• עידן ירון

הגשמת היעדים של המבצעים

עודכן ב: 22 מאי 2019

מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


יוהנס מוסט הציע כבר בשנות השמונים של המאה התשע עשרה כמה יעדים מצטברים של פעילות טרור: אלימות שערורייתית תשבה את דמיון הציבור; הקהל שלה יתעורר לסוגיות פוליטיות; אלימות מעצימה מיסודה, וכוח מטהר; אלימות שיטתית עשוי לאיים על המדינה ולהכריחה להגיב באופן שיביא לתגובות של דה-לגיטימציה; אלימות עשויה לערער את היציבות של הסדר החברי ולאיים למוטט את המרקם החברתי; בסופו של דבר, העם ידחה את הממשלה ויפנה אל ה"טרוריסטים".[1]


האם, להערכת המעורבים בדבר, פעילותה של ההתארגנות – ובכלל זה אירועי הירי והנחת המטענים – השיגה יעדים מעין אלה? נראה כי התשובה לכך שלילית. בראייה לאחור, המציאות בשטח לא השתנתה בעקבות פעילות זאת, ולא הושגו הישגים ממשיים כלשהם. לעומת זאת, המחיר ששילמו אחדים מן השותפים לפעילות היה כבד.


בעניין זה בולט המקרה של אשר (בן דוד) ויזגן, שגרם באוגוסט 2005 למותם של ארבעה פועלים ערבים ולפציעתו של פועל ערבי נוסף, שעבדו עימו, "כדי לסכל באופן זה את תוכנית ההתנתקות, עליה החליטה ממשלת ישראל, ולעצור את ביצועה". ליתר דיוק, הנאשם טען כי "גרם למותם של חפים מפשע כדי למנוע באופן זה גזירות ואסונות אשר יוטלו על עם ישראל מידי שמיים כתוצאה ממימוש תוכנית ההתנתקות".[2] למותר לציין כי המעשה לא הביא לתוצאה המקווה.


יש לזכור עם זאת כי ארגון לח"י מנה מאות ספוּרות של חברים, אבל ביצע פעולות נועזות נגד השלטון הבריטי ותרם לערעורו. הסיכון ניכּר במיוחד כאשר הקבוצה הרדיקלית פוגעת במטרות רגישוֹת – כמו חברי "קבוצת-חוץ" חפים מפשע, וכן בסמלי שלטון או בסמלים אחרים ואף באתרים קדושים (במקרה שלנו, כנסיות ומסגדים – בראש ובראשונה המסגדים שעל הר הבית).


הלקח הנלמד

עליזה גרשון, מנכ"לית צו פיוס, כתבה בעקבות מעשי דוּמָא ושליסל: "מה מביא אדם להרגיש שהוא מסוגל לשלח אש בבית של תינוק, או לדקור בגבם צועדים שמעולם לא פגש? הצידוק האידיאולוגי – אמונה, קנאות לדבר האל, נקמה – הוא הרעיון שהאדם מאמץ לעצמו כדי לבצע בפועל את רגשות השנאה המפעפעים בו. אולם היסודות לשנאה הזאת, שמאפשרים פגיעה בתינוק ישן ובנערות, הם ראייה של הזולת כזר, כמעט לא-אנושי, דמוניזציה שמביאה למחיקת כל מה שאנושי באדם שעומד מולך, עד כדי כך שאתה לא מרגיש את כאבו כאשר אתה פוגע בו".[3]


"המחתרת היהודית החדשה" התפרקה במידה רבה עם החקירה, המשפט וריצוי הדין של חלק – אולי קטן ואף שולי – מחבריה. האם בעקבות תהליכים אלה שינו היחידים שהיו חברים בה את האידיאולוגיה, האסטרטגיה והיעדים שלהם? התשובה לכך מורכּבת.


נראה כי לפחות בקרב החברים המורשעים, שריצו את דינם, חלה התמתנוּת מסוימת. האם בעקבותיה הם מוכנים – הלכה למעשה – לקבל במלואם את כללי המשחק הדמוקרטיים, להכּיר בפלורליזם פוליטי ואידיאולוגי, ולכוון לשינויים חברתיים-פוליטיים הדרגתיים?


במישור ההתנהגותי נראה כי חברים אלה מסכימים כיום, יותר מאשר בעבר, לקבל את עקרון הפעולה במסגרת מוסדות המדינה – ללא קשר לתפיסת הלגיטימציה שלהם – ולחדול מנקיטת שיטות אלימוֹת כדי להשיג את יעדיהם. גם אם נִראה בהם עדיין "מיליטנטים" או "רדיקלים" במידה רבה, נוכל להגדירם למעשה כיום כ"רדיקלים לא-אלימים", או כ"מיליטנטים פרגמטיים" בניגוד ל"מיליטנטים קיצונים".[4]


במישור האידיאולוגי, תפיסת ה"אויב" שלהם לא השתנתה בהכרח. מבחינה זאת – ובדומה למצב בקרב כל ה"מיליטנטים הקיצונים" – נראה כי הם עדיין לא מקיימים הבחנה חותכת בין הפעלת אלימוּת – תהיה זאת קולקטיבית, או לעיתים גם יחידנית – כלפי לוחמים לעומת הפעלת אלימוּת כלפי אזרחים בלתי מעורבים. התפיסה הדתית-הלאומית הקיצונית של מצב מלחמה ("עזרת ישראל מיד צר") בין שני ציבורים כוללים, אינה פוסחת גם עליהם. בדומה לרדיקלים בהקשרים פוליטיים-חברתיים אחרים, נראה כי ה"דה-רדיקליזציה" – ככל שזו מצליחה – נוגעת במיוחד לשינוי עמדות באשר לנקיטת אלימוּת, ופחות מכך כלפי המשטר הדמוקרטי והערכים העומדים בבסיסו.[5]


ככלל, כפי שציינתי לעיל, דה-רדיקליזציה במישור ההתנהגותי אינה צריכה להתלוות תמיד בדה-רדיקליזציה במישור האידיאולוגי. יש לזכור כי "בתי הכלא מלאים אנשים שלמראית עין מקבלים את עונשם ולכל דבר ועניין הם מתנהגים כאסירים למופת שמבקשים לשוב למוטב, אך בחשאי הם משתמשים באירוניה ודוחים את הלגיטימיוּת של החוק שעל פיו נשפטו ושל השופטים שחרצו את דינם. לעצמם ולחבריהם הקרובים הם אומרים: 'השאלה מי כותב את החוקים ומפעיל אותם היא שאלה של כוח, לא של צדק'".[6]


תיאוריית קונספירציה

עורך הדין של שלומי וירדן, נפתלי ורצברגר, שב וטען בבית המשפט כי "סוכן מדיח מטעם השב"כ יזם את ניסיון הפיגוע במטרה להפיל בפח חלק מהעצורים". הוא פירט: "מי שחושב שככה סתם באקראי סיור משטרתי גילה את השניים באישון לילה בא-טור, הוא נאיבי להחריד. יש טביעת אצבע שהשב"כ יושב על המהלך מתחילתו".[7]


עו"ד ורצברגר אמר: "התחושה המלווה אותי עד היום היא שבסיפור הזה היה משהו שנראה כמו... שמישהו תמרן אותם – אולי השב"כ או מישהו כזה. סיפור האיתור באמצע הלילה, שבו בלשי היחידה המרכזית [ניידת סיור של תחנת שלם במזרח ירושלים] תופסים אותם "על חם" במקום שכוּח אל הוא יותר מדי פנטסטי. לדעתי יש אפשרות שלמישהו זה היה נוח. כל החבורה הזאת במעגל השני הייתה בגדול הגרעין של 'נוער הגבעות'. לרשויות היה רצון אז לדאוג שהם ייעלמו מהזירה הציבורית. בעקבות המעשה הצליחו הרשויות לאסוף כמויות נשק ותחמושת גדולות שנאגרו בגבעות. מרשי נעלבים כאשר אני אומר את זה – הם באמת שיחקו באש – אבל זה היה יותר חסמב"ה [ראשי תיבות של 'חבורת סוד מוחלט בהחלט', היא חבורת ילדים סודית המופיעה בספריו של יגאל מוסינזון ופועלת בשירות היישוב ומדינת ישראל נגד אויבי המדינה], מאשר 'ארגון טרור'. שלומי נראה לי כמי שמדבר גבוהה גבוהה ודוגל באידיאולוגיה נוקשה, אבל בסופו של דבר הוא מורה לטבע רך ועדין נפש".


איור של שלומי דביר-זליגר במהלך חקירתו בשב"כ

להערכת עו"ד ורצברגר, "שלומי לא עשה פעולות מעבר לזו שבה נתפס. התנהלותם של המעורבים בבית הכלא גם היא לא הייתה טיפוסית למחתרת. הדרך שבה ההתארגנות נבנתה הייתה חריגה: לא היה קשר של חברות קודמת ביניהם, ולא התקיימה קבוצה מאורגנת. הם היו אוסף של אנשים שהבטן לחצה להם. עם זאת, אם הפיגוע היה אכן מתרחש – הוא היה גולדשטיין בריבוע. בדרך כלל הוא אינו נוטה לתיאוריות קונספירציה, אבל מקרה זה מזמן במיוחד תיאוריה כזאת".


כיוון מחשבה כזה פוּתח באופן מלא יותר על ידי ראש ישיבת בית אל הרב זלמן ברוך מלמד: "אחרי מה שקרה בזמן האחרון, עולה לדיון השאלה – כיצד צריכות להיות דרכי הפעולה של המשטרה והשב"כ? כיצד עליהם לטפל בתנועות קיצוניות? האם מותר שהסוכנים הסומים של השב"כ, השתולים בתנועות הקיצוניות, יהיו גם פעילים בעצמם ויעשו בעצמם פעולות בלתי חוקיות על מנת לרכוש את אמונם דל אני התנועות הקיצוניות? יתר על כן, האם מותר שאנשי משטרה סמויים, או אנשי שב"כ, יקימו בעצמם תנועות קיצוניות, שיעשו כל מיני פעולות קיצוניות, ועל ידי כך ימשכו אליהם את הקיצונים, ובכך יאתרו אותם ויוכלו לשלוט במצב? האם כדי להרתיע את הקיצונים ממעשים בלתי חוקיים מותר לפעילי שב"כ להסית אותם לפגוע בערבים, לעשות פעולות נקם, ואחר כך לתפוס אותם בשעת מעשה חמור, ובכך להגדיל את עונשם; כל זאת כדי שהעונש שהם יקבלו ירתיע את הקיצונים האחרים? שאלות אלו עולות לדיון הציבורי בעקבות המאורעות שעברנו, ובעקבות הגילויים שבאו אחריהם. הווי אומר, שלא מן הנמנע שחלק מהפעולות הקיצוניות במיוחד נעשות על ידי סוכנים של המשטרה. כל זה נעשה, כמובן, במטרה לעלות על עקבות הקיצונים באמת, לאתר אותם ולהיות עם היד על הדופק על מנת לעצור ולמנוע מראש מעשים בלתי חוקיים. אפשר שהסוכנים של השב"כ עושים מעשים פרובוקטיביים, מעשים אלימים בלתי חוקיים, מסיתים, מתפרעים, פוגעים ברכוש ערבי וכדומה, וכך הם מושכים אליהם את הקיצונים. הם מסיתים אותם, מגרים אותם לעשות פשע, ואחר כך מסגירים אותם, והקיצונים נתפסים ונענשים".[8]


בשיחה שהוקלטה בחשאי בין שלומי לירדן, הראשון אמר בפירוש: "אתה מעלה על דעתך שתפיסה זו [שלהם ביעד בא-טור] הייתה מכוונת? מה פתאום?". בהמשך: "אבל יש לי הוכחות. [חוקר שב"כ] אמר לי – לא יודע אם נפלט לו – כי זה כישלון שלנו שלא ידענו עליכם מראש. [חוקרת משטרה] אמרה בתמימות שהיא רואה שהחטיבה היהודית לא רצינית, ואף פעם אין להם מידע מראש".[9]


ירדן: מילֵא, אנשים טיפשים תופסים אותי ברחוב אחרי עשרים שנה ואומרים: "נכון, נכון, הייתה שם קונספירציה, היה מישהו שהלשין עליכם"; אבל כאשר אתה עורך דין שיודע את כל הפרטים לעומק, אפילו הרבה יותר טוב מאיתנו – שלא היה שם שום דבר; שלשב"כ לא היה שום מידע – איך אתה יכול לומר כאלה שטויות.[10]

עם מעצרנו חשדתי שהיה מידע לגבינו או שיתוף פעולה; אבל ככל שנקף הזמן ולמדנו את החומרים שנחשפו הבנו היטב שלא מיניה ולא מקצתיה – לא היה שום מידע לגבינו.[11]


שלומי: תיאוריית קונספירציה בעניין שלנו היא קשקוש.[12]


בספרם של בר-זוהר ומשעל "חיסול ממוקד: שב"כ – המבצעים הגדולים" נכתב על שאירע לאחר תפיסתם של שלומי וירדן: "השוטרים ההמומים הזעיקו מייד את חבלן המשטרה, שהגיע למקום ונטרל את המטען בהצלחה. הם גם התקשרו לשב"כ, ליתר דיוק למחלקה היהודית, שאנשיה נשמעו המומים מהסיפור לא פחות מהשוטרים [...]. בשב"כ הופתעו מאוד ממעצר השניים, מאחר שלא היה להם שום מידע על הכוונה לבצע פיגוע בא-טור, וגם על חומרי החבלה שהסתובבו באין מפריע בבת עין.[13]


בחקירת השב"כ התנהלו חילופי הדברים הבאים בין שלומי לבין החוקר: "אני מניח שאצלכם לא יודעים, מכיוון שאתם לא עקבתם אחרינו, אם היה לכם איזשהו מושג על הדיבורים שהיו לפני זה הייתם כבר עוקבים אחרינו בפועל לתפוס אותנו 'על חם', מכיוון שלא עקבתם אחרינו – אתה לא יכול לדעת את זה – אני יכול לדעת את זה – איך? – לפי ההתנהגות של השוטרים, ראיתי את זה טוב מאוד – אז איפה השוטרים נפלו עליכם? – מה – אז איך השוטרים האלה פתאום נפלו עליכם? שלוש בבוקר, איך הגיעו? – תשמע, אם השב"כ היה יודע משהו לא השוטרים היו נופלים עלינו, היו עשר חוליות של השב"כ, אקדחים ו... איתם (מגחֵך) 'ידיים למעלה', ברגע שהיינו מחברים את הנפַּץ".[14]


בסיכום פרשת התביעה, עו"ד באומהורן אמרה: "עכשיו אנחנו באמת יותר רגועים. אף אחד לא הלשין [...]. זאת הייתה תפיסה מקרית של השוטרים. בשביל זה הם קיבלו [...] תעודת הוקרה – מנעו פיגוע אכזרי מאוד שהיה יכול לעלות לנו [...] ברמה הבין-לאומית באסון כבד מאוד".[15] מסתבר כי לפחות להבנת עורכת הדין מטעם התביעה, "ככל שמדובר בשב"כ ובפרקליטות המדינה, לא ידעו כלום – לא היו מידעים, לא היה שום דבר. שלומי וירדן נתפסו בטעות. זה לא הסתדר לי בראש – איך הדפוקים האלה נשלחו לעשות דבר כזה, אבל בוודאי שלא הייתה קונספירציה".


גם גורמים בפרקליטות המדינה הביעו בפניי את תחושתם והבנתם שלא היה כאן מקרה של קונספירציה, ושהשב"כ ככל הנראה לא ידע פרטים כלשהם לפני האירוע.


יהודה כהן

אם היה לשב"כ מידע כלשהו לגבי התכנון וניסיון הביצוע של הפיגוע, הוא סופק לו מאדם מסתורי ומעורר עניין מיוחד: יהודה כהן.


ככל הנראה, במשך ראשית שנות האלפיים (2008-2000) פעל באזור יהודה – לפחות על פי עדותו, ועדויות מסוימות של השב"כ עצמו – סוכן שב"כ בשם יהודה כהן. סיפורו של כהן מרתק.[16] לפי גרסתו, הוא נשתל על ידי השב"כ בלב ליבּו של הימין הקיצוני ביהודה ושומרון, ומשם פעל בחשאי באופן יומיומי. כלפי חוץ היה כהן פעיל בולט של הימין הקיצוני בבת עין, בחברון ובקריית ארבע. כהן עסק שנים בשיקום נוער בעייתי, תוך כדי לימוד תורה, עבודה חקלאית ורעיית צאן.[17]


מה ששבר את כהן, לטענתו, היה הירצחו של חברו ארז לבנון, תושב בת עין שנדקר למוות ליד הכפר בית אומר ב-2007: "קיבלתי הודעה על כך שארז נעדר, שעה וחצי לאחר מכן מצאנו את הגופה, מבותרת. אני מצד אחד נלחמתי מול המשטרה עם החברים של לבנון כדי שלא ייקחו את הגופה לנתיחה, ומצד שני ידעתי שאני צריך להעביר מידע על כל מי שהיה לידי".


בעיתונות דווח אמנם כי "מוקדם יותר הבוקר סיפר בזעזוע חברו ושכנו של לבנון בבת עין, יהודה כהן: 'ראיתי את ארז מבותר, זה היה רצח מזוויע'. כהן, בעל חווה ביישוב, היה מהראשונים שהגיעו לזירת הרצח ביחד עם כיתת הכוננות של היישוב. 'מדובר ב-100 מטר קו אווירי מהבית הקיצוני של היישוב. הוא התבודד במקום הזה כמו הרבה מתושבי המקום. זה יער קסום, מקום של הטבע'".[18]


כהן המשיך וסיפר: "המוות שלו היה קשה מאוד. אני הזהרתי מפני רצח באותה תקופה. יצאתי מהאזור, נסעתי לכיוון המרכז כדי לנשום, אבל החזירו אותי, הכריחו אותי לעבוד, להעביר מידע. מבחינתי, אז כלו כל הקִצין וביקשתי להפסיק. ישבתי עם המפעילים שלי והם אמרו לי: 'אם אתה לא תעשה את זה, מי יחליף אותך? יותר קל לנו להכניס סוכן סמוי אל תוך חמאס מאשר אל ארגוני הימין הקיצוני. ראש מחלקה בשירות אמר לי שאני הסוכן שהחזיק מעמד הכי הרבה זמן בשטח בלי להיחשף, ובגל זה הם לא יכולים לוותר עליי. אבל לא יכולתי יותר. נפגשתי עם הפסיכיאטר של השירות ועם רכז השטח האזורי, ואמרתי להם שדי. הם ידעו שאני לא יכול יותר".[19]


ירדן הפנה אותי לבלוג של תומס גוטמן, שכותב בפרופיל שלו: "נולדתי להורים ניצולי שואה, וגדלתי בארץ קומוניסטית, ומילדות נחשפתי לפרקטיקות של המשטרים הטוטליטריים. למדתי להבין את השפה והחשיבה של האידיאולוגיות השמאלניות בכל הקשת". בכותרת "החטיבה היהודית בשב"כ ומלחמת האחים – עבירות נגד הדמוקרטיה, נגד המסורת ונגד המוסר", הוא כתב: "מי ש'גילה' את 'מחתרת בת עין' היה סוכן השב"כ יהודה כהן, שנשתל בקריית ארבע, התחתן עם בחורה השייכת למשפחה ידועה בחוגי הימין הדתי שאִתה הקים משפחה [...], והוא עבד בשביל החטיבה בלב חברון. במסגרת 'גילוי מחתרת בת עין' נעצרו מנהיגי ימין [...], אבל השב"כ לא הצליח להפליל אותם, אז בשב"כ נאלצו להסתפק בהרשעת אנשים לא מפורסמים" (הבלוג של תומס גוטמן, 27.12.2014).


בשיחה שהוקלטה בחשאי בין עופר [ע'] לירדן [י'] התנהלו חילופי הדברים הבאים: "ע': תגיד, אתה מכּיר את יהודה כהן? – י': אני חושב עליו הרבה-הרבה – ע': כן? – י': כן [...] – ע': מעסיק אותך גם, אה? – י': נורא – ע': זה... זה כבר היה בימים האלה עד שעצרו אותי כבר, השם הזה כבר לא יודע למה מכמה וכמה אנשים כבר הוא צף כזה בולט-בולט – י': תראה, אימא שלי באה ואמרה לי שבמעצר אומרים שהוא משת"פ ופה ושם, ובטח היא אמרה לך את זה כשהיא דיברה אתך – ע': לא, לא, לא מה אני... אני יגיד לך... לא משנה, אני לא רוצה להגיד פה עכשיו שמות של אנשים ש...".[20]


ירדן: "באחד האירועים קראתי לשלומי ויהודה כהן לעזור לי ללכוד את רנימאת מצוריף... יריתי כדור אחד לעברו, אבל היות וחשדתי שיהודה כהן משת"פ (מה שהתברר כנכון אחרי שנים), לא רציתי לפגוע בו בירי".[21]


מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


[1] ראו Townshend 2002: 13.


[2] פ"ח 861/05.


[3] ישראל היום, 3.8.2015.


[4] Ashour 2009


[5] Ashour 2009


[6] קוטזי וקורץ 2018: 42.


[7] הארץ, 14.5.2002.


[8] אתר ישיבה, י"ג בכסלו, תשנ"ו).


[9] שב"כ, "תמלול פעולת האזנה בין ירדן מורג לשלמה דביר בתאריך 22 מאי 2002".


[10] ריאיון מקוון, ירדן מורג, 12.8.2017.


[11] ריאיון מקוון, ירדן מורג, 4.3.2018.


[12] ריאיון אישי, שלומי דביר-זליגר, 13.8.2017.


[13] בר-זוהר ומשעל 2017: 216, 217.


[14] הקלטת חקירה של שלומי דביר-זליגר, 1.5.2002.


[15] ת"פ 5034/02.


[16] ראו לדוגמה ב"ש 4897-08.


[17] חדשות וואלה!, 14.10.2006.


[18] מעריב, 26.2.2007.


[19] אתר ערוץ 7, י"ז באלול תש"ע.


[20] שב"כ, "פעולת האזנה בין ירדן מורג ובין עופר גמליאל, 13.5.2002".


[21] ריאיון מקוון, ירדן מורג, 12.8.2017.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0