• עידן ירון

דה-רדיקליזציה

עודכן ב: 22 מאי 2019

מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


"דה-רדיקליזציה" היא מושג "חם", אם כי פחות מוכּר או מוערך במחוזותינו. לפני שנים אחדות, היה זה תחום מוזנח לא רק במדיניות נגד טרור אלא גם במחקר על טרור.[1] כתב העת Time סקר את "הרעיונות המהפכניים ביותר של המאה העשרים ואחת" (2007), והציב את ה"דה-רדיקליזציה" במקום בולט ביניהם. מטרת הדה‑רדיקליזציה: למנוע הסלמה נוספת של האלימוּת. לפיכך, זהו מכשיר אסטרטגי חשוב במאבק נגד הטרור. מושג זה אומץ על ידי מדינות רבות. באירופה – מדינות כמו הולנד ובריטניה – עקבו בעניין רב אחרי התפתחויות באסיה ובצפון אפריקה שבהן פורסמו התוצאות הראשונות של ניסיונות דה-רדיקליזציה בקנה מידה רחב.


"דה-רדיקליזציה" היא תהליך פסיכולוגי וחברתי שבאמצעותו מופחתת מחויבותו של אדם לרדיקליזציה אלימה ומעורבותו בה; אולם – בכל מקרה – אין להניח שדה-רדיקליזציה משמעה חזרה לשלב כלשהו של פרה-רדיקליזציה.[2]


במדינות שונות ברחבי העולם – ובכלל זה בכל מדינות המערב – נהוגות כיום תוכניות לדה‑רדיקליזציה – המשלבות טיפול קבוצתי, מפגשי אינדוקטרינציה על ידי "רשויות מתאימות" ומעקב מתמשך על ידי המשטרה או שירותי הביטחון ופסיכולוגים כדי לכוון את הרדיקל לשעבר להתנהגות לא אלימה ולוודא שאינו שב אליה. המטרה המשותפת של תוכניות כאלה היא הניסיון לשקם את אלה שהיו מעורבים בפעולה רדיקלית ולשלבם מחדש בחברה, כדי להפחית את הסיכון העתידי הטמון בהם.[3]


חשוב להבחין בין אידיאולוגיה רדיקלית לבין התנהגות רדיקלית. מצד אחד, אפשר לשמֵר אידיאולוגיה רדיקלית ועם זאת להימנע מהתנהגות רדיקלית. הרחקה (באמצעות צווים) או מאסר עשויים להוביל להימנעות ממעורבות אלימה ללא דה‑רדיקליזציה אידיאולוגית.[4] המחקר מצביע על כך שיחידים עשויים להיות מנותקים מפעילוּת (disengaged) – תוך שהם חווים שינוי בתפקיד חברתי המקושר בדרך כלל להפחתת ההשתתפות בפעילות אלימה – אולם עדיין מחויבים לאידיאולוגיה רדיקלית. כתוצאה מכך, הרדיקל המנותק מפעילות אלימה אינו בהכרח "חוזר בתשובה" או "דה-רדיקלי". לעיתים קרובות, ניתוק פיזי או אחר אינו מביא לשינוי נלווה בעמדות ובתפיסות דתיות או אידיאולוגיות. זאת ועוד, מחקרים שנערכו בעניין זה מעידים על כך שבעוד שרדיקלים רבים התנתקו מהפעילות ואף מהפעילים, הם לא עברו תהליך "דה-רדיקליזציה".[5]


שלומי דביר-זליגר

שלומי טען במשפט כי הוא "מביע חרטה על פעולה זו וכיום אני מבין שבכך הסבתי נזק לעצמי ולמשפחתי ולמקורביי, ואין ספק שפעולות כאלה אם בכלל יש להשאיר בידי כוחות הביטחון".[6] ועדת השחרורים שדנה בעניינו "הטעימה כי [שלומי] אמנם הביע בפניה חרטה מילולית על מעשיו, והצהיר כי עבר מהפך מחבתי במהלך מאסרו, אך אין בכך די בכדי לאיין את המסוכנות הנשקפת [ממנו] אם ישוחרר מכלאו".[7]


יצוין כי המחוקק הישראלי הביע ספקות לגבי האפשרות לחולל תהליך דה-רדיקליזציה במקרים כמו אלה הנסקרים כאן. בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בערעור בעניינו של יורם שקולניק – המתנחל שרצח מחבל כפות בקרבת היישוב סוסיא ב-1993 – פסק: "עבירות המבוצעות על רקע לאומני-אידיאולוגי עשויות, בנסיבות מסוימות, להיכנס לגדֵר [...] של עבירות שנסיבות ביצוען עשויות כשלעצמן להצביע על מסוכנותו של האסיר; זאת משום שביצוע עבירה על רקע אידיאולוגי מלמד, במקרים רבים, על קו מחשבה מגובש העומד מאחוריהן העלול, אם לא נזנח, להניב בנסיבות מתאימות בעתיד מעשים דומים לאלה שבוצעו על ידי האסיר בעבר. כאשר מדובר בעבירה המורה על רקע לאומני-אידיאולוגי [...], אין בהבעת חרטה בעלמא כדי להעיד בהכרח על שינוי בתפיסת העולם אשר עמדה ביסוד ביצוע עבירה חמורה, במיוחד בנסיבות שבהן אין המבצע נוטל אחריות על מעשיו".[8]


לאחר שסיים לרצות שני שלישים מעונש המאסר שהוטל עליו, שלומי הגיש לוועדת השחרורים בקשה לשחרור מוקדם. במאי 2012 נדחתה בקשתו. הוועדה ציינה כי שלומי "מרצה מאסר בגין עבירה אידיאולוגית, הנושאת בצידה חוּמרה יתרה "הן משום סיבותיה, והן משום מניעיה". כמו כן קבעה כי "די בחומרת העבירה כדי ללמוד על המסוכנות העתידית הנשקפת [משלומי]. בנוסף ציינה כי הוצגו בפניה "מידעים חסויים מהם עולה כי [שלומי] לא זנח את האידיאולוגיה שהנחתה אותו, וכי על רקע האידיאולוגיה של 'תג מחיר' לה אנו עדים בשטחי האזור, קיצור עונשו [...] יפגע הן באינטרס של הציבור והן בהרתעת הכלל".[9]


בנובמבר 2012 התקיים דיון בבקשתו לערוך דיון חוזר בהחלטת ועדת השחרורים. בסופו של הדיון, הוועדה ציינה כי מדוחות גורמי הטיפול בשירות בתי הסוהר עולה כי שלומי החל בהליך טיפולי, לאחר שהביע נזקקות כנה לכך. עוד צוין כי מצידו של שלומי נרשמו נכונות ועניין להמשיך בהליך הטיפולי גם לאחר שחרורו. גורמי הטיפול הדגישו כי מההליך הטיפולי עד אז הסתמן ששלומי "נרתם לטיפול ונתרם ממנו", וכן ניכּר שהוא "מבין את עיוותי החשיבה שהובילו אותו לביצוע העבירה". עוד הוסיפה הוועדה כי הוצגה בעבורו תוכנית טיפולית ושיקומית, הכוללת "טיפול פרטני ומשפחתי מתאים ותואם". יחד עם זאת, הוועדה הדגישה כי הטיפול מצוי בשלביו הראשונים, ולכן לא די בו כדי להצדיק את שחרורו. לפיכך קבעה הוועדה כי אין מקום להורות על שחרורו המוקדם, אך בהחלט יש לדון מחדש בבקשת השחרור שלו כאשר יתקבלו עדויות באשר להתקדמות הטיפול בו".[10]


בפברואר 2013 התקיים בשלישית דיון בבקשת השחרור המוקדם של שלומי. בהחלטת הוועדה בעקבות אותו הדיון צוין כי "קיים 'דיסוננס' בין העמדות האידיאולוגיות הגלויות שהציג [שלומי] בפני הוועדה לבין היבטים מסוימים בחוות הדעת שהונחו בפניה". לפיכך, הוועדה מצאה לנכון להורות על עריכת חוות דעת פסיכו-דיאגנוסטית בעניינו של שלומי, ולדחות את המשך הדיון בעניינו עד לקבלתה. באפריל 2013, לאחר שהוגשה חוות דעת כזאת, התקיים דיון נוסף בבקשת השחרור. הוועדה ציינה בהחלטתה כי "בדוחות השב"כ לא מיוחסת [לשלומי] מסוכנות קונקרטית, ובאמור בהן אין כדי לשלול התנהגות תקינה בדרך כלל מצידו. אשר לדוחות הפסיכו‑דיאגנוסטי, הוועדה מצאה סימוכין להתרשמותה לפיה שלומי הוא בעל "אישיות מורכּבת אשר מגלה התייחסות מורכּבת לעבירות שביצע". הוועדה הדגישה כי בדוח נקבע שהסיכוי ששלומי יחזור לפעילות לאומנית ובלתי חוקית הוא נמוך מאוד. גורמי הטיפול בשירות בתי הסוהר העידו כי שלומי שיתף פעולה עם המטפלים, וניכּר כי הטיפול סייע לו להבין את עיוותי החשיבה שהביאו אותו לבצע את העבירה. בנוסף, הם התרשמו שכעת שלומי מבין את חומרת מעשיו, מביע חרטה כנה בגינם ומוכן להמשיך בהליך הטיפולי גם בתקופת השחרור על תנאי. עוד עמדה הוועדה על תוכנית השיקום שהוצגה לשלומי, הכוללת את שילובו בכולל ביישוב בת עין, לצד עבודה ביישוב. לאור דברים אלה ואחרים קבעה הוועדה כי יש לשחרר את שלומי בתנאים מגבילים.


היועץ המשפטי לממשלה עתר נגד החלטת ועדת השחרורים לבית המשפט המחוזי. בספטמבר 2013 התקבלה עתירתו. בית המשפט קבע כי "ועדת השחרורים לא נתנה משקל ראוי למסוכנותו של שלומי, כפי שהיא עולה מחומרת המעשים שבגינם הוא מרצה את תקופת מאסרו. הקשר זה הפנה בית המשפט לפסק הדין שניתן בעניינו בבית המשפט המחוזי, מהם עולה שהוא היה "פעיל דומיננטי" בתכנון הנחת מטען החבלה בסמוך לבית הספר לבנות בשכונת א-טור. בית המשפט קבע כי המסוכנות הנלמדת ממעשים אלה מתעצמת לאור העובדה כי הם נעשו על רקע אידיאולוגי. כמו כן נטען כי בדוחות הטיפול לא הוצגה כל ראייה לכך ששלומי "זנח את הקו האידיאולוגי שעמד ברקע ביצוע מעשיו". על יסוד הדברים האלה קבע בית המשפט המחוזי כי נוכח מסוכנותו של שלומי לא הוכח ששחרורו המוקדם לא יסכן את הציבור או שיש לו סיכויי שיקום טובים, ולכן יש לבטל את החלטת ועדת השחרורים.


שלומי הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשתו נטען כי פסק דינו גרם "לתוצאה קשה מנשוא", ולפיכך יש לקבל את הבקשה משיקולי צדק. היועץ המשפטי לממשלה ביקש לדחות את הבקשה, משום ששלומי לא הצליח להראות ששחרורו המוקדם אינו מסכן את שלום הציבור. כמוכן נטען כי טִבען של העבירות שבהן הורשע שלומי, בצירוף המניעים האידיאולוגיים שעמדו ביסוד המעשים, מקיימים "חזקת מסוכנות משמעותית", אותה שלומי לא הצליח לסתור. הוטל ספק בשינוי ששלומי עבר, בכל הקשור לתפיסותיו האידיאולוגיות, והוזכרה קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין כל מדד לכך שהוא זנח את הקו האידיאולוגי העומד ברקע מעשיו; זאת בעוד שקיים מידע מודיעיני של שירות בתי הסוהר "שיש בו מדד לתמיכת [שלומי], או לכל הפחות, אי הסתייגותו מהאידיאולוגיה הקיצונית". נטען שגם מחַוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית אפשר להתרשם ששלומי אינו מבין את משמעות מעשיו, ועולה כי הוא מנותק רגשית מהמעשים שבגינם הורשע. לפיכך, אין בהליך הטיפולי ששלומי עבר כדי לאיין את מסוכנותו.


בית המשפט העליון החליט לדחות את הערעור. לטענת השופט שוהם, שלומי היה "'הרוח החיה' בהתארגנות טרור אשר הטמינה מטען חבלה בסמוך לבית ספר לבנות במזרח ירושלים, על מנת לפגוע בעוברים ושבים חפים מפשע, ובכלל זה תלמידות שהיו בדרכך לבית הספר; זאת אך ורק בשל היותם ערבים. המדובר באירוע חמור מאין כמוהו, אשר אך בנס נגמר ללא אבדות בנפש, כאשר [שלומי] היה מוכן, בשם עמדותיו האידיאולוגיות, לגרום להרס וקטל בלתי נתפסים. בחירת המיקום להנחת המטען, והכוונה שעולה ממנה להביא להרג של תלמידות צעירות; התכנון המוקדם של פרטי הפיגוע; השימוש במטען חבלה אשר יכול היה להביא להרג חסר הבחנה; וסירובו של [שלומי] לעזור לחבלן המשטרה לפרק את המטען לאחר שנתפס, מעוררים מחשבות נוגות, ומלמדים על המסוכנות הרבה הנשקפת [משלומי]. בנסיבות אלו נראה כי מסוכנותו של [שלומי], כפי שהיא עולה מהעבירות בהן הורשע, הינה בגדר שיקול מרכזי, אשר בו כדי למנוע, כשלעצמו, את שחרורו המוקדם".[11]


בחלק ה"דיון והכרעה" בערעור של שלומי בבית המשפט העליון על ההחלטה שלא לשחרר אותו בתנאים, הביא השופט שוהם את דברי השופט תאודור אור בהתייחס למקרה של יורם שקולניק: "אכן, אופייה של העבירה, כשלעצמה, אין די בו, בדרך כלל, כדי להסיק שאין האסיר ראוי לשחרור מוקדם. אולם ישנם סוגי עבירות, אשר אופיין החמור והמיוחד ודרך ונסיבות ביצוען, עשויים להצביע כשלעצמם על מסוכנותו של האסיר ועל החשש מפגיעה בביטחונו של הציבור כפועל יוצא משחרורו המוקדם [...]. עבירות המבוצעות על רקע לאומני-אידיאולוגי עשויות, בנסיבות מסוימות, להיכנס לגדר זה. בעניין זה קולעים דבריו של חברי השופט מ' חשין [...]. באותו מקרה נדונה שאלת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, אך הדברים נכונים, בנסיבות המתאימות, גם במקרים שבהם מתעוררת שאלת שחרור מוקדם ממאסר: 'שור שנגח איש או אישה ומתו, דינו של השור סקילה'. אין נותנים לו לשור הזדמנות להוכיח כי יחזור למוטב וכי לא יינגח איש או אישה או פרה. יש עבירות שטיבן ומהותן הן כאלו, שחברה לא תיטול על עצמה סיכון שאפשר שהעובר אותן לא יוסיף רע על הרעה שעשה. כעיקרון, אלו הן העבירות החמורות המנויות בחוק. כך בעבירות חמורות על דרך הסתם, וכך – יש אומרים: בעיקר כך – לעניינן של עבירות שרקען הוא רקע של אידיאולוגיה. ביצוען של עבירות על רקע אידיאולוגי מלמד במקרים רבים על קו מחשבה מגובש העמוד מאחוריהן, העלול, כל עוד לא נזנח, להניב בנסיבות מתאימות בעתיד מעשים דומים לאלה שבוצעו על ידי האסיר בעבר [...]'". באותו פסק דין נקבע כי "די בהיעדר מדד באשר לזניחת הקו האידיאולוגי אשר הנחה את המשיב במעשהו כדי שיתעורר חשש כבד בנוגע לסיכון הכרוך בשחרורו המוקדם".[12]


שלומי: אין טיפול אידיאולוגי – כאן זה לא רוסייה הסובייטית. הטיפול הוא לא אידיאולוגי, אלא נפשי, ובכל מקרה איני מאמין ב"תורת הנפש".[13]


עופר גמליאל

עופר אמר גם הוא לוועדת השחרורים שדנה בעניינו – בדומה לטענתו של שלומי לעיל – כי "היו לפני שנים פניות לשב"ס בעניין ההליך הטיפולי, והם אמרו שאין להם מה לעשות איתנו".[14]


בשיחה עם קצין המבחן, עופר אמר כי כבר בשלב מוקדם של התוכנית חזר בו מכוונתו לבצע את הפיגוע. הוא קיבל עליו אחריות על חלקו בביצוע העבירה וביטא אכזבה מהרשעתו. לדבריו – שאוזכרו לעיל – פעל מתוך תחושת כעס שאחזה בו על רקע תקופה רצופת פיגועים קשים. שירות המבחן נמנע ממתן המלצה בעניינו.[15]


למרות שלא עבר מראש רדיקליזציה מיוחדת, עופר עבר תהליך משמעותי של השתנות אישית‑נפשית במהלך המאסר ולאחריו:


עופר: במשך השנים התחלתי לבנות כל מיני כלים. היו לי פגישות בכלא עם עובדות סוציאליות. בפגישות האלה פשוט קיבלתי כלי חדש לגמרי – עיבוד חוויות באמצעות טיפול. לא הכּרתי כלל את הכלי הזה. המשכתי להשתמש בכלי שקיבלתי בכלא גם בחוץ. למדתי שאם אתה מאוד רגיש, ואתה מלא ברגשות שאין לך איפה לפרוק אותן, אתה בבעיה – בסוג של סיר לחץ שהולך ומתמלא עד שהוא מתפוצץ. כדי למנוע את זה, הדבר הכי טוב הוא לדבר [...]. הגעתי לאן שהגעתי כי לא עשיתי את העבודה שהייתי צריך לעשות [...]. השפעתי על הרבה אנשים לשנות את דרכם. לפני הרבה שנים, הצלחתי לשכנע גם את גור המל שיפנה לטיפול. האלימוּת נובעת מהבעיות שלו – תוצאה של מציאוּת חייו.[16]


ירדן מורג

ירדן שיתף פעולה עם חוקריו. ראש צוות החקירה של השב"כ העיד במשפט של צוריאל עמיאור: "בוא נאמר כך, שיתוף הפעולה שלו היה חלקי; בהמשך שיתוף הפעולה שלו מבחינתנו היה מלא, ואנחנו בסופה של החקירה הגענו למסקנה שהוא מסר את כל האמת".[17] לדברי ירדן: "הבנתי את חשיבוּת שיתוף הפעולה שלי עם חוקרי כוחות הביטחון לטובת צבירת נקודות זכות שיסייעו לי בהינתן גזר הדין על ידי שופט בית המשפט, החלטתי להסגיר לידי החוקרים מידע על כך שקיים ברשותי מצבור קטן של אמל"ח, מסוג חומר נפץ".[18]


בחקירה נגדית במשפטו של צוריאל עמיאור, בינואר 2004, ירדן נשאל: "אם אני מבין נכון את התשובות שלך, במהלך החקירה לאחר שנתפסת עם האחרים היה לך אינטרס להציג מצג כאילו אתה משתף פעולה עם השב"כ, כשלמעשה לא היה לך רצון כזה, וזאת במטרה שיחשבו שאתה חוזר בתשובה?". ירדן השיב: "נכון".[19]


ירדן: השב"כ טען כלפיי שהחרטה שלי לא כנה, כי אני לא מסגיר אנשים שהיו שותפים למעשים, אז אמרתי להם שאנשים אני לא מסגיר אבל אמל"ח שברשותי אמסור.[20]


לדברי בית המשפט, "ירדן קיבל על עצמו אחריות לחלקו בביצוע העבירות, והביעה חרטה. מעשיו נבעו מלחץ חברתי להשתתף בתוכנית, יחד עם תחושת מצוקה על רקע הפיגועים הרבים שאירועו באזור. [ירדן] השתתף בכל הלוויות של נפגעי הפיגועים, וגם דבר זה השפיע עליו. לדבריו, הוא היסס להצטרף לתוכנית, ושמח כאשר התוכנית נחשפה לפני שביצועה הושלם. רק בחקירתו הוא קלט את המשמעות הקשה של מעשיו. כיום הוא מתחרט על מעשיו ומכנה אותם אינפנטיליים, 'שיגעון ושטות', וכי זו רשעוּת לפגוע באנשים חפים מפשע".[21]


שירות המבחן התרשם [שירדן] עובר מאז מעצרו תהליך מסוים של בדיקה עצמית ובדיקת אורח חיי. משפחתו עזבה את היישוב בת עין, במטרה להתרחק מ'המתנחלים', כדבריו. את ה'סליק', שבגינו הורשע באישום השני, החזיק לדבריו לצורך ריגושים".[22]


ירדן הכריז בתוכנית טלוויזיה: "טוב, אני חושב שמרגע שנתפסנו כבר התחלתי להבין שאולי טעינו פה באיזשהו מקום מבחינת ה'... מבחינת כלפי שמיים אני מתכוון. כן? מבחינת מה הרצון של השם ממני. אם זה לא מה שהשם רוצה, אז אני מרגיש שזה לא היה נכון, מרגיש שזה לא היה נכון, אני שמח שזה לא התבצע".[23]



לוחות בטון מצוירים בפחם המבוססים על שני פְריימים מתוך כתבה ששודרה בערוץ 2, על ירדן מורג – ציור: פורת סלומון

פורת סלומון – שבא מבית דתי; שירת בצבא בשריון; למד בישיבות עתניאל ותקוע; השתקע עם אשתו בבת עין, שם גרים הוריה (ממקימי היישוב); סיים תואר שני בבצלאל; הקים ומנהל את בית הספר הגבוה לאומנות "פרדס" – סיפר:


פורת סלומון: היה קטע בסרט שנורא-נורא תפס אותי – הרגע שבו ירדן מביע חרטה; אבל מתברר שזו חרטה מאוד משונה. את הדיכוטומיה מצאתי בשני הפריימים האלה: הנה ירדן חזר להיות ילד נורמלי, שמביע חרטה אנושית פשוטה וכנה; ופתאום מתברר כי הוא בכלל לא מדבר אליך כבן אדם, אלא שאלו חשבונות בינו לבין שמיים [...]. אין דבר יותר בלתי חדיר מאשר אמונה של אדם. אם יש משהו שאני באמת לא יכול להגיע אליו זאת התודעה של מישהו אחר". ה'שמיים' מעבירות אותנו לספירה מאוד אישית, שאין לנו חיבור אליה [...]. הדת מייצרת מִסדר כלשהו, אבל חבריו לא בהכרח מחוברים. אני וחברי "מחתרת בת עין" מתפללים באותו בית כנסת, אבל לפתע מתברר שאנחנו פונים לאלוהים שונה.


הזמנתי אותו לראות את הציורים עם שחרורו. הוא עמד פה והסתכל. שאלתי "מה אתה אומר", והוא השיב: "אני כבר לא מזהה את האיש הזה... זה כבר לא אני". בסרט הוא הופיע עם זקן וראש מגולח, חליפה ובכיפה שחורה גדולה; כשעמד כאן היה מגולח למשעי, בשיער שופע, בבגדים אזרחיים ובכיפה מודרנית קטנה.


מבחינתי, אלה ציורים שתלויים כאן בסלון בבת עין כסוג של אנדרטה. גם הבטון שממנו עשויה היצירה נועד לציין שזוהי סוג של אנדרטה. הרגעים הכי חולף – פריימים טלוויזיוניים – נוצקו בבטון עמיד מכול [...]. כל אחד שנכנס לכאן צריך לעמוד מולם ולהתמודד איתם. שואלים אותי: "איך אתה יכול לחיות עם זה?", ואני עונה כי הצורה האידיאלית שבה אתה צריך לצפות באומנות זה לחיות אִתה. כבר בשלב התכנון של הבית הנוכחי, הקיר על יד דלת הכניסה יועד לציורים האלה. הם מעולם לא הוצגו בתערוכה, ומקובעים כאן מאז. העבודה מקבלת את המשמעות מכך שהיא נמצאת בבית עין, בבית שלנו.[24]


ירדן: זה מעט הביך אותי. לא הכּרתי את סלומון באופן אישי, ולחשוב שמישהו שאני לא מכּיר רואה לנכון לצייר שני פורטרטים שלי ולתלות אותם בסלון ביתו... אני רגיל לראות בבתים תמונות של צדיקים או רבנים, ואני לא צדיק ולא רב... כשסלומון הזמין אותי לראות את הפורטרטים בביתו, הרגשתי שאולי הוא מצפה שאצוק תוכן לדמות הדמונית הזו, של גיבור וחכם. פתאום ראיתי את הציטוט שהיה רשום על התמונה, וקלטתי את האמביוולנטיוּת האפשרית של השימוש בציטוט ובהתאם לכך גם את היחס אליי; למעשה, לא הייתי בטוח לאיזו פרשנות הוא כיוון בדבריי – חיובית או שלילית... ובכן, לעמוד בסלון של אומן ולא להבין את פרשנות יצירתו זה עניין מביך בפני עצמו... לפני שאנחנו מוסיפים לכך את זה שאני האובייקט המצויר. נהגו לשלוח לנו ציורי ילדים לבית הסוהר מכל רחבי הארץ, שאותם נהגתי להשליך כלאחר יד לפח; הייתי זקוק לכסף למימון הוצאות המשפחה, שכר הדירה, ההוצאות המשפטיות... והיו מעטים שעזרו, וגם זה רק בתחילת התקופה... הייתי מתוסכל וכאוּב לראות את התמיכה שזוכים לה מחבלים ערבים לעומתנו... אז לחשוב שמישהו מושיב את ילדיו לצייר לי ציור, לעודד אותי, היה פשוט עלוב. לו היה שולח לי כרטיס טלכרד שאוכל לשוחח עם ילדיי, היה יכול באמת לעודד... לעומת זאת, פורת סלומון הוא אומן מוערך! הוא לא צייר בשבילי ולא חיפש לעודד אותי. הוא הביע משהו ש"תפס" אותו באמירה שלי, ולדעתי הוא באמת הבין שמכל האמירות שנאמרו באותו ריאיון, לאמירה הזו שהוא בחר לצטט – למרות פשטותה – התפיסה הזו הייתה יסוד המעשה שלי... כי המוטיבציה היחידה שהניעה אותי למעשה הייתה אמונה פשוטה ותמימה, זכה וצחה שזה רצון ה'!! שאעשה מעשה!! לא באופן ששמעתי קולות משמיים... אלא מתוך לימוד מעמיק והבנת הרצון מכתובים מפורשים. נכון, ידעתי גם אז שאפשר להיות נבל ברשות המדינה... אבל האמנתי ביכולת שלי ללמוד מתוך נקיוּת דעת בלי לאפשר לדמים העכורים שלי – הרצונות או התאוות – למשוך את ההבנה בלימוד לכיוונה של הנפש. התברר לי שנכשלתי, ושהוא הבין זאת [...]. אני מבין את הכוונה שלו לגרום למתבונן רגע של מחשבה – "או, הנה, הוא מתחרט"... ואז להנחית את המהלומה ואת המשך המשפט שמבהיר בעצם שהמעשה נכון בעיניי או – ליתר דיוק – שהמעשה הנכון לא נעשה באופן נכון, על ידי ההנהגה, ושעוד לא כשרה השעה לכך.[25]


בשיחה איתי, ירדן מצביע על הרגע שבו הפך את ליבו. האירוע התרחש בבית הסוהר, וערֵב שני אנשים המוכּרים לשמצה בציבור: גור המל ויצחק פדר.


ירדן: ישבתי בתא, ביחד עם החברים האחרים ב"מחתרת", עם יצחק פדר [תושב בני ברק בן 27, שכּוּנה "אנס הכלות החרדיות"] וגור המל [נודע לאחר שנאשם ברצח של פלאח ערבי בקרבת היישוב איתמר שליד שכם בשומרון] – אדם מאוד אלים, גם בבית הסוהר. היה מצב שגור התעצבן על פדר – בגלל שהאחרון הניח בגדים על מיטתו – וכמעט הרג אותו – בא ונעמד עליו עם רגל של שולחן מעץ. באתי להתערב, כדי שהוא לא ישב במאסר עולם, והוא תקף אותי. הצלחנו איכשהו להשתלט עליו; הגיע סוהר וגמר עליו בקבוק שלם של גז, וקיבל על כך הערה מִשמעתית. ראיתי איך גור היה מסוגל להרוג גם יהודי – היה ממש מטורף [...]. רגע התקיפה של המל היה רגע מכונן מבחינתי. אמרתי לשלומי: "שמע, גור כאן לא על רקע לאומי; הוא פשוט אדם אלים שיכול לרצוח אדם בהחלטה של רגע". אחר כך התחלתי לחשוב – אולי גם אני פה על רקע אחר... הסקתי כי המניע הלאומי כלפי הערבים היה אולי תירוץ – משהו חיפש אצלי לעשות שימוש בכלי נשק ובחומרי נפץ – לראות את הפיצוץ [...]. חיפשתי את הריגוש, את ה"אקשן"; לא אתן לזה את הכבוד לקרוא לזה "אידיאולוגיה".[26]


שחר דביר-זליגר

"בעת חקירתו בשב"כ הביע הנאשם נכונות לשתף פעולה עם חוקריו, אך חשש להפליל את עצמו ואת חבריו לארגון בהיעדר הסדר כולל שיהיה על דעת כל המעורבים. הוא הבין והפנים את הפסוּל החמור שבמעשי הארגון, ואת הצורך החיוני והמיידי לסכל ביצוע פעילויות טרוריסטיות בעתיד. על רקע זה, ומתוך תקווה ששיתוף פעולה עשוי להביא להקלה בדינו וכן בדינו של אחיו [...], הוא נאות למסור לחוקריו את כל אמצעי הלחימה של הארגון, וכן לספק להם מידע רב ומפורט על פיגועי הטרור שבוצעו ופיגועים חמורים שתוכננו. עם זאת, הוא בחר שלא למסור בחקירתו הודעות מפלילות כנגד חבריו לארגון [...]. בפרשת גזר הדין השמיע [שחר] דברי חרטה, שנשמעו כנים ולוו אף בדמע".[27]


השופט נועם כתב בגזר הדין כי "יש להתחשב במהפך הדרסטי שחל בתפיסת עולמו של [שחר] בתקופת מעצרו, באחריות שנטל על מעשיו ובחרטה שהביע על פעילותו".[28]


מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


[1] Bjørgo & Horgan 2009: 2


[2] Horgan 2009


[3] Khosrokhavar 2017


[4] Dechesne 2011: 288-289


[5] Bjørgo & Horgan 2009: 27; Koehler 2017


[6] פ"ח 5034/02.


[7] פ"ח 5035/03.


[8] בג"ץ 1920/00.


[9] רע"ב 6566/13.


[10] רע"ב 6566/13.


[11] רע"ב 6566/13.


[12] בג"ץ 1920/00.


[13] ריאיון אישי, שלומי דביר-זליגר, 13.7.2017.


[14] עת"א 16089-02-13.


[15] פ"ח 5034/02.


[16] ריאיון אישי, עופר גמליאל, 9.10.2017.


[17] תפ"ח 619/03.


[18] פ"ח 5034/02.


[19] תפ"ח 619/03.


[20] ריאיון מקוון, ירדן מורג, 4.3.2018.


[21] פ"ח 5034/02.


[22] פ"ח 5034/02.


[23] "המלחמה עכשיו", 2004.


[24] ריאיון אישי, סלומון, 13.9.2017.


[25] ריאיון מקוון, ירדן מורג, 11.8.2017.


[26] ריאיון אישי, ירדן מורג, 2.8.2017.


[27] ת"פ 216/03.


[28] ת"פ 216/03.

83 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0