• עידן ירון

טיב ההתארגנות

עודכן ב: 22 מאי 2019

מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


"ארגון טרור"

עמדת הנאשמים

ירדן אמר בשיחה שהוקלטה בחשאי עם עופר: "תראה [...]. רצו לראות ארגון טרור, ומצאו שלושה פלאחים (מצחקק)". עופר השיב: "אתה מבין. כל הקטע הזה של ארגון טרור, יצא להם איזה שלושה טמבלים מבת עין [...]. תראה איזה קטע, כמעט התפוצצתי מצחוק שמה (צוחק). יעני, ארגון טרור, ואני מסתכל ואומר: ירדן, שלומי ועופר – איזה שלושה פרטצ'ים מבת עין, שלושה טיפוסים (צוחק)". כאשר ירדן שאל: "את מי אתה רואה כאן כ'מוח' של ההתארגנות?", עופר השיב: "עזוב אותך. אתה לא יודע? אנחנו מבת עין פרטצ'ים".[1]


גורם המקורב לחקירה

עם מעצרו של שחר דביר-זליגר אמר אחד המקורבים לחקירה: "זו קבוצה דתית, קנאית ולפעמים סגפנית וממודרת, אשר אנשיה תכננו את הרציחות בדם קר. הם אספו מודיעין ותכננו דרכי מילוט תוך שהם מגלים מקצועיות, הכּרת השטח ומיומנות בהפעלת נשק. להערכתנו, היה להתארגנות בוס-מפקד ומנהיג רוחני. ההערכה היא כי ישנה גם סמכות הלכתית בפרשה, אולם אין הוכחות משפטיות. לצערי, קיים פער משמעותי בין המידע המודיעיני לבין הראיות המשפטיות".[2]


בית המשפט המחוזי

השופט נועם פירט בהכרעת הדין של שחר: "למונח 'ארגון טרוריסטי' ניתן פירוש מצמצם ההולם רוח הפקודה ותכליתה האמורה. על רקע זה ראתה הפסיקה לנכון לכלול במונח יסודות נוספים: האחד – שמניעיהם של אנשי הארגון אינם אישיים אלא אידיאולוגיים, ושמטרתם אינה עבריינית גרידא אלא מכוונת להשגת שינוי מדיניוּת; והשני – שמאחורי מעשי האלימות שעושה הארגון עומדת הכוונה להשיג את מטרותיו הנ"ל באמצעות הטלת אֵימה ופחד". הוא הוסיף: "אין זה תנאי כי לארגון יהיה מבנה פורמלי; אין צורך להוכיח קיומה של היררכיה; ודרכי החברות בארגון יכולות להיות רבות ומגוונות, כמו הצטרפות לאחד ממעשיו".[3]


השופט כתב לגבי שחר כי הלה "מסר בחקירתו בשב"כ מידע רב ומפורט על ארגון הטרור וחבריו, על הפיגועים ומבצעיהם, אך סירב בהודעתו להפליל את חבריו לארגון [...]. גם כאשר שיתף פעולה עם חוקריו ומסר לידיהם מידע מפורט, הוא סירב למסור את שמות המעורבים בפרשה מנימוקים הלכתיים, למעט מקרים בודדים שבהם התרצה לעשות כן". לפיכך, בסופו של דבר "לא הניבו החקירות המורכּבות והמסועפות (הן זו של הנאשם והן אלו של אחרים שבחרו רובם ככולם לשתוק בחקירתם) כתבי אישום נגד איש בגין ביצוע שורת הפיגועים הנ"ל (למעט הניסיון לפוצץ עגלת תופת ליד בית ספר במזרח ירושלים) [...]. זולת הנאשם, שהיה כאמור מקור המידע בחקירה, לא הועמד לדין איש בגין חברות בארגון הטרור ובהחזקת האמל"ח של הארגון".[4]


עם זאת, השופט ציין בהכרעת הדין כי על התכלית החקיקתית עמד בית המשפט העליון:[5] "הפקודה מתמודדת עם טרור מאורגן, ולא עם מעשי אלימוּת הננקטים על ידי יחידים. היא מטפלת בסיכון הטמון בהתחברותם יחד של חבר בני אדם הנוקטים בפעולותיהם מעשי אלימוּת המסכנים חיי אדם. התארגנויות מסוג זה, אם אין גודעים אותן בעודן באִבן, עלולות להתפשט כסרטן בגוף החברה, לסכן את יסודותיה וייתכן שאף לחבל ביסודות המשטר. לאור חומרתה של סכנה זו, בעיקר בתקופה של מצבי חירום, מובן השימוש באמצעים החמורים שנוקטת הפקודה לביעור נגע זה". הוא פירט: "אין זה תנאי כי לארגון יהיה מבנה פורמלי; אין צורך להוכיח קיומה של היררכיה; ודרכי החברוּת בארגון יכולות להיות רבות ומגוונות, כמו הצטרפות לאחד ממעשיו". השופט קבע: "מהמידע שנמסר על ידי הנאשם במהלך חקירתו בשב"כ עולה כי הארגון כלל קבוצה מצומצמת של אנשים שיצאו לביצוע פעולות טרור בהרכּבים חולייתיים שונים".[6]


בגזר הדין, השופט הדהד את הדברים שיוחסו ל"מחתרת היהודית" של שנות השמונים: "במקרה דנן, [מדובר] בקבוצה טרוריסטית קיצונית ומסוכנת, שהחליטה לבצע פיגועי נקם נתעבים בחפים מפשע".[7]


סנגורו של שחר אמר בבית המשפט: "יש לצאת מההנחה כי מעמדו של [שחר] בארגון הטרור לא היה מרכזי אלא שולי, ולו מן הטעם שעל פי האישומים והכרעת הדין לא היה הלה מעורב בביצוע הפיגועים עצמם".[8]


יצחק דר – ששימש בתפקידו האחרון כראש האגף לענייני ישראל וזרים, המוכּר בציבור כ"אגף הלא-ערבי" או "האגף לסיכול ריגול וחתרנות מדינית", ובמסגרת תפקידו היה אחראי גם למאבק במחתרת היהודית החדשה ובסיכוני ימין קיצוני[9] – אמר: "החיבור הזה בין התארגנות לאמל"ח לסוגיו, בין תכנון לביצוע, הוא חיבור מאוד חד-משמעי. הרי זה לא מעשה של בודד. זה מעשים של קבוצה, שיש בה היררכיה, שיש בה מבצעים, כאלה שיש להם האומץ ללחוץ על ההדק, וכאלה שדואגים ליום שאחרי".[10]


יוער כי, בהתאם להחלטה שהתקבלה בשב"כ במרס 2009, השירות מגדיר את המונח "חתרנות" כדלהלן: "פעילות, אף בלתי אלימה, שיש בה היבטים חשאיים, הנובעים ממניעים אידיאולוגיים או מאינטרסים של גורמים זרים, אשר מטרתה או תוצאתה המסתברת היא עבירה על החוק או סיכון בטחון המדינה, או פגיעה בסדרי המשטר הדמוקרטי או במוסדותיו, או פגיעה באינטרסים ממלכתיים חיוניים אחרים לביטחון הלאומי של המדינה אותם קבעה הממשלה בהתאם לחוק השב"כ".[11]


בית המשפט העליון

בית המשפט קבע כי "קיומו של ארגון טרור שנועד לביצוע פיגועי ירי והנחת מטענים [...] הוכח על יסוד הראיות הבאות: תיאורו המפורט של [שחר] במשטרה על אודות ההתארגנות והדגשתו כי הפרטים שמסר, מלבד שמות המעורבים, נכונים הם; הימצאותם של אמצעי לחימה רבים במערות בעדי-עד, וממצאיה של חוות דעת המחלקה לזיהוי פלילי כי הם שימשו לביצוע הפיגועים [...]; נטילת אחריות על ידי הארגון על פיגוע הירי שבוצע סמוך לבית ענון. חברותו של המערער בארגון הטרור נלמדה מן העובדה שהוא החזיק במערות ובאמצעי הלחימה שנמצאו בהן, ומן הידע הנרחב והמדוקדק שהפגין על אודות פעילות הארגון".[12]


הערכה

פעולתו של שחר – וכן של שלומי, ירדן ואחרים – נכללת ללא ספק בהגדרה של "טרוריזם" על פי שפרינצק: "פעולה פוליטית שיטתית המשלבת שלושה רכיבים: הפעלה של אלימוּת חריפה (הריגה או פציעה קשה, או איוּם באלו); הפעלת האלימות הזאת נגד אזרחים שאינם לוחמים [...]; התייחסות לאלימות הזאת כאקט סימבולי – ככלי להעברת מסר מפחיד ואיוּם לציבור גדול שאינו נפגע ישירות מהאלימות".[13] ברור כי המקרה שלנו עונה על כל היסודות האלה.


"ארגון טרוריסטי" הוגדר בסעיף 1 ל"פקודה למניעת טרור, התש"ח-1948)", כ"חבר אנשים המשתמש בפעולותיו במעשי אלימוּת לגרום למותו של אדם או לחבלתו, או באיומים במעשי אלימות כאלה". "חבר בארגון טרוריסטי" הוגדר כ"אדם הנמנה עליו, וכולל אדם המשתתף בפעולותיו [...]". סעיף 7 לפקודה קובע כי כדי להוכיח שחבר אנשים מסוים הוא ארגון טרוריסטי, די להוכיח ש"מטעם אותו חבר אנשים או בפקודתו ביצע אחד או יותר מחבריו [...] מעשי אלימות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו [...], או שחבר אנשים נטל על עצמו אחריות למעשי אלימוּת כאלה".[14]


נראה כי גם לפי הגדרה של סעיף זה בפקודה, הם שייכים אכן לארגון כזה. בית המשפט העליון עמד על התכלית החקיקתית של הפקודה בפרשת ג'בארין: "הפקודה מתמודדת עם טרור מאורגן, ולא עם מעשי אלימות הננקטים על ידי יחידים. היא מטפלת בסיכון הטמון בהתחברותם יחד של חבר בני אדם הנוקטים בפעולותיהם מעשי אלימות המסכנים חיי אדם. התארגנויות מסוג זה, אם אין גודעים אותן בעודן באִבן עלולות להתפשט כסרטן בגוף החברה, לסכן את יסודותיה וייתכן אף לחבל ביסודות המשטר".[15]


"כדי להוכיח, בכל דיון משפטי שחבר אנשים מסוים הוא ארגון טרוריסטי", על פי הפקודה, "יספיק להוכיח כי מטעם אותו חבר אנשים או בפקודתו ביצע אחד או יותר מחבריו בכל זמן שהוא [...] מעשי אלימות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו, או איומים במעשי אלימות כאלה" (סעיף 7). לא קשה אם כן להוכיח מעשה כזה.

בפסק הדין שהתייחס ל"מחתרת היהודית" שפעלה בשנות השמונים נכתב: "בשאלה 'מהו ארגון טרור לעניין הפקודה?' אין מחלוקת על כך שהפסיקה קראה לתוך ההגדרה שבפקודה שני יסודות נוספים: האחד הוא שמאחורי מעשי האלימות שעושה הארגון מניע להטיל אֵימה ופחד, ובמילים אחרות – המעשים כשלעצמם אינם אלא אמצעי להשגת מטרה של הפחדה [...]; השני הוא שאנשי הארגון אינם פועלים מטעמים אישיים אלא מתוך מניעים אידיאולוגיים".[16] נראה כי שני היסודות הללו נמצאו אכן במקרה של "מחתרת בת עין".


"חוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016" החליף את "פקודת מניעת טרור, התש"ח-1948". גם לפי לשון חוק זה נראה כי האחים דביר-זליגר עומדים בקריטריונים של חברות בארגון טרור. על פי ההגדרה שם, "ארגון טרור" הוא "חבר בני אדם בתבנית מאורגנת ומתמשכת, שמבצע מעשי טרור או פועל במטרה שיבוצעו מעשי טרור, ובכלל זה חבר בני אדם כאמור שעוסק באימונים או בהדרכה לביצוע מעשי טרור או שעושה פעולה או עִסקה בנשק לביצוע מעשי טרור, בין שהוכרז ארגון טרור [...] ובין שלא". "חבֵר בארגון טרור" הוא "אדם שנמנה עם ארגון טרור, ובכלל זה – מי שנוטל חלק פעיל בפעילות של ארגון טרור". "מעשה טרור" מניח כמה הנחות שהולמות את המעשה של חברי ה"מחתרת": הם נעשו מתוך מניע מדיני, דתי, לאומני או אידיאולוגי; במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור או במטרה לאלץ ממשלה או רשות שלטונית אחרת; במעשה שנעשה או במעשה שאיימו בעשייתו, היה סיכון ממשי לפגיעה חמורה בגופו של אדם (סעיף 2).


הקושי היחיד באשר לעמידה בקריטריונים אלה הוא הדיבור "תבנית מאורגנת ומתמשכת", אם כי נראה שגם בעניין זה "מחתרת בת עין" עמודת בהגדרה הקובעת: "תבנית שאינה אקראית ושנועדה להתקיים פרק זמן, אף אם אין מדרג בין החברים ואין להם תפקידים מוגדרים" (סעיף 2).


עם הרשעתו של שחר אמר עו"ד דן אלדד מפרקליטות מחוז ירושלים, שהיה התובע בתיק: "בפעם הראשונה בישראל נקבע על ידי בית משפט שיש התארגנות טרוריסטית של יהודים, ששמָה לה למטרה לפגוע בערבים ישראלים ובייחוד בילדים ערבים בבתי ספר". הוא הוסיף: זוהי תופעה קשה ומדאיגה. הקביעה הזו אומרת שבקרב הציבור היהודי בישראל, בקִרבנו, קמה מחתרת, ארגון טרור ששם לו למטרה לפגוע בערבים רק משום היותם ערבים, ולהעביר את האלימות והסכסוך לחצרות בתי ספר ערביים".[17]


ירדן: רק אחרי שנתיים הצליחו לקשר אותנו לאירועים אחרים [...]. שאלת ה"התארגנות" הפכה למשמעותית כאשר הרשיעו את שחר, והבדיקה הבליסטית הצביעה על שימוש בנשק באירועי ירי שונים [...]. למרות שהיינו לפני ערעור בעליון, המדינה לא ביקשה לייחס לנו חברוּת כזאת, למרות שעל פי כל הגדרה נכללנו בקטגוריה הזאת. היות והפרקליטות הייתה שבעת רצון מגזר הדין שלנו, לא היה טעם והכרח להשיב אותנו לבית המשפט להרשעה בסעיף זה[18]אני: אני מבין ששתי הקבוצות היו לכאורה חלק מ"התארגנות" אחת – ירדן: תעבור על ההרשעה של שחר דביר-זליגר באישום בחברות בארגון טרור – אני: שם הוא הנאשם היחיד, ללא אִזכור שם הארגון – ירדן: לכן, אחרי ההרשעה של שחר באישום של חברות בארגון טרור אתה יכול להשמיט את המילה "לכאורה", כי הוכח קשר. חחח נכון!! נהגנו ללגלג על זה.[19]


שלומי: המזל הוא שהעסק התגלגל בשלבים. כשהוגש כתב האישום נגד שחר בסוף 2003, אנחנו היינו כבר לקראת סיום המשפט. הפרקליטות לא ראתה טעם בשלב זה להוסיף סעיף מתאים בכתב האישום. אין לי ספק שאם כתב האישום היה מוגש בשלהי 2003, היינו מואשמים גם בחברות בארגון טרור. ההבדל בעונש אולי לא היה גדול, אבל זה היה דופק אותנו עד העצם מבחינת התנאים – ובכלל זה ייחוּד, תנאי כליאה וכדומה.


ואכן, על אסירים ביטחוניים מוטלות מגבלות חמורות מאלה המוטלות על אסירים שאינם כאלה: "זכויותיהם ומשטר חייהם של 'אסירים ביטחוניים' שונים מזכויותיהם ומשטר חייהם של מי שאינם אסירים ביטחוניים. על דרך הכלל ייאמר כי ההגבלות החלות על אסירים ביטחוניים רבות וקשות הן יותר". בפקודות נציבות בתי הסוהר נקבע: "הסיכון הביטחוני הצפוי מהאסירים הביטחוניים מחייב כליאתם בנפרד מאסירים פליליים והטלת מגבלות מיוחדות עליהם בכל הנוגע לקשר עם החוץ, ובכלל זה בנושאים של חופשות, ביקורים, שיחות טלפון והתייחדות".[20]


מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


[1] שב"כ, "פעולת האזנה בין ירדן מורג ובין עופר גמליאל, 13.5.2002".


[2] אתר nrg, תאריך: 4.12.2003.


[3] ת"פ 216/03.


[4] ע"פ 645/05.


[5] דנ"פ 8613/96.


[6] ת"פ 216/03.


[7] ת"פ 216/03.


[8] ת"פ 216/03.


[9] גלובס, 25.10.2004.


[10] "המלחמה הבאה", 2004.


[11] בג"ץ 5277/13.


[12] ע"פ 645/05.


[13] שפרינצק 1995: 8.


[14] ת"פ 216/039.


[15] דנ"פ 8613/91.


[16] ת"פ 203/84.


[17] חדשות ynet, תאריך: 1.9.2004.


[18] ריאיון אישי, ירדן מורג, 2.8.2017.


[19] התכתבות אינטרנטית, ירדן מורג, 31.10.2017.


[20] רע"ב 8571/07.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0