• עידן ירון

מניעים לביצוע המעשה

עודכן ב: 22 מאי 2019

מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


מצב נפשי מעורער – פסיכופתיוּת (בשילוב רקע אחר)

האנתרופולוג סקוט עטרן בילה במשך שנים בשיחות עם טרוריסטים – מעזה לאפגניסטן, מאינדונזיה לאירופה – כדי להיטיב להבין את עליית האלימוּת הדתית. את הבנותיו הציג בספרו לדבר עם האויב: קיצוניוּת אלימה, ערכים מקודשים ומה פירוש היות אדם. הוא הסיק: "טרוריסטים אינם ניהיליסטים [שוללים באופן עקרוני את הכול], באופן בוטה או משתמע, אלא לעיתים קרובות נשמות מוסריוּת באופן עמוק בעלי תחושה מנותקת ונוראה של צדק. עוצמות נורמליוֹת של אמפתיה עשויות לחדור אליהם, מכיוון שרובם אנשים רגילים. למרות שאיני חושב שאמפתיה לבדה תגרום להם להפנות עורף לאלימוּת, היא עשויה לסייע לנו להבינם [...]. טרוריזם כרוך בהריגה מעוררת חלחלה ולעיתים קרובות בלתי צפויה כדי לייצב מחדש – מנקודת ההשקפה של מחולליו – את הסדר החברתי ולקדם מטרה נעלה יותר".[1]


עו"ד נפתלי ורצברגר, סנגורם של חברי "המחתרת", אמר בבית המשפט כי ברור שהנאשמים אינם "מחבלים טיפוסיים", וכי הם "בסך הכול אנשים נורמטיביים, אנשים עם משפחות [...], והשאלה הראשונה שאתה שואל את עצמך: מה הביא את האנשים האלה לעשות את המעשים שבהם הורשעו?".[2] בית המשפט המחוזי השיב לטענה זאת: "העובדה שהנאשמים הגשימו את דרכם ובחרו לחיות בתנאים קשים וחלוציים כדי לממש את אמונתם והם אנשים נורמטיביים התורמים לקהילה אינה נימוק להקלה בעונש. התחשבות בנסיבות אישיוֹת של עבריינים אידיאולוגיים כמוה כהפקרת החברה למעשי ביריונות המסכנים את אופייה הדמוקרטי של המדינה".[3]


ג'ון הורגַן, אחד מבכירי החוקרים בתחום הטרור, העיד בספרו לצעוד מעבר לטרור: "שוב ושוב אני נשאל מה היה טיב עבודת השדה, האם היה כרוך בה סיכון, האם חששתי לחיי, ובאופן כללי יותר – כיצד ומדוע טרוריסטים נפגשים עם חוקרים ואנשי אקדמיה". הוא השיב: "בכל מחקר שעוסק במפגש עם אנשים שהיו מעורבים באלימות, קיים פיתוי למקם עצמך במרכז הסיפור, ולהציג נקודת מבט פנימית של מהות החוויה של המפגש פנים-אל-פנים עם טרוריסט ממשי". הורגן מסביר כי כתיבתו אינה מתייחסת לחוויותיו שלו אלא לאלה שהרשו לו לראיין אותם על היותם מעורבים במעשי טרור כמו על הותרתם מאחור. הוא הבהיר: "פיתוי שכיח היא ההנחה שקיימות איכויות פנימיות כלשהן המאפיינות טרוריסטים. הנחה כזאת מלווה לעיתים קרובות בקביעות שטרוריסטים הם מטורפים, שהם סובלים מליקוי פתולוגי כלשהו ושהם אינם נורמליים כלל". היענות לפיתוי כזה מביאה לא אחת להסברים פשטניים של טרור המטשטשים את מורכּבותו" (ארחיב בנושא זה בסיום הדברים).[4]


בה במידה, מיכאל גרמן – ששימש במשך שש עשרה שנה כסוכן מיוחד באף-בי-איי, שם התמחה בטרור פנימי ובפעולות סמויות, וכסוכן סמוי חדר פעמיים לקבוצות קיצוניות: קבוצות "עליונות לבנה" (white supremacists) וקבוצת מיליטנטים ימנים – ציין בספרו לחשוב כמו טרוריסטי: תובנות של סוכן סמוי של האף-בי-איי כי לא מצא בקרב קבוצות אלו מטורפים החדורים בשנאה אלא מאמינים ואידיאליסטים חושבים ומחויבים שחשו שהשימוש באלימות מוצדק מוסרית ונחוץ כדי להבטיח את קיומה, ביטחונה ושלוותה של קהילתם. אידיאליזם זה הבדיל ביניהם לבין פושעים רגילים ואף הפך אותם למסוכנים כל כך. הם רואים עצמם כ"חבר'ה הטובים", חיילים הנלחמים לשם הגשמת מטרה צודקת המוכנים לקורבנות אישיים כדי לשרת את קהילתם, את עמם או את מולדתם.[5]


היחיד שלגביו הועלו ספקות במקרה שלנו לגבי מצבו הנפשי היה שלומי דביר זליגר. על פי חוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי, שבדק את שלומי, "מדובר ביליד 1973, בכור מבין שישה בנים, ממשפחה נורמטיבית על פי דבריו [אביו מנהל בית ספר יסודי; אמו מיילדת בבית החולים. הוריו בוודאי לא מצדדים במעשיו, אך תפיסת עולמו שונה משלהם.[6]] שלומי למד בבית ספר דתי תורני ובישיבת מרכז הרב, וסיים בגרות עם ציונים בינוניים. שירת בצה"ל חודש וחצי, שלב ב', בהיותו נשוי בגיל 22 [בחקירת שב"כ, שלומי העיד: כי עשה שמירות במחנה עופר, אך לאחר תקופה של כחודשיים קיבל פטור משמירות עקב בעיות עיניים. הוא נשלח לבקו"ם, ומשם שוחרר משירות צבאי. לדבריו, לא הפריע לו שהוא שירת בצבא רק חודשיים, מאחר ולא היו לו שאיפות להגיע לסיירת וכולי.[7]] לזוג שלושה ילדים, הקטנה בת חצי שנה. עבד בעבודות מזדמנות, ובשנה האחרונה הוא מורה לטבע בתלמוד תורה בבת עין, מקום מגוריו. מתאר את עצמו כאיש משפחה, תורם הרבה לגידול הילדים, נמשך לטבע, חברותי. לדבריו, מרגיש שנאה – בעיקר על רקע של הלוויות של חבריו שנרצחו בפיגועים – ורצון לנקמה. לא שונא ערבים באופן כללי, לא שונא כל ערבי, לא מתנפל סתם על ערבי ברחוב, לא בלתי צפוי ולא דחפים בלתי נשלטים. אינו רואה עצמו כמופרע או כחולה נפש. לדבריו, מאשימים אותו שהניח מטען במזרח ירושלים, ו'יש להם ראיות חזקות'. 'לא מודה, אבל הסתבכתי, היה מיותר ולא הייתי צריך'. מרגיש מצוקה בגלל הפרידה מאשתו וילדיו, 'ואולי 15 שנה לא אוּכל לראות אותם'". הפסיכיאטר הסיק: "על פי תולדות חייו ועל פי הממצאים בבדיקה אין סימנים למחלת נפש. מבחינה משפטית, אחראי למעשיו ומסוגל לעמוד לדין. אין סיבה פסיכיאטרית למנוע את המשך החקירה. אין צורך בהסתכלות פסיכיאטרית".[8]


יצוין כי חוות דעת זאת ניתנה אחרי שמומחה לפסיכיאטריה בדק את החשוד יום קודם וכתב: "בסיום הבדיקה, איני יכול לקבוע חד-משמעית את יכולתו לעמוד בדין ואת אחריותו הפלילית. אני ממליץ על צו הסתכלות".[9]


בהודעה במשטרה, שלומי מסר: "אני שואף לסיים עם החקירה הזאת, כדי שאוכל לתקשר עם העולם בחוץ, ובמיוחד עם אשתי והילדים. מעבר לכך אני מרגיש בריא נפשית ופיזית. הבקשה לבדיקה פסיכיאטרית שביקשתי בפעם הקודמת הייתה ביוזמתו של עורך הדין, ואני ראיתי בזה הזדמנות לצאת מתחומי מגרש הרוסים, אך לא מעבר לכך. בכל מקרה, לא חשבתי שיאשפזו אותי".[10]


קנאוּת – אתנו-גיאוגרפיוּת דתית ("מעשה פנחס")

בניגוד למקרים מובהקים יותר, חברי "מחתרת בת עין" אינם מזהים עצמם באופן מפורש עם "מעשה פנחס", שהמבצע המובהק ביותר שלו הוא אולי ישי שליסל. יוער כי במסגר חקירת המשטרה, נבדק הקשר בין שליסל לבין שלומי דביר-זליגר. מחומר החקירה עלה כי שליסל ושלומי היו בקשר בעת שריצו עונשי מאסר בכלא איילון, וכן התקבל מידע לכך שהשניים עדיין נמצאים בקש. לאחר מעצרו של שליסל, ששלומי נקרא לתחנת המשטרה, שם גבו ממנו חוקרי היחידה המרכזית ירושלים עדות לגבי טיב הקשר שלו עם שליסל. בנוסף, שלומי נשאל אם שליסל התבטא בפניו בנוגע לכוונה לפגוע פעם נוספת במשתתפי המצעד. בסיום עדותו הוא שוחרר לביתו ללא תנאים כלשהם.[11]


שלומי: שליסל היה עמוק בעניין של פנחס, ואני מזדהה לחלוטין עם מניעיו אף שלא בהכרח עם מעשיו. הנרטיב שלו הגיוני לא פחות מהנרטיב של הקהילה הגאה – לא פחות מטורף מאשר שלהם [...]. בבית שני, ה"קנאות" לא נתפסה כמילת גנאי [...]. אין לי שום בעיה עם פנחס, אבל אני רואה את עצמי יותר במפלגה של אורי צבי גרינברג מאשר שלו.[12]


ירדן: איזה כיף להיות נביא. רצון ה' כל כך פשוט וברור ונהיר. אתה לרגע לא צריך לחשוש שאולי דמים עכורים שבליבך הם שמביאים אותך למחשבות של רצח ושנאה. אתה פועל באופן הכי מחובר ונקי ונכון. מישהו יכול לערער?! רק מעורער בנפשו... אילו הייתי נביא ייתכן שהייתי זוכה לפריבילגיה ה"קטלנית" הזאת; אך אני אדם קטן עם מחשבות קטנות שנאלץ להתמודד (או משתדל לפחות) ולנקות מעצמי גאווה וקנאה, ושנאה ותחרות, ומחשבות אלימוֹֹת מתוך הבנה שלכל אלה אחראים דמים עכורים שבי, קטנוּת וצרוּת עין וחוסר יישוב דעת. לי ברור שמעשים כאלה בימינו (שבהם אין איתנו נביא ויודע) אינם נעשים מתוך מניעים ראויים ומבוררים, ובכלל אינם על דעת תורה, אלא על רקע של חינוך גרוע, חברה גרועה ולב רקוב – שלושת הרכיבים למתכון מוצלח לאדם שפל [...]. קיים דמיון בינינו לבין פנחס-אליהו, אלא שאצלנו הייתה טעות [....], ואילו אצל פנחס-אליהו זה אכן היה רצונו של מקום".[13]


עופר: אידיאולוגיה של "קנאות" – יופי, אין ולא הייתה לי.[14] קנאות היא תחום פרוץ, שאין לו הגדרות. לכן פנחס התייחד בזה. אני לא מכּיר מישהו כיום שיכול להיות כזה. שליסל לא היה שפוי, חבל לעסוק בזה. זה אסור מבחינתי להכניס את פנחס למקום הזה.[15]


מניע לאומי-דתי – אתנו-גיאוגרפיוּת פוליטית ("מעשה שכם")

הרב יצחק גינזבורג – ששלומי ושחר למדו בישיבתו בשכם, ושהיה בין מקימי היישוב ביצהר בו גרים שלומי, ירדן ועופר – כתב בחיבורו "ברוך המלך", ב"מדור נקמה" של הקובץ "ברוך הגבר: ספר זיכרון לקדוש ד"ר ברוך גולדשטיין הי"ד", הנושא על נס את ברוך גולדשטיין – בשבח ה"נקמה": "הכתר שבראש המעשה הוא כמובן קידוש ה' [...]. נראה שכעת אנו מגיעים ללב ליבו של המעשה, וללב ליבו של המניע – נקמה [...]. לכן, עם כל מה שהתבאר, שנקמה היא תגובה טבעית שמצויה בכל הטבע, הנקמה הזאת הורגשה כנקמה יהודית טהורה (גינזבורג, תשנ"ה: 21).


באשר ל"מעשה שכם", הרב גינזבורג כתב: "נראה שכעת אנו מגיעים ללב ליבו של מעשה הגבורה לקום ולהילחם באויבי ישראל (אויבים שפגעו בעבר בחיי ישראל) – והוא 'הנקמה' (בבחינת 'יום נקם בלבי'), 'גדולה נקמה' [...]. נקמה בעיקרה אינה נעשית מתוך שיקול של כדאיוּת, מתוך הבנת התועלת שבה (אף כי אפשר לנקום מתוך שיקול מחושב שהאויב יימנע בפעם הבאה מלפגוע בגלל שיפחד מנקמה בו; אבל אין החשבון הזה עיקרה של הנקמה), אלא למעלה ומחוץ לכל חשבון שכלי. בזה הנקמה דומה לקידוש ה' [...]. הנקמה היא תגובה טבעית ספונטנית, ומפעילה אותה התחושה כי עד שלא יימצא בי הכוח לפגוע במי שפגע בי ולעשות בו נקמה, לא תהיה לי תקומה, ולא תזדקף הקומה [...]. גם נקמה לאומית היא בעצם הגדלת המסגרת המשפחתית לכלל האומה [...]. על רקע כזה, הנקמה היא שיבת האדם והעם להאמין בעצמם ובכוחותיהם, בכך שיש להם מקום איתן במציאוּת ואינם מרמס לכל עובר [...]. לאור האמון יובן כי ישנה הבחנה פשוטה נוספת מתי ולמי ראויה הנקמה. ככל שהעניין פחות אישי במובן הגס של המילה, כך יש להבין את הישות שמתעוררת לנקום כישות אמיתית וחיובית יותר [...]. ביחס לנוכרי, אינך איש פרטי אלא יהודי" (גינזבורג, תשס"ה: ע"ט, פ', פ"ד, צ"ז).


הרב גינזבורג נקט עמדה דומה גם לאחר רצח שלושת הנערים החטופים: "מקובל לכתוב על יהודים שנרצחו 'ה' יקום דמם', אך כמו בכל דבר, אל לנו לחכות רק להתרחשות משמיים, אלא לחשוב כיצד לפעול כשליחי ה' המבצעים את רצונו [...]. מנקודת המבט היהודית נקמה אינה כִּלּוּי זעם, אלא העמדת צדק – 'תקומה' של דם הנרצח, ועִמו של העם כולו, והעברת המסר כי הדבר אינו נסבל מבחינתנו. הנקמה היא רכיב בלתי נפרד מאהבתנו לנרצחים ולקרוביהם, שיהודים מכול פלגי העם הביעו בצורה כה מרשימה בימים האחרונים. על כוחות הביטחון, המופקדים על ביטחון העם, מוטלת החובה למצוא ולהוציא להורג את המחבלים שביצעו את הרצח הנפשע הזה. יתרה מכך, יש לחסל אחת ולתמיד את ארגון הטרור החמאס על כל פעיליו, המושבעים במוצהר להשמדתו של עם ישראל. זו הדרך הנכונה להביא הן להרתעה והן לזקיפות הקומה הלאומית" (אתר כל עיני, 1.7.2014).


כאשר כוחות הביטחון בפרט ורשויות המדינה בכלל אינם מבצעים את משימתם הקדושה, אפשר להצדיק בכך פעילות של יחידים, ואף לגלות הזדהות אתם. כך לדוגמה כתבה רבקה שמעון מייד לאחר רצח הנערים: "אם ממשלת ישראל לא תנקוט צעדי נקמה מאורגנים, מווסתים, ממלכתיים, בצורה שתשיב לנו את הכבוד הלאומי, צעירים עם רגשי נקם טהור ונכון ישלמו את המחיר" (אתר כיפה, 3.7.2014).


עופר אמר בחקירתו בשב"כ כי "לאחר שמתרחשים פיגועים [הוא] נוהג לדבר על נקמה, אך לדבריו היא אינה שייכת לנו אלא תגיע על ידי המשיח בלבד, ואילו כל מה שאדם יעשה בתקופה הזו נדון לכישלון [...]" (זיכרון דברים מחקירתו בשב"כ של עופר גמליאל, 2-3.5.2002). עופר הכחיש בחקירת שב"כ כי "פנה אל הרב עטרי או רב אחר בנושא הפיגוע. [הוא] ציין כי שמע אחרים במהלך שיעורים בפנייתם לרב לקבל חוות דעת בנושא ביצוע נקמה באופן כללי" (זיכרון דברים מחקירתו בשב"כ של עופר גמליאל, 6.5.2002).


ירדן: "אני מזדהה מאה אחוז עם מעשה שמעון ולוי. לא מדובר כאן על אנשים שלקחו את החוק לידיים, מכיוון שלא היה חוק כלל. זה גם לא היה מעשה קנאות לשם שמיים, אלא עניין של נקמה בוערת ואישית על רקע חטיפתה, חילול כבודה ועינויה של אחותם דינה, שבידיעה ובהסכמה שבשתיקה של כל יושבי העיר אִפשרו את המעשים ללא שום מעורבות של אנשי חוק. אני לא רוצה לדמיין את עצמי במקומם, כי אני מקבל חלחלה עד לעומק העצמות [מכך]. אבל אני בהחלט מצדיק, תומך ועומד לחלוטין מאחורי זכותם לפעול כפי שפעלו. שים לב שיעקב אביהם ואבינו כעס על הפזיזות וחוסר שיקול הדעת שנהגו בהם מתוך כעסם, ומההשלכות האפשריות ממעשי הריגתם של אנשי שכם, אך הוא לרגע לא גינה את מעשה הריגתם של יושבי העיר – גדולים וקטנים" (ריאיון מקוון, ירדן מורג, 26.9.2017).


עם זאת, ירדן מדגיש שכיום אין לו כוונות לבצע במו ידיו מעשים מסוג זה:


ירדן: הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות [...]. אני רוצה שעם ישראל ישלוט כאן בגאון; אין לי עניין שימותו ערבים, אבל כאשר נלחמים בך בחרב, שלוף את החרב [...]. אין בזה כבוד להיות מזוהה עם "מחתרת בת עין", אפילו לא בבת עין עצמה [...]. הבנתי שהקדוש ברוך הוא לא צריך את עזרתי לטפל בגויים או בהר הבית או בשאר הנושאים שנובעים מעצם היותנו בגלות. אני סומך עליו בביטחון מלא שכאשר תבוא עת הוא ידע לעשות מה שצריך. לא אשכב על הגדר בשביל אף אחד חוץ מהמשפחה שלי. אחרי הכול, אני חושב שנקמה היא ערך חשוב ושהמדינה צריכה לאמץ אותו [...]. אם אקרא לדגל, אמלֵא את שליחות המדינה".[16]


השופטים במשפטו של מחמוד מחמד מחמוד עמרו – שירה למוות בשלהבת פס – רמזו לאפשרות של נקמה: "בשולי הדברים נעיר, שאמנם, כדברי המשורר ח"נ ביאליק 'נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן', אך אנו לא בנקמה עסקינן אלא בעשיית צדק ומשפט. במקרה זה, כל שביכולתנו לעשות הוא משפט, וכך נעשה. הנאשם ביצע פשע מחריד, אשר הצטרף למעשים קשים רבים אחרים, ובכך בחר להוציא עצמו מחברת בני אדם מתוקנת. אין הוא ראוי עוד להלך חופשי, ויש להרחיקו מהחברה האנושית לצמיתות" (התביעה הצבאית נ' מחמוד מחמד מחמוד עמרו, 2.12.2004).


הרב מאיר כהנא לימד בשעתו: "לצערנו, מושג זה של נקמה נעדר מרבים מאיתנו היום, כאשר מדובר על שונאי ישראל [...]. אנו מתפללים שהנקמה תהיה אכזרית ובולטת [...]. הנקמה היא משפט וצדק אלוקי. יש זמן לרחמנות וזמן לאכזריות, והכול נקבע לפי מידות ה' [...]. גם בודרנו, דור תקומתנו משפלות הגלות, התחלנו לראות את נקמת ה' בגויים [...]. ויהי רצון שבקרוב מאוד נגיע לחלק העיקרי של נקמת ה', ונסיים את התהליך שיביא גאולה השלמה. אמן" (כהנא, תשנ"ז).


בהלוויית שלהבת פס, רבה של קריית ארבע, הרב דב ליאור, קרא בקול פסוקים שעניינם נקמה: "כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו, וכיפר אדמת עמו [...]. שומה על ממשלת ישראל לנקום את דמה של שלהבת ואת דמם של כל אלה מאחינו שנשפך דמם על ידי בני עוולה שפלים. נקווה שיתקיים הפסוק – אבינו מלכנו, נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך ותהא נשמתה של שלהבת צרורה בצרור החיים" (הארץ, 1.4.2001).


בית המשפט העליון קבע בערעור כי כוונת של חברתי המחתרת הייתה "לבצע פיגוע תופת נגד האוכלוסייה הערבית כמעשה נקמה על פיגועי הטרור שאירועו כנגד יהודים " (ע"פ 10110/03, ע"פ 10159/03).


עופר: "אין לי דעה מגובשת לגבי מעשה שכם. להבנתי, 'נקמה' היא לא מילה גסה. השם ציווה על משה רבנו: 'נקום את נקמת בני ישראל מדי המדיינים' [במדבר ל"א, ב']. המציאות בארץ מחייבת לא פעם נקמה מטעם המדינה, ויש לא מעט אירועים היסטוריים שמדגימים את ביצועה – כמו הפשיטות של יחידה 101 [...]. אני עצמי לא חשבתי על נקמה; המחשבה שלי הייתה לעורר זעזוע בצורת מטעם פירוטכני [מיוונית: 'פיר' = אש, 'אומנות האש']" (ריאיון אישי, עופר גמליאל, 9.10.2017).


בריאיון שנערך עם יו"ר ארגון חוננו, שמואל (זנגי) מידד, שהתקיים מייד לאחר שחרורו של עופר מבית הכלא, הוא סיפר מתו היכרות איתו לאורך כל שנות המעצר והמאסר: "כל המחשבה שלו על תגובה הייתה בעקבות הרצח המפורסם של הילדה דניאל שפי הי"ד, בתו של השוטר יעקב שפי, שהוא כלל לא הכּיר קודם לכן, והוא החליט לנקום את דמה". בכתבה הוסבר: "בבוקר של שבת קודש פרשת אמור, ט"ו אייר תשס"ב, חדרה חוליית מחבלים ליישוב אדורה בהר חברון, כשהם מתחפשים לחיילי צה"ל. הם פרצו למספר בתים וירו בכל מי שנקרה בדרכם. שבעה תושבים נפצעו, וארבעה נרצחו, ביניהם הילדה דניאל הי"ד, בת החמש. כשהמחבלים פרצו לביתה תכננו הילדים ואמם להצטרף לתפילת השבת בבית הכנסת, שם היה אבי המשפחה באות העת. דניאל נורתה בראשה מטווח קצר ונהרגה במקום, אמה ואחיה נפצעו" (אתר הקול היהודי, 10.2.2015).


ירדן: "לא הייתי מעורב בהחלטה היכן להניח את מטען הנפץ, ולא הייתה לי אמירה אחרת. עם זאת, האמנתי שאני פועל על פי ההלכה – בהתאם לציוויים על 'מלחמת מצווה' [...]. אתה לא יכול להחזיק את התורה ביד אחת, ולומר שזה לא מוסרי להרוג אויב. יש כאן מלחמה קולקטיבית [...]. באותו הזמן לא היה אִכפת לי שיהרגו ילדות; המעשה היה נקמה על רצח תינוקת שלנו. מבחינתי זה היה משווה אחד‑לאחד. פעלתי ברוח הפסוק: "בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע" [תהלים קל"ז: ח']" (ריאיון אישי, ירדן מורג, 2.8.2017).


איציק: "נקמה היא דבר חיובי כאשר היא נדרשת. כמובן שעדיף שהמדינה היא שתעניש; אבל כאשר המדינה לא עושה, אני בהחלט יכול להבין אנשים העושים זאת במקומה. אני בהחלט יכול להבין, מבחינה נפשית ורגשית, תופעות כמו ה'מחתרת'. לעומת זאת, אירועי 'תג מחיר' – למרות שהרעיון מובן – רק גורמים נזק'". בכל מקרה, "צריך להוריד את הכפפות, אחרת לא ננצח. לשאלה האם 'לנצח נאכל חרב' אני משיב: אכן כך יהיה, עד שמישהו יבין ויהיה משהו שובר שוויון" (ריאיון אישי, פס, 30.7.2017).


שלומי ציין בחקירתו בשב"כ: "שוחחנו על אודות מותו של [אלעזר] ליבמן וההלוויה שלו [...]. נסע עם אנשים מבית חגי ועד ליצהר, וכל הדרך חשב כיצד לנקום בערבים על כך, אמר כי התפוצץ, אך בכל זאת החזיק את עצמו ולא עשה דבר" (זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שלומי דביר-זליגר, 2-3.5.2002).


שלומי אמר, בשבתו בכלא איילון: "כמעט כל מזמור בתהלים, מוזכרת בו באיזשהו אופן [...]. על נקמה יש מאות-מאות פסוקים [...]. נקמה זה מושג קדוש" ("המלחמה עכשיו", 2004).


שלומי: בכל מקום בעולם, במלחמה המטרה מקדשת את האמצעים [...]. לפוצץ מטען במזרח ירושלים זה בכלל לא מהפכני, אבל הריגת ערבים או "נקמה" אינה הדבר המרכזי. מרכזי הרבה יותר הוא החזון הגדול: כיבוש הארץ וההתנחלות בה.[17]


שלומי: "אני עורך עכשיו ספר זיכרון על המשפחה של אבא שלי [...]. בבית הכנסת בעיר קובל שבפולין, רוכזו במהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר 1942 – לפני הוצאתם להורג בבורות – כל יהודי האזור. על קירות בית הכנסת נמצאו אלפי כתובות וחריטות של צוואות אחרונות – כתובות בעברית, ביידיש ובפולנית. שיעור גבוה מאוד מכתובות אלו עסקו ב'נקמה' ['תזכירו לבאים אחרינו! דם טהור יישפך בעוד שעה, של צעירי עמנו. דם נקי כמו הכינרת. דורשים אנו נקמה! נקמה אכזרה' – יהודה שכטר; ארץ, אל תכסי דמנו. שמים, נקמו נקמתנו [...]' – בלומה, יעקב, דוד ויהודה; 'כאן חיים המתים, אשר בדמי משוועים מקברם למשפט' – בנימין פיטה; '[...] נקמה! יבוא וינקום את נקמתי כל מי שיקרא את בקשתי האחרונה!' – ללא חתימה]; '[...] נקמו נקמת דמנו השפוך!' – חברי 'דרור']. נדהמתי: יהודים על סף מותם עוסקים ב'נקמה' [...]. זה לא יוצא לי מהראש.


בכל זאת, הנקמה מבחינתי היא בעלת ערך, אבל נמוכה יחסית בסדר העדיפויות, מכיוון שהיא יצרית מיסודה. יש ערך חשוב ממנה: כיבוש ארץ-ישראל. לא מעניין אותי ללכת לגרמניה ולנקום בעם הגרמני. מי שיעשה את זה יבורך, אבל לי יש משימות חשובות יותר – כמו כיבוש ארץ‑ישראל והתיישבות בה (כולל סיני, לבנון ועוד), ובעיקר עבר הירדן המזרחי. נקמה בערבים חשובה, אבל הרבה פחות" (ריאיון אישי, שלומי דביר-זליגר, 26.9.2017).


יאיר היזמי: "בשלב מסוים, שאלתי את נתי עוזרי, כשאלה פרקטית, האם עליי לעשות פעולות נקם בערבים. הוא אמר לי שלא לעשות פעולות כאלו, והעיר כי אמר אותם דברים ממש גם לחברים מבת עין שבאו להתייעץ איתו [...]. נתי היה תלמיד של הרב כהנא, וראה ב'נקמה' ערך עליון; אבל הוא היה אדם רציני, לעומת הכהניסטים. לימים, הושפע יותר מהרמב"ם מאשר מהרב כהנא" (ריאיון אישי, היזמי, 7.8.2017).


הרב אליצור סגל: "נתי – שהיה תקופה מסוימת תלמיד שלי – דגל גם הוא בירושת הארץ, אבל ראה בכך עניין רוחני הרבה יותר מאשר עניין גשמי. שלומי במובן זה קצת דוחק את הקץ. מבחינת נתי, לדוגמה, לפוצץ את המסגדים בהר הבית היה מעשה בעייתי – כי טרם הגיע הזמן; אורח החיים היום אינו מתאים לכך [...]. לנתי הייתה סבלנות, והוא לא חשב שיש אפשרות לקיצורי דרך. למרות שהוא חשב שהערבים הם בני מוות בשל כך שהם יושבים על אדמות לא להם ופוגעים ביהודים, לא עניין אותו אם יהיה ערבי יותר או פחות. הוא היה אדיש למוות של ערבי, כמו למוות של כל אויב, ולא נסער ממוות כזה [...]. ברוך גולדשטיין היה מבחינת נתי דמות מופת; על זה אין שאלה. המטרה הכוללת של כולם היא הבאת הגאולה. את השאלה 'מה עם חילול השם של שפיכות דמים?', אפשר להותיר ללא תשובה. לדעתו של נתי, חבל להשקיע משאבים במטרות משניות כמו 'נקמה', שאינן מקדמות את הדרך שהוא התווה" (ריאיון אישי, סגל, 7.8.2017).


מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא



[1] Atran 2010


[2] ע"פ 10110/03.


[3] פ"ח 5034/02.


[4] Horgan 2009


[5] German 2007


[6] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שלומי דביר-זליגר, 19.5.2002.


[7] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שלומי דביר-זליגר, 30.4.2002.


[8] חוות דעת של הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר י' בר-אל, 30.4.2002.


[9] חוות דעת של מומחה בפסיכיאטריה, ד"ר טריסטן טרודרט, 29.4.2002.


[10] הודעה במשטרה, שלומי דביר-זליגר, 8.5.2002.


[11] אתר וואלה!, 25.8.2015.


[12] ריאיון אישי, שלומי דביר-זליגר, 26.9.2017.


[13] ריאיון מקוון, ירדן מורג, 26.9.2017.


[14] ריאיון אישי, עופר גמליאל, 12.2.2018.


[15] ריאיון אישי, עופר גמליאל, 9.10.2017.


[16] ריאיון אישי, ירדן מורג, 2.8.2017; ריאיון מקוון, ירדן מורג, 26.9.2017.


[17] ריאיון אישי, שלומי דביר-זליגר, 13.7.2017.

51 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0