונם האישי הן מבחינת אורח חיים דתי והן מבחינת עמידה בתנאי החוק. בשל סוג העבירה שבגינה נעצרו, העצורים מסווגים כעצורים ביטחוניים, ולפיכך חלים עליהם מגבלות על פי הפקודה.[9]


מעשי נקם של יחידים

המניע האישי הוא הקרוב ביותר אצל אדם, ומקושר באופן ההדוק ביותר ליצר ההישרדות שלו. לאחר מכן מתבלט האלטרואיזם המיוחס לשארי בשר. אלטרואיזם כזה קיים מפני שהוא מקדם את הישרדותם של קרובי משפחה. במשך ההיסטוריה, מעגל האלטרואיזם התרחב מהמשפחה לשבט, לאומה ולמדינה. כל אלה נכללים בתחום השיקולים הפרטיקולריים; אולם בעשורים האחרונים התעורר גם השיקול האוניברסליסטי – החורג מדיוננו כאן – הגורס שחובתנו היא כלפי בני האדם בכלל (ואולי גם כלפי בעלי חיים אחרים).[10]


רקע אישי – עמי פופר

דוגמה מובהקת – לפחות לכאורה – של מעשה נקם של יחידים נגד ערבים על רקע אישי היא זאת של עמי פופר.

פופר נולד בראשון לציון וגר בה. הוא שירת בצה"ל, אך שוחרר מחוסר התאמה. במהלך שירותו הצבאי ביצע שימוש לא חוקי בנשק (שכלל ניסיון התאבדות) ונידון למאסר על תנאי. ב-20 במאי 1990, פופר רצח שבעה פלסטינים מרצועת עזה, ופצע עשרה, בשעה שהמתינו לאיסוף. בית המשפט הרשיע אותו ברצח על רקע לאומני, וגזר עליו שבעה עונשי מאסר עולם ועוד עשרים שנות מאסר בגין הניסיון לרצח. נקבע כי עונשים אלה ירוצו במצטבר.

במוצאי שבת, 19 במאי 1990, פופר נטל חמש מחסניות ואת רובה הגלילון של אחיו החייל ויצא מביתו. הוא הגיע לגבעה סמוכה למקום התאספותם של פועלים ערבים מהשטחים לקראת צאתם לעבודה. בסמוך לצומת גן הוורדים על הכביש המחבר את העיר ראשון לציון עם העיר נס ציונה. ממרחק קצר ממקום האיסוף, פופר ערך תצפית לעברו במשך כמה שעות. לפנות בוקר, הוא ניגש למקום האיסוף וקיבץ את הפועלים הערבים שהמתינו במקום. הוא דרש מהם לשבת בשורה ולהציג בפניו את תעודות הזהות שלהם. הפועלים עשו כדברו. באותה עת הוא עצר מכונית מסוג פז'ו שחלפה במקום, בעלת לוחית רישוי של השטחים, ודרש מיושביה להצטרף לשאר הפועלים. מנהג המכונית דרש להשאיר את המכונית מותנעת. מטרתו הייתה להשתמש במכונית לצורך מילוט. פופר כיוון את נשקו לעבר הפועלים והחל לירות לעברם אש אוטומטית, כשהוא מכוון את נשקו לשמאל ולימין, ועל ידי כך "מרסס" אותם ביריות. במהלך הירי החליף ארבע פעמים מחסנית, וירה מהנשק 140 כדורים. כתוצאה מהירי נהרגו שבעה פועלים, ועשרה אחרים נפצעו. לאחר הירי נכנס פופר למכונית הפז'ו המותנעת, ונסע לבית חברתו, שם התוודה בפניה כי "עשה דבר נורא", וכי "ירה ב-15 ערבים". לבקשת אחיה של חברתו, הוא מסר לו את הנשק עד בוא השוטרים.


רובה גלילון

פופר טען בבית המשפט כי אינו כשיר לעמוד לדין וכי לא היה אחראי למעשיו מאחר שנבעו ממחלת נפש. לענייננו, מחלת נפש זו יוחסה לחוויה טראומטית שעבר המערער בהיותו בן שלוש‑עשרה, כאשר נאנס על ידי שומר ערבי לעיני ערבים אחרים. פופר טען בעדותו בבית המשפט כי במשך שש שנים "התבשלה" אצלו תוכנית הנקמה על האונס. הוא סיפר כי ב-1984 ראה לראשונה מאז האונס את הערבי שאנס אותו, וכי ראה אותו לאחר מכן כעשרים עד שלושים פעמים נוספות במקום האיסוף שבו ירה בפועלים. שבוע לפני ביצוע מעשי הרצח הוא ראה אותו שוב בדרך למקום האיסוף, ונשבע אז שיהרוג אותו. לדבריו, ביום הרצח סבר במידת ביטחון של תשעים אחוזים כי הערבי שהתעלל בו היה בין הערבים שבהם ירה.[11]

במהלך מאסרו, פופר חזר בתשובה והתקרב לרב חיים קניבסקי. הוא התחתן ביוני 1993 עם שרה גולדברג, פעילת כ"ך, תושבת קנדה, בתו של לני גולדברג מחברי "כהנא חי", ובמהלך שהותו בכלא נולדו להם שלושה בנים. בפברואר 1999 קצב הנשיא עזר וייצמן את עונשו לארבעים שנות מאסר, והוא צפוי להשתחרר בנובמבר 2030, אם ינוכה שליש מתקופת מאסרו. בינואר 2007 שכל פופר את אשתו ואת בנו הצעיר בתאונת דרכים. התאונה אירעה בעת שפופר יצא לעקיפה בפס לבן, בעודו נוהג ללא רישיון נהיגה בזמן חופשה מהכלא. פופר עצמו נפגע באורח בינוני, וכן שני בניו האחרים. הוגש נגדו כתב אישום, והוא נידון בעסקת טיעון לשישה חודשי מאסר, בנוסף לעונש הקיים. ב-2013 פופר נישא לאישה שהתפרסמה כאם המתעללת בפרשת אלאור חן.

אחותו של עמי, עופרה ברששת פופר, כתבה בפוסט (3.4.2014): "אח שלי הוא נפגע טרור. בגיל 13 רצחו את נשמתו. סמוך לבר המתווה שלו הוא נאנס אונס אכזרי בפרדס על ידי בני מיעוטים שבאו 'להתפרנס'. אחי לא שיתף אף אחד בטראומה הנוראית, והסתובב עם 'הסוד הנורא' הזה בבטן ולא קיבל מעולם סיוע נפשי [...]. אח שלי חזר בתשובה, ואין סיכוי שיחזור על מעשיו, בניגוד למחבלים שהסטטיסטיקה מלמדת שהם חוזרים לעסוק בטרור בדלת מסתובבת".


רקע משפחתי – אריה שלוש, דניאל מורלי

אריה שלוש ירה לעבר מכונית שבה נסעו ערבים בסמוך לגוש עציון, כנקמה על רצח אחיו, שנדקר למוות על ידי אבו סרחאן בשכונת בקעה בירושלים באוקטובר 1990. מהירי נפצעו שלושה ערבים. שלוש נידון לשבע שנות מאסר לריצוי בפועל. בית המשפט קבע: "הנסיבות של המקרה שלפנינו טרגיות בכל המובנים. אחיו של [שלוש] נרצח בירושלים על ידי מחבל נושא סכין, ובלב [שלוש] גמלה החלטה לצאת לכביש בקרבת יחידתו הצבאית בה שירת בשירות סדיר, ולירות לעבר מכונית מזדמנת הנושאת לוחית רישוי של השטחים. ביום 27.12.1990 בשעות הערב אכן ביצע את החלטתו, וירה לעבר מכונית שחלפה בכביש. כתוצאה ממעשהו נפגע פייסל עמרו באורח אנוש, ואשתו ובתו נפצעו באופן בינוני [...]. בית המשפט המחוזי לא התעלם מן הטרגדיה האישית של המערער, שאיבד את אחיו בשל מעשה רצח אכזרי; אולם סבר, בצדק, כי למרות הנסיבות אין להקל בעונש על ניסיון לרצח, יהיו מניעיו אשר יהיו".[12]


דניאל מורלי הורשע בעבירת רצח, ונידון למאסר עולם, לאחר שהרג את נהג המשאית ריאד חסן סילמייה, בן 35, תושב הכפר אידנא שעל יד חברון, במרס 1994. ריאד נהג במשאיתו בכביש קריית גת-חברון. כקילומטר מזרחית לצומת נחושה הוא עצר בימין ויצא מן המשאית. אותה שעה נהג מורלי באותו כביש, במכונית מסוג מזדה בצבע אדום מכיוון חברון לצומת נחושה. ברשותו היה תת-מקלע מסוג עוזון. כאשר הגיע למקום עצירתה של המשאית, עצר את מכוניתו וירה מבעד לחלונה כמה כדורים בודדים לעברו של ריאד. אחד הקליעים פגע בו באזור המפשעה. פציעתו הייתה אנושה. הוא הובהל לבית חולים, שם נקבע מותו. לאחר שמורלי ירה בריאד, הוא עזב את המקום ונסע לכיוון קריית גת. משהגיע ליעדו, התקשר לתחנת המשטרה המקומית והסגיר את עצמו.

מורלי טען להגנה עצמית, לאחר שנהג המשאית עמד לכאורה לתוקפו, ומחשש מוחשי לחייו נאלץ להשתמש בנשקו להדיפת התקיפה. בית המשפט קבע: "הדברים, כמסתבר קשורים בתגובתו הקשה של מורלי על הריגת אחיו. האח, ששירת כקצין במשמר הגבול, ניספה בתאונת דרכים שאירעה בפברואר 1993 בכביש תרקומיה-אידנא, ממערב ליישוב אדורה שבו התגורר. הוא אהב את אחיו, ומאז מותו התמסר לטיפול במשפחתו. הוא האמין כי ההתרחשות בה נהרג אחיו לא הייתה תאונת דרכים אלא פיגוע מכוון שנגרם על ידי מחבלים, ובשיתוף עם היישוב אדורה הקים גלעד לזכרו במקום האירוע שבו מצא את מותו. הוא האמין כי הרשויות אינן מטפלות כראוי בפרשת מותו של האח, ועל רקע זה העסיק עצמו במחשבות על אודות חובתו לנקום את דמו. מחשבות אלו החריפו אחרי שהגלעד לזכר אחיו חוּבּל.[13]

ביומנו האישי, שנתפס ברשותו בעת שנעצר, מורלי רשם דברים שבהם נתן ביטוי לרצונו לנקום את דם אחיו. בתרשומת מתאריך 11 בדצמבר 1993 הופיעו הדברים הבאים: "הולך לנקום את מותו של אחי אלברט ז"ל שנהרג בדרך תרקומיה עדנא. את כל המדיניות הזאת אני שונא ואת המערכת בה אנשים סוגרים עניאן (צ"ל, עניין) או אישית לשעבר [...]. אני בטוח שכל המדיניות והמשטרה מסתירים המון דברים ומתחמקים מתשובה חדשה בנושא. חושבים שקל לחיות, אך הכול שקר גדול ואני חותם שזה לא מקרא (צ"ל, מקרה) טירוף של כמה שניות – דניאל מורלי (חתימה)".[14]

משפטו של מורלי נמשך שלוש שנים. עורכי דינו ניסו לטעון להריגה בלא כוונה תחילה, אך משלא הצליחו נגזר עליו מאסר עולם. הערכה פסיכיאטרית שנערכה למורלי בעת המשפט קבעה כי הוא שקוע ב"אבל פתולוגי" – הפרעה נפשית מיוחדת, אך לא מן הסוג שמונע ממנו להבין את פשר מעשיו. ב-2007, 13 שנים אחרי המקרה, החליטה ועדת השחרורים של הכלא, ברוב של שניים מול אחד, להיענות לבקשתו לשחרור מוקדם.[15]

לאחר שש שנים בבית הכלא, מורלי נחשד באונס צעירה בבת ים. מורלי, הכלוא בכלא מעשיהו ובעת האירוע שהה בחופשה מאושרת, פגש את המתלוננת בדירתה, ולמרות שסירבה להצעתו לקיים יחסי מין והורתה לו לעזוב את הבית, אנס אותה.[16]

אחרי שנים שבהן סירב להתראיין, מורלי דיבר לראשונה, והציג דברים המעוררים סימני שאלה רבים: "רציתי שהרוצח ירגיש איך זה לאבד אח; שירגיש כמוני. אחרי שאלברט נרצח הסתובבתי סהרורי. הלכתי ממקום אחד למקום אחר, המחשבות שלי רדפו אותי בזו אחר זו, בלי מיקוד, לא ידעתי את נפשי. במשך תקופה תצפתי על ריאד חסן סלמייה, אחיו של רוצח אחי, ולמדתי את כל הדרכים שבהן הוא נוסע מדי יום. ב-25 במרס 1994, ערב פסח, אמרתי לעצמי שהגיע זמן הנקמה. חמוש בעוזון, איתרתי את ריאד ויריתי לעברו צרור של 18 כדורים. באותו היום כבר נעצרתי וטענתי להגנה עצמית, אבל השופטים אמרו שהם סבורים, כמעט בטוחים, שנקמתי את מותו של אחי. הם צדקו".[17]


קנאוּת – אתנו-גיאוגרפיוּת דתית ("מעשה פנחס") – אשר ויזגן, ישי שליסל

ניתוחו של שפרינצק לגבי "קנאות" קשור במידה רבה לענייננו כאן. הוא מחזיר את מבצעיה לקנאי ההיסטורי הראשון של עם ישראל – פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. בהקשר שלנו, תופעת ה"קנאות" מתייחסת במיוחד למה שמנחם פרידמן קרא "הקנאים האקטיביים".[18]

פרשת פנחס נקראת על שמו של פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. התורה מציינת את הסיבה שבעטיה זכה פנחס לכבוד ולתמורה לו ולדורותיו: "[הוא] השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי".[19]

בגין מעשה חד-פעמי של פנחס, שהרג את זמרי וכזבי – בעוון בעילה אסורה ברבים, נישואי תערובת ועבודה זרה – הוא זכה למעלה עליונה. הסיבה לכך: מעשה קנאות לה' הוא הביטוי העליון של האמונה; הוא אינו נובע מדרגת הרגש הנמוכה, ולא מדרגת השכל העליונה, אלא מדרגת האמונה המצויה מעל לרגש ולשכל כאחד.

בתרבות היהודית, פנחס נתפס כקנאי אשר הציל בקנאתו את עם ישראל מסכנה רוחנית של התבוללות ועבודה זרה. במעשהו הוא עצר מגפה שפשטה בישראל עקב היחסים האסורים. פנחס היה הראשון בהיסטוריה היהודית אשר קינא לה' מתוך עומק האמונה. אלוהים גמל לפנחס בהתאם: "הנני נותן לו את בריתי שלום. והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".[20]

הדיונים בשאלת הלגיטימיוּת של פעולות מסוג זה שביצע פנחס ומרכזיותן ממשיכים להדהד עד היום. ביטוי לכך אפשר למצוא בעלוני פרשת השבוע ובפרסומים אחרים כל אֵימת שמגיעים אל פרשת פנחס, כאשר המאמרים הנכתבים בנושא משקפים את ההבדל ההשקפות הפוליטיות והדתיות-המוסריות של כותביהם.

פעילי ימין רדיקלי וקיצוני משתמשים מדי פעם בדמותו של פנחס כדי להצדיק פעילויות של קנאות אלימה. דוגמה מובהקת היא התבטאויות המייחסות לאשר ויזגן ולישי שליסל.


אשר ויזגן: ויזגן רצח באוגוסט 2005 ארבעה פועלים פלסטינים, וגרם לפציעתו של פועל נוסף. לטענתו, "גרם למותם של חפים מפשע כדי למנועי באופן זה גזירות ואסונות קשים אשר יוטלו על עם ישראל מידי שמיים כתוצאה ממימוש תוכנית ההתנתקות". הוא הבהיר כי הוא כוון בחלום "שלא לחשוב רק על עצמו ועל משפחתו, אלא על העם כולו ולעשות מעשה של הקרבה עצמית כדי למנוע את האסון מכלל עם ישראל".

השופט פרקש הרחיב ושאל האם אפשר "להקיש ממעשה פנחס לנידון דידן?". לדבריו: "הנאשם מבקש להסתייע ממעשה הקנאות של פנחס (במדבר כ"ה, ו-י"ד), ועל יסוד המִשנה הקובעת כהלכה (סנהדרין ט', ו'), ש'הבועל ארמית קנאין פוגעין בו'. אך דומה כי לא ניתן להסתייע במעשה פנחס. לא זו בלבד שפנחס פעל במסגרת מעשה קונקרטי של עבירה מינית שביצע נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא, אלא שלפי ההלכה התלמודית ברור שהקנאי פועל על דעת עצמו ולא מטעם החוק: 'אמר רב חסדא: הבה לימלך אין מורין לו', ולדברי חסדא מצטרפים אמוראים נוספים המרחיבים את היריעה, וסוברים שלא זו בלבד שבית הדין אינם מורין לקנאי לפגוע אם בא להיוועץ עימם, אלא שאם 'נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא' (סנהדרין, פ"ב, ע"א) [...]. נראה כי במונחים שלנו היינו קוראים לזה אַקט פוליטי אשר הצדקתו אינה באה במסגרת החוק כי אם במישור לבר-חוקי בגלל דחיפוּת העניין וחשיבותו הציבורית. אך יהיה ההסבר לדין מיוחד זה אשר יהיה, ברור מדברי התלמוד שהקנאי פועל על דעת עצמו ולא מטעם החוק, ואף ההורג אותו בפעולת הגנה עצמית – פטור. יתרה מזו: נראה כי לא ניתן ללמוד ממעשה הקנאות דבר לענייננו [...]. במקרה זה המתת החוטא אינה נובעת מן הצורך להציל אחר, אלא מתוך קנאה לקדוש ברוך הוא ובאותו אדם שחוטא בחטא חמוּר, ולפיכך לא מענישים את המקנא ההורג. אך כאמור, אופן זה מותר רק כאשר הנהרג חוטא בעבירה חמורה, ומעשה הקנאות מיידי, ותנאים אלה אינם מתקיימים כמובן בנאשם שלפנינו".[21]


ישי שליסל: זהו מקרה נוסף שבו עלה עניין הקנאות, במקרה זה – דתית, ולא פוליטית, במהותה. שליסל דקר ופצע שלושה משתתפים במצעד הגאווה ב-2005. הוא הורשע בניסיון רצח, חבלה בכוונה מחמירה ופציעה של השלושה, ובית המשפט המחוזי בירושלים גזר עליו 12 שנות מאסר. שליסל שוחרר ממאסרו ב-29 ביוני 2015, חודש ימים לפני מצעד הגאווה שבו ביצע את הרצח. מסתבר כי לאחר שחרורו הספיק להפיץ כרוזים בכתב ידו בהם קרא למסור נפש כדי למנוע את מצעד הגאווה: "נראה שחובה לכל יהודי למסור נפשו למכות ולמאסר, ולעניות דעתי גם לסכנה, ולהתחבר יחד לעצור ולבטל את חילול השם". בבוקר המצעד, שליסל פרסם פוסט בפורום "בחדרי חרדים". הוא השתמש בשם "מראדהיתרא", והעלה צילום של המודעה תחת הכותרת: "לא לשכוח להביא היום סכינים".[22]

השופטים קבעו כי שליסל היה אחראי למעשיו, וכי היה נחוש לפגוע במשתתפי המצעד. הם דחו את גרסת ההגנה כי פעל "תחת פקודה ברורה, כשליח הקדוש ברוך הוא, שמצווה למנוע את המשך חילול השם שהיה כרוך בתהלוכה". לאחר שערער בבית המשפט העליון, ב-2007 קוצר עונשו לעשר שנות מאסר, בעקבות ספק באשר ליסוד הנפשי של כוונה פלילית באחת הדקירות (שההאשמה לגביה הוחלפה מ"פציעה בנסיבות מחמירות" ל"רשלנות").

שליסל הגיע למצעד הגאווה שהתקיים בירושלים ב-30 ביולי 2015, רצח בדקירות סכין מטבח גדולה את שירה בנקי (נערה בת 16), ופצע שבעה צעירים נוספים. על פי המתואר בכתב האישום, במהלך חודש יולי 2015, לקראת מצעד הגאווה המתוכנן, שליסל התבטא בהזדמנויות שונות באמצעי התקשורת ובאמצעות תליית מודעות בבתי כנסת בשכונות חרדיות בירושלים ובקריית ספר נגד קיומו של המצעד, בהיותו מנוגד לחוקי התורה. הנאשם קרא לעשות מעשה נגד משתתפי המצעד.

שליסל הבהיר כי אמנם המעשה שעשה קיצוני, אבל צריך לעצור את המצעד הזה, ולשם כך צריך לעשות משהו קיצוני. בבית המשפט הוא אמר כי "היה רוצה מאוד להסביר את הרקע למעשים האמורים, אולם זאת רק בערכאה הפועלת על פי הסמכות שהקדוש ברוך הוא הסמיך".[23] אביו של ישי, אליעזר שליסל, העיד כי בשנות המאסר שריצה בנו בגין הרשעתו הקודמת, הוא "הרגיש סבבה, היו שם אוהדים, אהבו אותו, האסירים העריצו אותו וגם חלק מהסוהרים העריצו אותו. הם כינו אותו בשם 'פנחס' על שם פנחס בן אלעזר שחטא בסיפור עם זמרי וקיבל תואר כבוד אצל חז"ל, כאילו זה משול לאליהו הנביא [...]. [ישי] עשה את זה לתקן את העולם, זה חורבן לעולם, ויש הרבה גזירות לעולם ואין מי שיעצור את המגיפה. הוא הרגיש כמו פנחס, ולקח על עצמו אחריות לעצור את המגפה".[24]

תפיסת ה"קנאות" כגון זאת של פנחס – שנראה מפשט המקראות כאילו מעשהו, שנעשה בתגובה לחטאם של ישראל בעבודה זרה ובניאוף, התקבל כרצוי וכראוי לחיקוי – לא הייתה מקובלת כמובן על בית המשפט. בגזר הדין כתבו השופטים: "מעשיו, שבאו בעקבות [ההגעה לתהלוכה] לא באו מתוך אהבת האל אלא מתוך שנאת האדם, והם נבעו מתוך קנאות עיוורת שאינה מסוגלת להבחין באחר. בשם אמונתו הדתית עצם הנאשם את עיניו ואטם את אוזניו בכל מה שנוגע וקשור לכבודם ולגופם של אחרים אשר דעתם אינה כדעתו, אורח חייהם אינו כאורח חייו והשקפת עולמם שונה. כל אשר הפגין הנאשם היה שנאה ואטימות לב. הנאשם קם באלימות ובפנטיות לפגוע בגופם ובנפשם של בני אדם, ובמעשיו אלה גילה אֶרֶס ולא חסד, ונפש אטומה לכל דעה שונה ולכבוד האדם באשר הוא אדם".


מניע לאומי-דתי – אתנו-גיאוגרפיוּת פוליטית ("מעשה שכם") – אלן גודמן, נחשון וולס, דוד בן שימול

מעשה שכם גם הוא מעשה קנאות: שמעון ולוי קינאו לאחותם, שנתפסה ונאנסה, באו אל העיר והחלו להרוג בחרבותיהם כל זכר בה. את הנשים והילדים לקחו בשבי, ואת שלל העיר לקחו עימם. כאשר נודע הדבר ליעקב נזף בהם על המעשה בטענה: "עכרתם אותי".

דוגמה מובהקת לעמדות כאלו – של נקמה על פגיעה בגוף ובנפש ובכבוד המשפחתי, השבטי או והלאומי – עולה מהמקרים המוצגים להלן.


אלן גודמן: נולד בארצות הברית ב-1944. אחרי שהגיע לגיל 20 נדד במקומות שונים בעולם, וביקר כמה פעמים בישראל. לימים החליט להשתקע בישראל, והגיע לשם כך לירושלים באוקטובר 1980. במרס 1981 הפך לאזרח ישראלי. במרס 1982 גויס לצה"ל, ונשלח לבסיס טירונים.

במרוצת השנים התפתחה אצל גודמן שנאה עזה כלפי ערבים. איבה זו גברה במיוחד אחרי האירוע של "אוטובוס הדמים" בכביש החוף (במרס 1978). הוא סבר כי כל הערבים אשמים בתקרית זו, והרגיש צורך לבצע מעשה נקם. מעשה כזה בוצע על ידו ב-11 באפריל 1982.

בבוקר אותו היום הגיע גודמן לאזור רחבת הר הבית בירושלים, כאשר תוכניתו הייתה לחדור למסגר עומר, להחזיק בו ולהפגין בכך את "שחרור" הר הבית. הוא היה מצויד ברובה מסוג M-16 שאותו השיג עקב שירותו בבסיס הטירונים בצה"ל. הוא נכנס לרחבת הר הבית דרך השער הצפוני‑מערבי, כאשר הרובה טעון במחסנית ובה 29 כדורים. תוך כדי חדירתו ירה בשומר על אותו שער ממרחק של כשלושה מטרים כדורים אחדים ופצע אותו. סמוך לשער, גודמן נתקל בשוטר וירה בו שישה כדורים ממרחק של כשישה מטרים. לאחר מכן ירה בשוטר אחר שעמד בדרכו, ממרחק של כעשרים מטרים. כמו כן ירה בשוטרים נוספים, אך לא פגע בהם. לנוכח היריות נטל שומר האגף חג' מוחמד סלאח ימני את מפתחות פתח המסגד, ויצא מחוץ למסגד כדי לנעול את השער מבחוץ. גודמן הבחין בו ובלא כל התגרות מצידו ירו בו מנשקו ארבעה כדורים, אשר פגעו בחזהו ובבטנו וגרמו למותו. לאחר מכן, גודמן נכנס לתוך המסגד וירה משם עוד כמה יריות, וכאשר כלו הכדורים בנשקו הסגיר עצמו לידי כוח משטרה שהגיע למקום.

גודמן הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירת רצח ובארבע עבירות של ניסיון רצח בעת ביצוע תוכניתו "לשחרר" את הר הבית. לטענת הסנגוריה, גודמן לא היה אחראי למעשיו, והוא ביצע אותם מתוך דחף לא בר-כיבוש.

באי כוח הצדדים ריכזו את מירב מאמציהם להוכחת גרסותיהם בשאלה המורכבת: האם אכן גודמן סובל ממחלת נפש מסוג סכיזופרניה פרנואידית, כפי שטענה הסנגורית, או האם צודקת התביעה בטענתה שההפרעות הנפשיות שבהן הוא לוקה אין בהן אלא משום "הפרעת אישיות גבולית" עם קווים פרנואידיים – תופעה נירוטית, להבדיל ממחלת נפש. כן חלקה התביעה על גרסת הסנגוריה שלפיה גודמן היה נתון לדחף לא בר כיבוש בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו.

בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, קבע: "אין ספק כי הלה פעל בהשפעת דחף חזק, שלא עמד בו, אשר נבע משנאתו התהומית אל הערבים ומאישיותו המופרעת והנירוטית. אך לא היה זה דחף לא-בר-כיבוש שנבע מהתקף פסיכוטי".[25]

גודמן נידון בשל עבירת הרצח למאסר עולם, ובשל העבירות של ניסיון לרצח ל-40 שנות מאסר, אשר מתוכן 20 שנה תהיינה חופפות את עונש מאסר העולם, ו-20 שנה מצטברות לעונש זה.


נחשון וולס: נולד בארצות הברית למשפחה נוצרית, התגייר ועלה לישראל. בשעות הערב של 6 באוגוסט 1990 נטל נחשון וולס את רובהו, והלך עימו לגדר הדרומית של אזור התעשייה בקריית ארבע. כאשר עברה במקום מכונית פז'ו הנושאת לוחית זיהוי של השטחים, וולס ירה לעברה שלושה כדורים. לאחר הירי פיזר כמה תרמילי כדורים במקום הירי, וחזר לביתו. בעקבות הירי, אחת הנוסעות נפגעה ונפטרה. וולס הורשע ברצח הנוסעת שחייה נקטלו, ובניסיון לרצח של יתר נוסעי המכונית. הוא נידון למאסר עולם.

בית המשפט המחוזי קבע: "שני הנערים נחטפים; הנאשם מתמלא זעם וכעס על הערבים המבצעים זוועות כאלו ביהודים. כל שרעפיו אחוזים בבעיה זו: 'הקש ששבר את גב הגמל', לפי ניסוח הנאשם, היה מששמע באותו ערב על הימצא גופות הנערים שניכּרים בהן סימני התעללות: 'באותו רגע מאוד כעסתי והרגשתי את השאיפה להרוג' [...] הרגשתי צורך דחוף להרוג ולנקום [...]. הרגשה זו הכריעה את מאבקו הנפשי שלא לעשות כן. הוא החליט לפעול, על כן נטל את רובה הקרבין ממקום הסתרתו, בדקו, נטל מחסנית ובה 15 כדורים, טען את הרובה, מטעמים מבצעיים לא נטל עימו גם אקדח. לבש בגדי הסוואה, נטל עימו מבחר של תרמילי כדורים לטשטוש העקבות ולהטעיה, יצא לכיוון הכביש לחברון. בדרך המשיך בהתחבטותו בעניין הפעולה שבה יבחר. 'שני קולות פנימיים סותרים ייסרו אותו. הכריע ה'קול' שחייבו לפעול. החליט לנהוג כמנהג הנצרות שעליו גדל – לתת את הלחי השנייה, יהיה זה בלתי מוסרי לחשות בעת הזאת; 'לא ראיתי ברירה אחרת כי רוצחים את בני עמי' [...]. על כן כיהודי החליט שחובתו לפעול על פי אותו 'קול' שאמר לו 'אילו לך היו ילדים והיו מתקשרים לומר לך – אם לא תעשה זאת אתה צבוע' [...]. הנאשם ממשיך בדרכו, צועד כעשרים דקות, מגיע להחלטה נחרצת, מחפש מקום מארב, בוחר מקום תצפית, משנה ושב ומשנה את העמדה, כדי שלא להתגלות, כדי לשפר את שדה ראייתו וכדי להיטיב את סיכוייו לפגוע ברכב. הליך זה של בחירת המקום הראוי נמשך כארבעים וחמש דקות, בוחן מכוניות עוברות. מזהה כלי רכב לפי לוחיות הרישוי. מגיעה המכונית הנידונה. בודק תחילה את לוחית הרישוי הקדמית הכחולה ונוכח שהיא של ערבים. מתבונן במכונית עצמה ורואה שיש עליה קישוטים שבהם לדעתו ערבים מקשטים את מכוניותיהם. מתבונן בנוסעים ונוכח שהם לובשים בגדים של ערבים, ואין ביניהם נוסע יהודי – אם על פי כיפתו ואם על פי בגדיו. ואם לא די כבר, וכדי להיות בטוח שזו מכונית ערבית, מחכה שהמכונית תחלוף ובודק גם את לוחית הרישוי האחורית. נוכח שגם היא כחולה. ואז הוא פותח באש לכיוון גוף המכונית. שלוש יריות. ירייה אחת מחטיאה, שתיים פוגעות. כל זה ממרחק של פחות ממאה רגל. הוא רואה את המכונית מאיטה. הוא מפזר את כדורי הטשטוש ועוזב את המקום. למחרת הוא שומע בחדשות כי אישה ערבייה מתה באירוע זה. הוא בוכה ומצטער, מכיוון שלדעתו זה לא יפתור את הבעיה שבשלה נזעק לפעול".[26]

עו"ד נפתלי ורצברגר סיפר לאחר האירוע: "ערב אחד נכנסו כמה אנשים למשרדי, ומהם שמעתי את סיפורו של נחשון וולס. נחשון גר צדק מארה"ב, בחור יודע סבל וחולי, שעזב את משפחתו, משפחה אמריקנית שורשית, ובא לחסות תחת כנפי א-לוהי ישראל. נחשון התגורר בקריית ארבע, עבד בעבודות מזדמנות שונות עד שערב אחד באישון לילה פרצו לדירתו שוטרי משטרת ישראל בליווי אנשי שירות הביטחון והאשימוהו כי בלילה שבו התגלו גופות שני נערים יהודים סמוך לשכונת רמות בירושלים, יצא נחשון למסע נקמה במהלכו ירה על רכב עם לוחיות רישוי כחולות, כשמהירי נהרגה נוסעת ברכב". עו"ד ורצברגר המשיך: "המבקרים במשרדי שלא הכּירו את נחשון באורח אישי באו למטרה אחת: לבקשני לייצג את נחשון במשפטו, כאשר הם ידאגו למימון ההגנה – ד"ר ברוך גולדשטיין, אחד המבקרים, פנה אליי ואמר: 'אני אחראי לתשלום, בכל בעיה אני הכתובת'. וכך אכן היה. מאותו רגע שבו נטלתי על עצמי את הייצוג לא היה חולף יום בלא שברוך היה מתקשר ושואל מה קורה, כיצד מתקדם, מה עוד אפשר לעשות, האם יש צורך במשהו – גם כאשר בית המשפט המחוזי, אף ששוכנע כי מצבו הבריאותי והנפשי של נחשון קשים, הרשיע את נחשון ברצח וגזר את דינו למאסר עולם. ברוך פנה אליי להגשת ערעור; ואף כאשר זה נדחה לא ויתר וחזר ודרש כי אפנה בבקשת חנינה ואנסה בכל דרך אפשרית להקל על סבלו של נחשון".[27]

עונשו של וולס נקצב פעמיים, והוא שוחרר, בניקוי שליש, לאחר כתשע שנים. אחרי כמה שנים נפטר ממחלה.


דוד בן שימול: תושב ירושלים, שכנקמה על רצח יהודים ירה רקטות שגנב מצה"ל על אוטובוס ערבי במזרח ירושלים (1984). בן שימול נידון למאסר עולם. עונשו נקצב ל-17 שנה, ולאחר ניקוי שליש שוחרר לאחר שריצה 11 שנות מאסר.

בית המשפט קבע כי בן שימול "לא התכחש לביצוע המעשים על ידו, ואף הסביר כי הייתה זו תגובתו על שנשפך דמם של יהודים בידי אנשי טרור ערבים". הוא החליט לירות את הטיל על האוטובוס "מתוך כאב על רצח שני הסטודנטים היהודים בקרימיזן [רון לוי ורויטל סרי, שנרצחו בסמוך למנזר בידי עיסא עבד רבו, שומר יום תושב מחנה הפליטים דהיישה, ב-22 באוקטובר 1984], ו'לנקום את דמם של היהודים, יהודים שנרצחו לחינם'. כן מובאים הדברים שכתב ב'כרוז' שהשאיר במקום הפיגוע באוטובוס בשם 'הנוקמים', כי פיגוע זה, שני במספר, 'בא כנקמה על רצח שני הסטודנטים בקרמיזן [...]. כל יהודי שייהרג אנו נהרוג שניים [...]. אנו ננקום את דמם של היהודים שנרצחו לחינם'. וכן מדבריו בעת השחזור כי החליט 'לעשות את זה לנקום, להרגיש שאת החלק שלי – אני עשיתי'".[28]

הרב בנימין כהנא העיר בעלוני "כך היא דרכה של תורה", כי "מעשה שכם כשלעצמו היה מעשה של גבורה, מסירות נפש וקידוש השם. כן כל יהודי שיוצא לנקום נקמתם של יהודים שהוכלמו וכל שכן שנרצחו. לאור זה יש לצָפות לשחרורו של כל יהודי אשר פעל למען קידוש השם ועם ישראל, ואשר כאב במעשיו את הלקח של מעשה שמעון ולוי בשכם"; "יהי רצון שנזכה לראות בהגשת הפסוק ['כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה'], בשחרור כל הנוקמים מבית האסורים ובגאולה שלמה במהרה בימינו אמן!". בעלון נוסף, בכותרת "בזכירה סוד הגאולה", מובאים דברי "דוד בן-שימול, אשר פעל בתגובה על רצח יהודים, נשפט למאסר עולם, וכיום נרקב בכלא":


מדברי דוד בן-שימול בפני שופטיו


"כל פגיעה שהערבים פוגעים ביהודי מכאיבה לי. אני מרגיש זאת. עוד לפני גיוסי לצה"ל נוכחתי לדעת שדם יהודי בארצנו נשפך לחינם והכול אדישים לכך, אין הממשלה עושה מספיק כדי למנוע את שפיכת הדם. עשיתי בהכּרה מלאה למען עמי וארצי. אני לא התייעצתי עם איש, אני אמרתי במשטרה זמן קצר אחרי שנעצרתי והייתי ממש נרגש כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם. אני לא איש מחתרת, ואיש לא עזר לי. אני שייך ל'מחתרת' האחת והיחידה שאני מכּיר והיא: עם ישראל! אם יהודים במדינת ישראל נרצחים באוטובוס ובכבישים – 35 שנים אחרי הקמת המדינה ואין עושים כמעט דבר נגד הרוצחים, כי אז מהו הפתרון? האם צה"ל, הטוב בצבאות העולם, אינו יכול לשתק את פעולות הטרור? אז אולי הממשלה אינה נותנת לצה"ל להפסיק פיגועי המחבלים, כפי שצה"ל יודע לעשות?! כמה זמן אפשר להמשיך כך?! כמה עוד קורבנות יהודים צריכים להקריב כדי שמשהו ייעשה? לא יכולתי לסבול זאת, איש לא עזר לי ועם איש לא התייעצתי, כל שעשיתי – למען עמי וארצי עשיתי, ובהכּרה מלאה עשיתי. אילו הייתה הממשלה מפסיקה את פעולות המחבלים – לא הייתי נמצא כאן".

במכתב ליועץ המשפטי לממשלה, ביטא בן-שימול בבירור את המוטיב של נקמה ("מעשה שכם"), ואת המאפיינים המובהקים של "טרור ויג'ילנטי". בן-שימול מציין כאן את הנקמה במעגלים שונים: משפחה, ידידים וחברים, עם ישראל (שהוא כולו "משפחה אחת").


מכתב ליועץ המשפטי לממשלה מדוד בן-שימול


"גדלתי בשכונת קטמון בירושלים, כשכל חברי וקרוביי יוצאי צפון אפריקה. אנחנו חיינו דורות בקרב הערבים. התיידדנו איתם, סבלנו מהם ואנחנו מכירים אותם. ברור לכולם, וזו אווירה כללית בשכונה, שנגד הערבים יש להפעיל כוח [...]. [הערבי] אינו מעריך מוסריוּת ואנושיוּת. הוא מפרש זאת כחולשה. הערבים אינם מתחשבים ואינם מרחמים. הם הורגים זקנים, נשים וילדים גם בתוך משפחותיהם ובוודאי שאינם מהססים להרוג אותנו [...]. הממשלה שלנו איני יודעת כיצד לנהוג בערבים. יושבים בה אנשים [...], חלקם נושאים בתוכם את הפחד של היהודי הגלותי וחלקם לקחו לעצמם רעיונות הומניים מן המערב שאינם מתאימים כלל לפה. הממשלה דורשת מהיהודים לנהוג לפי חוק; אבל לגבי הערבים אין כל חוק [....]. הטרור משתולל. הערבים עסוקים ללא הרף בתכנון פעולות טרור נגדנו, ואילו הממשלה שלנו עסוקה בהגנה על הציבור הערבי מפני נקמת היהודים [...]. הערבים רצחו את חברתי בפיצוץ באוטובוס בקו 18 בירושלים. כשהורידו אותה, נערה צעירה שלא פשעה, אל הקבר הבטחתי לה נקמה [...]. מה עשו בני יעקב בשכם כאשר עינו את אחותם דינה? הם השמידו את כל העיר בתור נקמה. אינני רוצח, אני רק גואל דם. מאשימים אותי בירי הטיל. אם יריתי, כאשר יריתי ראיתי אותה מול עיניי. אבל מדוע הייתי צריך להגיב? כי הממשלה אינה עושה די, וזה יוצר תסכול נורא. ההתנהגות הפחדנית וההססנית של הממשלה גורמת לצעירים כמוני לקחת נשק מהצבא ולצאת לנקום ואחר כך לאבד את חייהם בכלא. במקום להקים בית בישראל אבלֵה אני את חיי בבית הסוהר, וחברתי גמרה את חייה בגיל 17 על ידי ערבים שלגביהם אין חוק [...]. אני קורא לממשלה לפקוח את עיניה ולהבין שכוח הסבל שלנו נגמר. אם לא תפעל היא, ננקום אנחנו ורבים כמונו ינקמו אחרינו, ונפעל כדי לנקום את דם אהובינו, בני משפחתנו ובני עמנו. אני קורא לעם לצאת מאדישותו, אל תחכו עד שבן משפחתכם ייפול קורבן לטרור הערבי. כולנו משפחה אחת. את כולנו הם רוצים להרוג. אפשר להשתיק את הטרור הערבי אם נעמוד בגבורה ובגאווה נגדם ולא בחולשה והססנות. אי אפשר לסמוך על הממשלה. היא קשורה במחבלים בהם כבלה את עצמה. רק אנשים חופשיים וגאים יכולים לפעול. אם לא נפעל, יקומו הערבים וישחטו אותנו כמו בעבר. בית הסוהר לא יפחיד אותנו. לא נסכים להיות צאן לטבח בארצנו".[29]


המקרה המוזר של עדן נתן זאדה: זאדה – שאת מניעיו הממשיים לא נדע לעולם – עריק מצה"ל, ביצע פיגוע באוטובוס בקו 165 של אגד (שפרעם דרך קריית אתא) ב‑4 באוגוסט 2005, שבו נרצחו ארבעה בני אדם ובסיומו בוצע בו עצמו לינץ' על ידי ההמון הזועם לאחר שנתפס.

זאדה נולד בשכונת רמת אליהו בראשון לציון, למשפחה המרוחקת מאידיאולוגיה, מפנטיוּת ומטרור. לכן הוריו הופתעו כל כך כשאר פנה ימינה, נעלם וערק מצה"ל.[30] עם זאת, טרם גיוסו לצה"ל סירב פעמיים להתגייס לשירות חובה בעקבות התנגדותו לתוכנית ההתנתקות, והושם במעצר. הוא גויס לצה"ל ב-3 בינואר באתה שנה, ונשלח לטירונות במחנה ניצנים. במהלך שירותו סירב להשתתף בהקמת מחנה רעים, כחלק מתוכנית ההתנתקות. ב-14 ביוני עזב את בסיסו וערק יחד עם נשקו האישי. בשער הכניסה לבסיס הותיר זאדה מכתב, שבו נאמר בין השאר: "כמו שלא אוּכל לציית לפקודה שאומרת לחלל שבת, כך גם לא יכול להיות חלק מארגון שמגרש יהודים". למרות חיפושים של המשטרה הצבאית בבית הוריו בראשון לציון, זאדה לא נמצא מכיוון שעבר להתגורר בכפר תפוח שבשומרון. משפחתו טענה כי התריעה בפני הצבא כי הוא מחזיק בנשק ונעדר מן השירות, אך הצבא החל לפעול רק אחרי 45 ימים, כאשר הוגדר כעריק.

כאשר האוטובוס נכנס, מייד אחרי השעה 16:00, אל רחוב שייח אמין פריד בשפרעם ירה זאדה בנהג האוטובוס מישל בחוס מטווח קצר והרגו. מייד לאחר מכן האוטובוס איבד שליטה והתדרדר עד שנעצר בהמשך הרחוב. זאדה החל לירות לפנים האוטובוס, ופגע בשבעה נוסעים נוספים, שלושה מהם נהרגו במקום וארבעה נוספים נפצעו. בהמשך ירה זאדה לכל עבר ופצע עוד תשעה בני אדם. לאחר כמה דקות, ואחרי שאזלה התחמושת בנשקו, הצליחו נוסעי האוטובוס ביחד עם קב"ט שפרעם ושוטר נוסף להשתלט על זאדה ולאזוק אותו. לדברי הקב"ט, "קשרתי את החייל באזיקים ועצרתי אותו ביחד עם שוטר נוסף. הוא דימם. עצרנו אותו אחרי שהוא רוקן את המחסנית. הוא היה חי, ולא נתנו להמון לפגוע בו. לא הצלחנו להוציא אותו מהאוטובוס בגלל ההתקהלות. לפי דעתי הוא נהרג כחצי שעה אחרי שהוא ירה".[31]

לאחר הפיגוע החלו מהומות קשות, וצוותי ההצלה לא הצליחו להגיע לזירה ולחלץ את הפצועים וההרוגים. כשלושים שוטרים שהיו בזירה ניסו למנוע מאלפי המתפרעים להיכנס אל האוטובוס, אבל כמה מתפרעים חדרו אליו, פצעו תשעה שוטרים וביצעו לינץ' בזאדה האזוק, שהסתיים במותו. רק לאחר מותו הצליחו כוחות המשטרה לחלץ את גופתו מן הזירה בעזרת רכב משטרתי.

לאחר הפיגוע הראו הצילומים כי זאדה היה אכן בחיים בסיום אירוע הירי. הוא נהרג בידי מתפרעים דקות ארוכות לאחריו. עם היוודע הדבר פתחה המשטרה בחקירה שבמהלכה נעצרו 12 מתושבי שפרעם, ובחודש יוני 2009 הגישה הפרקליטות כתבי אישום נגד שבעה חשודים ושחררה חמישה. השבעה הואשמו בהשתתפות בהתפרעות, בתקיפת שוטרים ובתקיפתו של זאדה. סעיפי האישום נגדם כללו ניסיון לרצח, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והתפרעות שסופה נזק. שבעה העצורים הורשעו, ושישה מהם נשלחו למאסר בפועל ואחד לשישה חודשי מאסר על תנאי. כל הנאשמים זוכו מאישום בעבירת רצח, אך הורשעו בעבירות שונות.[32]

חבר מזכירות כפר תפוח, בן ציון לוי, אמר מייד לאחר האירוע כי "זאדה מעולם לא היה תושב המקום. הוא היה מגיע לעיתים לכמה ימים לבקר ונעלם. הוא הסתובב לאחרונה לפעמים ביישוב, ואולם לא גר כאן. רוב התושבים אינם יודעים מי הוא".[33] לעומת זאת, יקותיאל בן יעקב (מייק גוזובסקי), מראשי "כהנא חי" לשעבר ותושב גרעין התנועה בכפר תפוח, אמר: "כשמו [עדן] כן הוא – יהודי עדין נפש, צנוע, ביישן ושקט, ואחד שאכפת לו. הוא היה אמור להשתחרר מהצבא – היה נגד ההתנתקות. הוא התחנן ובכה וביקש להשתחרר, אבל זה לא עזר. הוא גם ישב בכלא ולא שחררו אותו".[34] בריאיון אחר הוסיף: "הוא היה מסתובב כאן. דיברתי איתו כמה פעמים ויעצתי לו שלא יבוא ללמוד פה, כי המקום לא מתאים לו, כי יש לו אישיוּת של תלמיד ישיבה. הצעתי לבוא איתו לירושלים כדי למצוא לו ישיבה שתתאים לו יותר, רציתי שימצא את מקומו, אבל הוא התעקש ללמוד דווקא כאן. ידעתי שהוא עריק ושהוא לא רוצה בשום אופן ללכת לצבא, זה לא היה סוד. הוא היה נסער ולא הסתיר את הדעות שלו. הוא לא רצה להיות חלק מהצבא הזה, לא רצה ללבוש את המדים האלה, הוא אמר לי את זה. אמרתי לו: 'אתה יודע מה? אני אנסה להעביר אותך לאיזו ישיבה, ודרך הישיבה תיצור קשר עם הצבא ואז תשתחרר'; אבל הוא ענה: 'זה בסדר, אני כבר אצליח להשתחרר בכוחות עצמי, זה יהיה בסדר'". יקותיאל הוסיף: "אני בוכה על הבחור הזה. איזה בחור הוא היה. פשוט תמים, עדין כזה. אמרתי לעצמי, מה שהבחור הזה צריך זה פשוט לשבת וללמוד יהדות, זה כל מה שמעניין אותו. ראיתי אותו הולך לבית הכנסת, רוצה ללמוד. לא תיארתי לעצמי שהוא יעשה דבר כזה, אבל ראיתי שהוא זקוק למשהו, לא יודע למה. עשיתי את המקסימום, העברתי את הרגישות שלי לבן אדם אחר. זה כל כך קל לגנות בן אדם ולהאשים אותו".[35]

בפרסומים של אוהדי תנועת "כהנא חי" בפייסבוק, זאדה נראה עוטה טלית כאשר הוא אוחז בידיו את ספרו של הרב מאיר כהנא "סיפורה של הליגה להגנה יהודית".


עדן נתן זאדה

מה שהגביר את המבוכה סביב מקרה זה הייתה הודעת המדינה לבג"ץ כי הפיגוע שביצע זאדה היה "אירוע פלילי". בעקבות עתירה שהגישו בני משפחותיהם של קורבנות הפיגוע, השיבה המדינה כי החקירה התנהלה רק במישור הפלילי, ומכיוון שזאדה נהרג, השאלות והתהיות שמעלים העותרים אינן רלוונטיות לחקירה הפלילית. החקירה לא בדקה את מניעיו של זאדה, ולא עסקה בשאלה האם אפשר היה למנוע את מעשיו. שב"כ קבע כי זאדה פעל לבדו.[36]


מצב נפשי מעורער – פסיכופתיוּת (בשילוב רקע אחר) – גור המל, יעקב טייטל, אלירן גולן

"הגנת אי שפיות" נוסחה בתיקון חוק העונשין סעיף 34ח (1994) כדלהלן: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת מעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש – (1) להבין אשר הוא עושה או את הפסול במעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה". ההגנה במשפטיהם של אסירים ביטחוניים יהודים טענה לא אחת לאי שפיותם לפי סעיף זה (כפי שראינו במקרים שונים לעיל).


גור המל: הורשע ברצח פלאח ערבי זקן באוקטובר 1998, בקרבת היישוב איתמר שליד שכם. כתב האישום פירט: "בעת שטיפס במעלה גבעה, הבחין [גור] לפתע באחמד חטאטבה, לאחר שזה חלץ את נעליו לקראת תפילה. באותה עת גמלה בלבו של [גור] החלטה להמית את אחמד חטאטבה. [גור] תקף את אחמד חטאטבה, שבר את זרועו, חנק אותו בצווארו, והשליך עליו אבנים גדולות במשקל כעשרה ק"ג, שהיו בשדה, ופגעו בראשו. [גור] רוצץ את גלגלתו של אחמד חטאטבה ז"ל, וגרם למותו בכוונה תחילה, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, ובנסיבות שבהן יכול היה להבין את תוצאות מעשיו. לאחר הרצח נטל הנאשם את הכפייה, העאקל והמסור, השייכים למנוח, הסתירם בתוך שיח קוצני, ונמלט מזירת העבירה עד שנעצר".

גור העיד בחקירתו: "כשנפגשתי עם הערבי הזה וראיתי את ידו מונפת באיוּם וצועק עליי עם פרצוף מאיים, פשוט, פשוט לשבריר שנייה ראיתי את אבא שלי שאני ילד בן חמש ועומד מולו, האבא הענק, ועומד להרביץ לי, לא יודע אם ראיתי ערבי, מה שראיתי היה אבא שלי שבא להרביץ לי, כאילו בא להרוג אותי, ואני חייב להרוג אותו כדי שלא יהרוג אותי". באותו רגע הוא פעל "כאילו זה גור אחר, כי לא מתאים לי לעשות דבר כזה, אני לא טיפוס של רוצח סדרתי". בהמשך: "כשרואים אדם בעל גוף גדול [כמוני], ובמקרה הרג אדם יותר קטן ממנו ואולי הרבה יותר חלש ממנו, ולא יודעים שלאותו אדם בעל הגוף יש בעיות מהעבר שגרמו לו לעשות מה שעשה, ורק לפי העובדות היבשות, רוב הסיכויים שיפסקו רצח".[37]

המל טען להפרעה נפשית חמורה. סנגורו נעזר בחוות דעת של פסיכיאטר שציין כי כבר בגיל הגן אובחן כ"בעל מוזרויות", התנהגות זעם לא צפוי, אימפולסיביות, אלימות, קטטות, סף תסכול נמוך ועוד. לדעת הפסיכיאטר, "המל היה באטרף" בעת ביצוע המעשה. לטענתו, סביר להניח כי בשל הפרעתו המוחית אורגנית והנפשית המשולבת, המל פירש את המצב כמאיים בעבורו, ואז התחוללה התפרצות אלימה.

בית המשפט דחה את חוות הדעת הזאת והעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם התביעה, שהכחיש שהמל סובל ממחלת נפש. השופטים ביססו את מסקנתם גם על דברים שאמר המל מייד לאחר שנעצר ונחקר על ידי חוקרי השב"כ והמשטרה: "נקמתי, הרגתי ערבי [...]. זה אינו מעשה פלילי אלא לאומני". השופט שישב בדין קבע כי "מדובר בבחור שיש לו בעיות התנהגות, בעיות חברתיות, בעיות תקשורת עם סביבתו, ולהפרעה הנפשית, שהשתלבה עם גודלו וכוחו הפיזי הרב. כל אלה עושים אותו לעיתים מסוכן לסביבה ובלתי צפוי. אולם, מכאן ועד לקביעות ומסקנות שאליהן הגיעו מומחי ההגנה, ועד ניסיון לשכנע אותנו כי אותן הפרעות גרמו לנאשם 'לפרש אירועים באופן שגוי' או לירידה דרסטית ופתאומית בכושר השיפוט שלו – רחוקה הדרך".[38]


יעקב ג'ק טייטל: תושב שבות רחל, עולה מארצות הברית, נעצר באוקטובר 2009. הוא נחקר בחשד לרצח שני פלסטינים ב-1997 – סמיר בלביסי ממזרח ירושלים, ועיסא ג'בארין מיטא; פגיעה בפרופסור זאב שטרנהל, והנחת מטען חבלה שגרם לפציעתו הקשה של בן למשפחה המשתייכת ליהודים המשיחיים באריאל. כתב אישום הוגש נגדו בגין עבירות אלימות קשות, ובהן שני מעשי רצח, ניסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה והסתה לאלימות. לאחר הסכמת הצדדים ביחס לעובדות המקיימות את המעשים, נותרה מחלוקת בעניין אחריותו הפלילית של הנאשם, הן מבחינת כשרותו לעמוד לדין, והן מבחינת אחריותו למעשים שיוחסו לו – בעת ביצועם. ההגנה טענה כי הנאשם לקה במחלת נפש אשר הובילה אותו לביצוע מעשי הרצח. במסגרת מחלת נפש זו, אשר התאפיינה בהזיות, ראה הנאשם בעיני רוחו מלאך, אשר ציווה עליו לבצע את המעשים שבהם הורשע. באם לא יעשה כן, יהיה הוא עצמו חשוף לפגיעתו הרעה של אותו מלאך. פחדו של הנאשם מן המלאך היה הגורם המניע מאחורי פעולותיו. בגין הזיות אלו, ההגנה ביקשה להחיל עליו את סעיף 34(ח) לחוק העונשין, הפוטר כליל מאחריות פלילית, בגין היעדר מסוגלות נפשית של הנאשם להבין את הפסול במעשיו או להימנע מהם. לסיכום: מדובר באדם המשוכנע כי הוא מקבל הנחיות כאלה ואחרות מפי גורמים עליונים.

בחוות הדעת של פנל מומחים פסיכיאטריים מחוזיים נכתב כי הנאשם סובל כיום מהפרעת אישיות קשה, פסיכופתית, עם קווים סכיזואידים, נרקיסיסטית, ועם אידיאולוגיה קיצונית פנטית". עוד טענה ההגנה כי בהקשר זה הסבירות שהנאשם סבל גם בעת ביצוע המעשים מאותה הפרעה נפשית ממנה הוא סובל כיום גבוהה ביותר, ועל כן עומדת טענה זאת בדרישות הראייתיות הנחוצות להפעלת סעיף 300א לחוק העונשין.

טענת ההגנה נדחתה על ידי בית המשפט, מתוך הקביעה כי מדובר במעשי רצח וניסיונות לרצח אשר תוכננו מראש. הנימוק העיקרי לקביעה זו היה כי הנאשם לא נמצא לוקה בנפשו באופן הסותר את מודעותו, הבנתו או רצונו ביחס למעשיו, וכי נראה היה מן הראיות כי לנאשם היו מניעים אידיאולוגיים ואחרים לביצוע מעשיו. לסיכום: הנאשם לא עמד בפני חציית קו היעדר האחריות הפלילית. הראיות הצביעו על כך שהיה מודע למעשיו ושלט בהם בכל שלב משלבי ביצועם. גם אם הונח כי ההפרעה הנפשית ממנה סבל עולה כדי הגדרת "הפרעה נפשית חמורה" הנדרשת לשם תחולתו של סעיף 300א(א) לחוק העונשין, לא הוכח ברמת הסבירות הנדרשת כי הפרעה זו הגבילה במידה ממשית את מסוגלותו של טייטל להימנע מעשיית מעשיו. מכל מקום, לא הוכח כי התקיים קשר סיבתי בין ההפרעה הנפשית ובין ביצוע המעשים בהם הורשע. לפיכך, גם אם תתקבל ההנחה כי היסוד הראשון לתחולת סעיף 300א(א) לחוק העונשין אכן קיים, הרי שני היסודות האחרים לא הוכחו, ויש צורך בהוכחתם המצטברת של שלושת היסודות. המסקנה היא כי סעיף זה אינו חל על הנאשם. מכך נגזרה המסקנה להשית על טייטל עונש של מאסר עולם חובה, בגין שני מעשי הרצח שבהם הורשע.[39]


אלירן בן מאיר גולן: הואשם בעשרה אישומים בגין עבירות שבוצעו בין השנים 2004-2001. על פי המתואר בכתב האישום, ב-2001 ביקש הנאשם להקים ארגון בשם "מדור אחד", אשר מטרתו פגיעה בערבים המסייעים לטרור. במרס 2004 החזיק הנאשם בדירת מגוריו 37 מטעני חבלה מאולתרים שבהם חומר נפיץ שבכוחו להזיק לאדם, רימון יד צה"לי שבכוחו להמית אדם ובו חומר נפץ הודף שבכוחו להזיק לאדם.[40] שיא פעילות הארגון היה בהטמנתו של מטען חבלה מתחת לרכבו של חבר הכנסת עסאם מח'ול, מתוך כוונה להתנקש בחייו על רקע עמדותיו הפוליטיות. מטען החבלה התפוצץ בעת התנעת הרכב, ואך בדרך נס האירוע לא הסתיים באובדן חיים. מטען נוסף הוטמן, באותה דרך, מתחת לרכבו של אחד מתושבי חיפה הערבים, אשר למרבה המזל הבחין בו לפני שהתפוצץ. פיגוע נוסף שהוצא אל הפועל היה הטמנתו של מטען חבלה במסגד אל חאג' עבדאללה בחיפה, במטרה למוטט את המבנה על יושביו. מטען זה התפוצץ בעת שאחת המתפללות הגיעה למקום, וגרם לפציעתה.[41]

באת כוח הנאשם השיבה לכתב האישום וטענה כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין ואינו אחראי למעשיו. על פי טענתה, הנאשם לוקה במחלת נפש, אשר שוללת ממנו לחלוטין את כשירותו לעמוד לדין ואת אחריותו הפלילית בעת ביצוע מעשיו. הנאשם נבדק על ידי כמה מומחים בתחום הפסיכיאטריה, והוגשו ארבע חוות דעת שונות. לאור חוות הדעת הסותרות שהציגו, הוחלט כי הנאשם ייבדק על ידי פנֶל של רופאים פסיכיאטרים.

חוות הדעת האחת גרסה כי מדובר בבחור הסובל ממחלת נפש פסיכוטית, שהתפתחה בהדרגה לפני שנים והגיעה לשיאה במעשים המיוחסים לו. נטען שם כי בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו והן בכתיבת חוות הדעת הנאשם לא הבדיל בין מותר ואסור ולפיכך אינו יכול לקחת חלק בהליכים המשפטיים ולהגן על עניינו. חוות הדעת השנייה, של שני מומחים, גרסה כי הנאשם אינו סובל ממחלת נפש במובן המשפטי של המילה. מדובר באדם שסובל מהפרעת אישיות לא יציבה רגשית ולא בשלה, עם קווים נרציסיסטיים, פראנואידליים ותלותיים. בנוסף, הנאשם סובל מהפרעה בקשב וריכוז מגיל ילדות. על פי הבחנתם, הוא אחראי למעשיו. כמו כן, הוא מסוגל לעקוב אחרי הליכי המשפט, להבין את מהות האשמה והעונש, לקבל סעד משפטי מסנגורו, וכשיר לעמוד לדין. חוות הדעת השלישית, של פנֶל פסיכיאטרים, קבעה כי השיפוט של הנאשם מוערך כתקין. אין מצב פסיכוטי בעת הבדיקה. הנאשם מבין את מהות העבירות כפי שאלו מופיעות בכתב האישום ואת ההשלכות הנובעות מהן. הוא יודע שמעשיו הם בגדר עבירה על החוק, למרות שהוא סובר שיש להתחשב בו במקרה זה. הוא אינו מביע חרטה על מעשיו. בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו לא סבל ממחלת נפש, ידע להבחין בין טוב לרע, ובין מותר ואסור. כך גם בעת הבדיקה. לפי חוות דעת זאת, הוא מסוגל לעמוד לדין. כמו כן, צוין כי לא נצפו בעת הבדיקה סימנים למחלת נפש הפוגעת בשיפוט ובבקרת המציאות. חוות הדעת הרביעית קבעה כי כל התפתחותו של הנאשם מגיל שתים-עשרה מובילה לכיוון של התפתחות מצב פסיכוטי פרנואידי. הנאשם סובל ממחלת נפש, ומתוך אמונה פסיכוטית בשליחות אינו מבין שהפעולה שביצע חורגת ממסגרת החוק החברתי.

השופטים שהעריכו את חוות הדעת לא השתכנעו כי התקיים התנאי המקדמי שמחייב קביעה כי אינו כשיר לעמוד לדין. כמו כן לא השתכנעו כי במקרה זה יש לפטור את הנאשם מאחריות פלילית. השופטים החליטו לאמץ את חוות הדעת שלפיהן הנאשם סובל מהפרעות אישיות שלא עולות כדי "מחלת נפש" במובן המשפטי של המילה (פסיכוזה). לסיכום, הם קבעו "כי הנאשם מסוגל לעמוד לדין וכי לא חל עליו הסייג של אי שפיות". הם הוסיפו: "לא שוכנענו בקיומם של מחלת נפש או ליקוי בכושרו השכלי של הנאשם, כנדרש בסעיף זה, ואין אנו רואים מקום לקיומו של ספק סביר בקשר לכך". לכן הוחלט לדחות את טענות הנאשם.[42]

למרבה הצער, אלירז גולן תלה עצמו בתאו בבית המעצר "קישון", ולאחר ימים ספורים מת מפצעיו. משפטו היה אמור להתחיל זמן קצר לאחר מכן; זאת לאחר הקביעה של שופטי בית המשפט המחוזי בחיפה שהוא כשיר לעמוד לדין. עורכת דינו של גולן אמרה כי בשנה וחצי ממועד מעצרו ועד למועד ההתאבדות היא טענה בתוקף כי מרשה מעורער בנפשו. לדבריה, "צריך לבדוק מדוע שמו אותו בבית מעצר רגיל ולא הצליחו למנוע ממנו להתאבד".[43]


אלימוּת של קבוצות – מבַצעים, משדלים ומסייעים

בנוסף לאלימות של יחידים, התקיימו במשך השנים גם כמה מקרים של מעשי אלימות של קבוצות של יהודים נגד ערבים. הנודע שבהם הוא זה של "המחתרת היהודית", שפעלה בשנות השמונים של המאה העשרים, שעליו נכתב בהרחבה.

"ט.נ.ט. (טרור נגד טרור)", קבוצה שביצעה בדצמבר 1983-ינואר 1984 שורה של פעולות של הטמנת רימונים ממולכדים במוסדות דת לא יהודיים באזור ירושלים. החשודים במעשים – עמרם דרעי, דוד דרעי ואורי בן עיון – נעצרו באפריל 1984, ונידונו לשש שנות מאסר בפועל. חשוד רביעי, אברהם דרעי, שימש כעד מדינה במשפט. (לפי שפרינצק, כהנא הוא זה שפיתח את הרעיון של ט.נ.ט עוד ב-1974[44]).

בינואר 1984 נחשפה "כנופיית ליפתא", התארגנות יהודית שהתכוונה לפוצץ את מסגדי הר הבית. חברי הכנופיה, שהתגוררו בכפר הנטוש ליפתא בפאתי ירושלים, חדרו בליל 26 בינואר 1984 לרחבת הר הבית עם מטעני חבלה, אך התגלו טרם הצליחו לבצע את הפעולה. שניים מחברי הכנופיה נמצאו בלתי כשירים לעמוד לדין, אחר נמלט מהארץ והרביעי – שמעון ברדה – נפשט לשנים בכלא. ב‑1988 נמלט ברדה מכלאו והצליח להשיג רקטת לאו שבאמצעותה ביקש להשלים את המשימה, אך הסגיר עצמו למשטרה לפני ביצוע המעשה.

לאחר הירצחו של הרב מאיר כהנא, ב-1990, התארגנו ארבעה בני נוער חברי תנועת "כהנא חי" בקבוצה שקראה לעצמה "סיירת הנקמה", ושמטרתה הייתה לנקום את הירצחו של הרב. חברי הקבוצה היו טל שחר, זאב וולף, נחמיה משבאום וגרשון הרשקוביץ. ביום השנה השני להירצחו של הרב כהנא, בנובמבר 1992, חברי הקבוצה זרקו רימון בשוק הקצבים שברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. כתוצאה מהתפוצצות הרימון נהרג ערבי ושבעה נפצעו. שמונה חודשים מאוחר יותר עצרו אנשי שב"כ את חברי הקבוצה, ואלה הורשעו ברצח.


"מחתרת הנקמה"

מקרה זה הוא אולי הדומה ביותר לזה המעסיק אותנו בחיבור זה. הוא נעשה על ידי צעירים "נורמטיבים", בעלי מניעים דתיים-לאומיים. לפיכך, ארחיב מעט על אודותיו.

באחד הימים, בחודש אוקטובר 1992, גנבו נחמיה וחברו גרשון רימון רסס מתוך אפוד צבאי אשר היה ברכב שבו נסעו כטרמפיסטים. הם הביאו את הרימון לחבריהם זאב וטל. הרימון הוסתר במשרדי התנועה. לאחר גנבת הרימון הם קשרו קשר לנקום את רצח מאיר כהנא. הם החליטו להשתמש ברימון כדי להביא למותם של ערבים. הם תכננו לבצע את זממם במלאת שנתיים למות רבם (15.11.1992). הם בחרו בשוק הקצבים שבעיר העתיקה בירושלים כמקום הפיגוע, בידיעה כי בשוק זה מצויים בדרך כלל ערבים, וכי יהודים אינם נוהגים להיכנס לשוק זה.

במסגרת הקשר יצאו נחמיה וטל, בתחילת נובמבר 1992, לסיור מוקדם בשוק הקצבים. הם ביקשו לקבוע את מקום זריקת הרימון, את אופן זריקתו ואת דרכי המילוט. לאחר כמה ימים (11.11.1992) נפגשו הארבעה וחילקו ביניהם את התפקידים שיועדו לכל אחד מהם. הם ערכו הגרלה. על פי תוצאותיה היה על זאב וולף לזרוק את הרימון. נחמיה משבאום וגרשון הרשקוביץ היו אמורים לשמש כתצפיתנים. היה עליהם לוודא כי תימנע פגיעה מיהודים. על טל שחר היה להודיע טלפונית למערכות העיתונים על הפיגוע ועל אחריות תנועת "כהנא חי". מכיוון שטל לא הגיע לפגישה למחרת היום, השלושה האחרים סיכמו לבצע את הפיגוע בלעדיו. השלושה יצאו לדרך. הם הצטיידו בכפפות גומי (למניעת טביעת אצבעות), בכסף ובכרטיסיות (להקלת ההימלטות לתל אביב) ובכרטיסי טלכרד. נחמיה וזאב התמקמו במקום שנקבע מראש לזריקת הרימון. גרשון המתין ליד טלפון ציבורי. נחמיה וזאב דחו את השעה המתוכננת לזריקת הרימון בשל חשש לפגיעה ביהודים אשר עברו במקום. גרשון (שקיבל את תפקיד המודיע למערכות העיתונים) לא ידע על כך. בשעה המתוכננת הוא הודיע לתקשורת על אחריות התנועה לפיגוע; זאת עוד לפני הביצוע בפועל. בינתיים התכוננו נחמיה וזאב לביצוע המשימה. זאב – שעל פי ההגרלה היה אמור לזרוק את הרימון – היסס. נחמיה נטל את הרימון וזרק אותו לתוך השוק ההומה אדם. כתוצאה מפיצוץ הרימון נגרם מותו של עבדל ראזק אדקידק. שבעה ערבים נוספים נפצעו.

בגין מעשיהם אלה הועמדו נחמיה, זאב, גרשון וטל – שהיו אותה עת קטינים (נחמיה, זאב וטל בני שש-עשרה; גרשון בן חמש-עשרה וחצי) – לדין בגין רצח, ניסיון לרצח וקשירת קשר לביצוע פשע. הם נידונו לחמש עד חמש-עשרה שנות מאסר. שניים מהם קיבלו חנינה כ"משקל נגד" לשחרור שייח' אחמד יאסין.

נחמיה משבאום הורשע ברצח ובניסיון לרצח בשל הרימון שהשליך ושגרם למותו של אדם ולפציעתם של אחרים. כמו כן הורשע על חלקו כאחד הקושרים. הוא סירב להביע חרטה. הוגש לגביו תסקיר קצין מבחן, אשר פרס את מסכת חייו הקשה ואת הטיפול הפסיכיאטרי שעבר. על נחמיה נגזרו חמש-עשרה שנות מאסר. עונשו הוקצב לעשר שנים. הוא השתחרר ב-2002.[45]

הסתבכויותיו של משבאום לא תמו בזה. כך לדוגמה בנובמבר 2004 הורשע בעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, החזקת סם לצריכה עצמית, החזקת סכין. כמו כן הורשע בהפרת הוראה חוקית פעמיים, בהשגת גבול פלילית, באיומים, בהכשלת שוטר בעת מילוי תפקידו, בהחזקת סם לצריכה עצמית, בהחזקה ושימוש בסם מסוכן לצריכה עצמית פעם נוספת. קודם לכן הורשע גם בעבירות של התפרצות וגניבה.

בדצמבר 2006 ציווה מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון על נתינתו של משבאום תחת פיקוח מיוחד. על פי הצו נדרש להתגורר ביישוב מעלה אדומים ולא לצאת מתחומיו אלא בהיתר המפקד הצבאי, זאת למשך שלושה חודשים. בבית המשפט הצבאי לערעורים צוין: "הנדון, יליד 1976 מתגורר במקום מבודד באזור הר ברכה. מאופיין כמי שאוחז באידיאולוגיה קיצונית אשר מבוססת על שנאת ערבים. [הוא] השתתף בין השאר בעימותים בין ערבים באיו"ש אשר במהלכם נגרם נזק לרכוש; כמו כן לקח חלק באירועים אלימים המגלמים סיכון לגופו של אדם". הסנגור "פירט בהרחבה את נסיבותיו האישיות הקשות של [משבאום], שהשתחרר לפני כשנתיים מריצוי מאסר בן עשר שנים בגין רצח אזרח ערבי לו היה שותף בהיותו קטין. הסניגור מנה את הסתבכויותיו לאחר שחרורו, תוך שהסביר כי אלה נבעו, ככל הנראה, מהשפעת המאסר בשנות התבגרותו החשובות. כך ציין הסנגור, לדוגמה, את התיקים הפליליים שנפתחו נגדו, ואף את העובדה כי נישואיו לא עלו יפה".[46]

במשפט "סיירת הנקמה" לובנו גם שאלות של "ביצוע בצוותא" במסגרת דיני הקשר. הובהר כי תיקון 39 לחוק העונשין, תשנ"ד-1994, עוסק בכל הנוגע לאחריותו של קושר העבירה לשמה נקשר הקשר. הוא מסדיר את אחריותם של הצדדים לעבירה. אלה הם השותפים לעבירה. המונחים "שותפים" ו"שותפות" אינם מופיעים בתיקון 39. עם זאת הוא מתאר בבירור את אחריות הצדדים לעבירה כמבצעים, כמשדלים וכמסייעים.

לעיתים אנו עדים למצב שבו עבירה היכולה להיעשות על ידי יחיד מתבצעת על ידי עבריינים אחדים, כאשר לכל אחד מהם תפקיד שונה בביצועה. אלה הם השותפים לעבירה. אפשר להבחין ביניהם לפי מידת תרומתם להגשמת העבירה. ההבחנה העיקרית היא בין שותפים ישירים לבין שותפים עקיפים.

השותפים הישירים נוטלים חלק בביצוע העיקרי של העבירה. אלה הם המבצעים בצוותא או המבצעים באמצעות אחר (סעיף 29 לחוק העונשין). השותפים העקיפים נוטלים חלק בביצוע העבירה. אלה הם המשדלים (סעיף 30 לחוק העונשין) או המסייעים (סעיף 31 לחוק העונשין). היסוד המבדיל בין צורות השותפות הוא תפקודי במהותו. ההבחנה נעשית על פי התפקיד השונה שיש לשותפים בהגשמת המזימה העבריינית המשותפת.

בראש הדירוג של הצדדים לעבירה רבת-משתתפים עומדים המבצעים בצוותא. הם השותפים הראשיים בביצוע העבירה, השותפות ביניהם מתבטאת בכך שהם נטלו חלק בביצוע העבירה כמבצעים ישירים. הם משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. מבחינת היסוד הנפשי, נדרש כי לכל אחד מן המבצעים בצוותא יהא היסוד הנפשי של העבירה אותה הם מבצעים. כן נדרש כי הם יהיו מודעים לכך שהם פועלים בצוותא. מבחינת היסוד העובדתי, לא נדרש כי כל אחד מהמבצעים בצוותא יבצע בעצמו את כל היסודות העובדתיים של העבירה (סעיף 29(ב) לחוק העונשין). החוק רואה במבצעים בצוותא גוף אחד, הפועל באמצעות זרועות שונות. פעולתה של כל זרוע משויכת לגוף כולו, ולכל אחד ממשתתפיו. ביצוע בצוותא מחייב תכנון משותף. הוא מבוסס על חלוקת עבודה בין המבצעים. ביצוע בצוותא אינו מבוסס בהכרח על אחידות המקום והזמן. המאפיין את המבצע בצוותא שהוא אדון לפעילות העבריינית. בידיו השליטה התפקודית-המהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשייה העבריינית. הוא חלק מהחלטה משותפת לביצוע העבירה. הוא חלק מהתוכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית האסורה. הוא פועל יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, כך שכל אחד מהם שולט – יחד עם האחרים – על הפעילות כולה. מעמדו ביחס להחלטה לביצוע העבירה הוא של איש "פנים", תרומתו היא "פנימית". חלקו הוא מהותי להגשמת התוכנית המשותפת. אין זה תנאי הכרחי או תנאי מספיק לביצוע בצוותא שהעושה נוכח במקום העבירה. אין זה תנאי הכרחי, שכן ביצוע בצוותא עשוי להתקיים ללא נוכחות פיזית. מבצע בצוותא עשוי לפעול ב"שלט רחוק", או להימצא במרחק כשומר או מתריע. אין זה תנאי מספיק, שכן נוכחות במקום עשויה להוות אך סיוע "חיצוני" למבצע הפיזי הישיר (המבצע העצמי או המבצע העיקרי). על כן, אפילו לא התקיימו בו היסודות העובדתיים, עשוי אדם להיחשב כמבצע בצוותא של עבירה. המאפיין את המבצעים בצוותא הוא שהם מהווים יחדיו יד אחת השולטת על הביצוע.

המשדל הוא שותף עקיף. תרומתו אינה "פנימית" אלא "חיצונית". עם זאת – ביחד עם המבצעים בצוותא – המשדלים הם שותפים ראשיים, שכן הם תרמו תרומה מהותית להתרחשות העבירה. תרומתו של המשדל מתבטאת בכך שהוא הביא את המבצע לידי קבלת ההחלטה לבצע את העבירה. הוא זה שהשפיע על המבצע והביא לידי כך שהתגבשה בו ההחלטה לבצע עבירה, ונעשו צעדים להגשמתה. קִרבתו של המשדל למעשה העבירה מתבטאת בכך שהוא זה שנטע בלב העבריין העיקרי את המחשבה הפלילית לביצוע העבירה. הוא המבצע האינטלקטואלי של העבירה. הוא זה שהביא לידי כך שאצל המבצע התגבש הרעיון לביצוע העבירה – אם בכך נטע בו את הרעיון מראש, ואם על ידי כך שהיטה את הכף במקום שבו המבצע היסס.

המסייע הוא שותף עקיף ומשני. הוא מצוי מחוץ למעגל הפנימי של הביצוע. הוא גורם "חיצוני". אין הוא יוזם הביצוע ואף לא משדל לביצועו. תרומתו מתבטאת בכך שהוא מסייע ביצירת התנאים לביצוע העבירה על ידי העבריין העיקרי. תרומתו היא בגדר אמצעי עזר (פיזי או נפשי). המסייע תורם תרומה לביצוע העבירה, שהוא "מחוץ" לביצוע הישיר, אם היא מסייעת לו. בדומה לשידול, גם הסיוע משקף את תפיסתה של החברה כי יש להרחיב את מעגל האנשים האחראים בפלילים ולכלול בחובו לא רק את המבצעים, אלא גם אנשים המסייעים לביצוע עבירה, בכך שהם יוצרים את התנאים המאפשרים את ביצועה. זו קִרבתו לביצוע העיקרי, וזהו הטעם בהטלת אחריות פלילית עליו.

ההבחנה בין המשדל למסייע מבוססת על כך שהמשדל הוא שותף ראשי, שהרי הוא השפיע על העבריינים לבצע את העבירה. לעומתו, המסייע הוא שותף עקיף. הוא אינו אבי הרעיון. תרומתו היא באמצעי עזר (שאינם בהכרח חיוניים). כמוכן, שני שותפים אלה – המשדל והמסייע – עשויים להתקרב זה לזה, באופן שהמסייע ייהפך למשדל. בעיקר כך במקום שהסיוע הוא "רוחני". קו הגבול עובר בהבחנה בין עזרה למי כבר גיבש לעצמו מחשבה פלילית (המסייע) לבין תרומה לגיבוש עצם המחשבה הפלילית (המשדל).

במשפט "סיירת הנקמה" הוחלט, בניסוחו של הנשיא אהרן ברק, כי נחמיה – שזרק את הרימון – הוא המבצע הפיזי הישיר או המבצע העיקרי. זאב, שנכח בזירת העבירה, היה אמור לזרוק את הרימון והיסס וזאב נטלו ממנו, הוא מבצע בצוותא עם נחמיה. הוא היה חלק אינטגרלי מההחלטה לבצע רצח. הוא היה איש "פנים" אשר נטל חלק בכל השלבים, פרט לשלב האחרון של זריקת הרימון. אמת, הוא לא זרק את הרימון. הוא לא ביצע את הקטילה. אבל אין בכך ולא כלום, שכן מבצע בצוותא אחראי גם אם לא ביצע בעצמו את כל יסודות העבירה. גרשון לא נכח בזירת האירוע. הוא היה מצוי, אותה שעה, במרחק מה מהמקום. תפקידו היה להודיע לתקשורת על דבר ביצוע הרצח. את משימתו זו הוא מילא. לפיכך, גרשון הוא מבצע בצוותא. הוא נטל חלק בביצוע העבירה, משתפקידו שלו נקבע מראש כמודיע לתקשורת. את תפקידו זה ביצע. העובדה שהוא לא נכח בזירת העבירה אינה מעלה ואינה מורידה. המבצעים בצוותא פעלו כגוף אחד, כשאיברים שונים מבצעים תפקידים שונים. אין לראות בגרשון מסייע. הוא לא היה שותף עקיף ו"חיצוני". הוא היה שותף ראשי ו"פנימי". כמו כן, אין לראות בו משדל. אמת, הוא היה מיוזמי הרעיון ומהפועלים להגשמתו; אך חלקו לא הצטמצם רק בשכנוע, בעידוד או בכל דרך שיש בה הפעלת לחץ לביצוע העבירה. הוא פעל, הלכה למעשה, להגשמת העבירה. טל היה מנהיג הקבוצה. הוא השתתף בתכנון. נקבע לו תפקיד בגדרי הביצוע. ביום האמור הוא לא התייצב למפגש עם חבריו. נחמיה התקשר עימו טלפונית, וטל אמר לו כי לא יעשו את הפעולה באותו יום. נחמיה הגיב כי יעשו זאת בלעדי טל. על כך הגיב טל "תעשו". אין לראות בהתנהגותו של טל משום חרטה הפוטרת אותו מאחריות פלילית. חרטה, בנסיבות העניין, צריכה להתבטא ביותר מאשר אי השתתפות בהמשך העשייה. היא צריכה להשתקף בפעילות למניעת עשיית העבירה או השלמתה. כל זאת טל לא עשה. נהפוך הוא: בסוף דבריו אמר לנחמיה "תעשו" – אמירה שיש בה היבט של עידוד. טל הוא מבצע בצוותא. הוא היווה חלק מהחבורה שהחליטה בצוותא חדא לבצע את הרצח. הוא נטל חלק מרכזי בכל הפעולות הדרושות לשם הגשמת ביצוע העבירה. הוא היווה אחת הזרועות של הגוף הזה. הוא היה ראש וראשון לכולם, הגוף פעל באמצעות זרועותיו השונות. אי השתתפותו בזריקת הרימון, שאינה מגיעה לידי חרטה, אין בכוחה לנתקו מהאירוע הפלילי רב המשתתפים.[47]


קִרבה-ריחוק מהקורבנות בשני הצדדים

בהתבסס על ההנחה שרוב רובם של מעשי הטרור נתפסים כ"נקמה" על מעשיו של היריב, אציע שני מימדים נוספים החותכים את הקטגוריות השונות שצוינו לעיל, ונעים על הציר שבין בררנות מוחלטת לבין חוסר הבחנה מוחלט.

מנקודת המבט של המניע למעשה – האם הוא מבוסס על מעגלי היכּרות עם נפגעים קרובים של מבצע המעשה או רחוקים ממנו (פגיעה במבצע עצמו; פגיעה במשפחתו, בחבריו או בידידיו; פגיעה במישהו לא מוכּר בקולקטיב שממנו בא); מנקודת המבט של ביצוע המעשה – האם הנפגע נבחר בררנית, בהיותו פוגע בעצמו, או שהמעשה נעשה נגד בני אדם במעגלים רחוקים יותר (פגיעה בעושה מעשה אלימות או טרור עצמו; פגיעה במשפחתו הישירה, בחבריו או בידידיו; פגיעה במבצעי מעשי אלימות וטרור בכלל; פגיעה במישהו לא מובחן בקולקטיב שממנו בא).

ככל שנעים ממעגלים קרובים למעגלים רחוקים יותר של היכּרות עם הקורבנות בקולקטיב של מבצע המעשה, אפשר להניח כי המניע הוא אישי יותר ואידיאולוגי, דתי או לאומי פחות. בקוטב האחד נמצא בדרך כלל דתיים-לאומיים; בקוטב האחר – גם חילונים (עמי פופר הגיע מרקע חילוני-עירוני, לא ידוע אם הייתה לו זיקה יהודית-מסורתית או פוליטית-ימנית. רק במאסר חזר בתשובה;[48] דניאל מורלי הגיע מרקע חילוני; ניר עפרוני ואלי וענונו, חברי קיבוץ דליה של השומר הצעיר, רצחו בזיכרון יעקב עובד תחנת דלק כ"נקמה על רצח החיילת הדס קדמי". ניר היה ככל הידוע חילוני צרוף; ואנונו למד במשך תקופה קצרה בפנימייה דתית, אבל לא החזיק שם מעמד זמן רב, ועבר ללמוד בבית הספר כדורי במשך שלוש שנים לפני שהתגייס לצבא. אחיו סיפר: "בביקור האחרון שהיה לנו אצלו הוא ביקש שנביא לו טלית, תפילין וכיפה. אנחנו מפחדים שהוא ירצה לתלות את עצמו עם התפילין. הוא לא היה אף פעם דתי גדול"[49]).



[1] שפרינצק 1995: 4.


[2] Richardson 2006


[3] אתר הקול היהודי, 13.12.2018.


[4] Hamden 2019


[5] הכנסת, מרכז המידע, "תנאי כליאה של האסירים הביטחוניים במתקני הכליאה של שב"ס", 2015.


[6] פקודת הנציבות, "כללים ביחס לאסירים ביטחוניים", 29.9.2016.


[7] שירות בתי הסוהר, "הפעלת אגפים לשומרי מצוות (לש"מ) ואגפים דתיים (אג"ד)", נוהל 03-0001, 8.8.2010.


[8] הכנסת, מרכז המידע, "תנאי כליאה של האסירים הביטחוניים במתקני הכליאה של שב"ס", 2015.


[9] מכתב מאת לשכת הנציבה, שירות בתי הסוהר אל ח"כ אורי אריאל, 12.11.2002.


[10] Singer 1981


[11] ע"פ 1742/91.


[12] ע"פ 1836/91.


[13] ע"פ 2506/96.


[14] ע"פ 2506/96.


[15] אתר mako, 11.12.2011.


[16] הארץ, 13.2.2002.


[17] אתר mako, 11.11.2011.


[18] שפרינצק 1995: 25-24.


[19] במדבר כ"ב, י"א.


[20] במדבר כ"ה, י"ב-י"ג.


[21] פ"ח 861/05.


[22] הארץ, 30.7.2015.


[23] תפ"ח 44503-08-15.


[24] תפ"ח 44503-08-15.


[25] ע"פ 317/83.


[26] ע"פ 1928/92.


[27] אתר ישראל גולדשטיין, לזכרו של בנו ברוך גולדשטיין.


[28] ע"פ 410/85.


[29] אתר חננו.


[30] מעריב, 12.8.2005.


[31] אתר ynet, 4.8.2005.


[32] אתר וואלה!, 24.11.2013.


[33] אתר ערוץ 7, 4.8.2005.


[34] אתר ynet, 4.8.2005.


[35] מעריב, 12.8.2005.


[36] הארץ, 11.7.2012.


[37] תפ"ח 4144/98.


[38] הארץ, 16.8.2011.


[39] תפ"ח 657-09.


[40] ת"פ 1035/04.


[41] ע"פ 9995/05; ע"פ 10735/05.


[42] ת"פ 1035/04.


[43] אתר nrg, 8.9.2005.


[44] שפרינצק 1986: 143.


[45] ע"פ 2796/95.


[46] ערר (איו"ש) 1/07.


[47] ע"פ 2796/95; ע"פ 2813/95; ע"פ 2814/95.


[48] אתר nrg, 2.12.2008.


[49] חדשות, 8.1990.

147 צפיות