• עידן ירון

רדיקליזציה

עודכן ב: 22 מאי 2019

מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


המונח "רדיקליזציה" הוא חדש יחסית במסגרת הדיון על גורמי הטרור. למרות שאפשר לזהות את מקורותיו בשנות התשעים המוקדמות של המאה העשרים, הוא היה מושג שולי עד להתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001. הוא הפך למונח בולט, לפחות בדיון האקדמי, החל מ-2004 ואילך.[1]


בהגדרתו של שפרינצק, "רדיקליזציה" היא "התהליך שבאמצעותו האמון במערכת פוחת, ואנשים מתחילים להיסוג יותר ויותר לתוך קבוצתם כיוון שאינם חשים עוד חלק מהחברה".[2]


מונח זה מורה כיום על התהליך שבאמצעותו יחיד או קבוצה מאמצים צורה אלימה של פעולה הקשורה ישירות לאידיאולוגיה קיצונית בעלת תוכן פוליטי, חברתי או דתי המערערת על הַסדר הממסדי. כתוצאה מכך, היחיד או הקבוצה מגבירים את מחויבותם לשימוש באלימות פוליטית ואת השימוש בה בפועל – שילוב בין עמדה לבין התנהגות.[3]


רדיקליזציה אינה צריכה להוביל בהכרח לאלימות, אבל היא אחד מגורמי הסיכון הנדרשים לשם כך.[4] רבים עשויים לאמץ אידיאולוגיה רדיקלית, ורבים עשויים להיסחף לאלימות מסיבות שונות, אולם מעטים משלבים שני ממדים אלה והופכים אמצעים אלימים לדרך ביטוי עצמית. עם זאת, מעטים אלה – עשרות ולעיתים מאות בני אדם – עלולים לחולל השפעה ניכּרת ולהיות מקור סיכון ממשי לסדר הפוליטי, החברתי או התרבותי הקיים.


סוציולוגים מאמינים שחיוני להציג את השאלה של צורות הפעילוּת מתוך נקודת מבט רחבה, ולנתח את המניעים העומדים ביסוד הפעולה הדתית הקיצונית – זאת בהסתמך על מקורותיה החברתיים, ולא רק על אלה התאולוגיים או האידיאולוגיים. האתגר בהבנת תופעת הרדיקליזציה נעוץ בהצבעה על הזיקה שבין אידיאולוגיה קיצונית לבין פעולה אלימה מאורגנת פחות או יותר. הרדיקליזציה מתאפיינת בזיקה שבין חזון אידיאולוגי קיצוני לבין רצון עיקש ליישם אותו. קיימת לפיכך רדיקליוּת דו-פנית: אידיאולוגיה קיצונית, ופעולות קיצוניות שמושרות על ידי אידיאולוגיה זאת ועם זאת מתייחדות כשלעצמן. כאשר הפעולה מתבצעת, היא עוקבת אחר מסלול משלה, המותנה בנסיבות השולטות בהגשמתה ובאירועים הבלתי צפויים הנלווים לה. העיסוק בהיבט הסוציו-אנתרופולוגי, בנוסף לזה הפסיכולוגי, של תופעות אלה נמצא בחיתוליו; הוא מגלם פוטנציאל ניכּר להבנתן ואולי גם למניעתן.[5]


הוגים מובילים סבורים שאידיאולוגיה ללא פרקטיקה אלימה אינה מספיקה לשם הגדרת "רדיקליזציה". הסוציולוג איתן אלימי ואחרים מגדירים "רדיקליזציה" כ"תהליך המוביל לאלימות פוליטית וכולל אותה". בהתאם לכך, "רדיקל" הוא הפועל הארגוני המאמץ שימוש באלימות פוליטית. כאשר אלימות פוליטית נותרת ברמה של רטוריקה, הם מציעים להשתמש במונחים "מיליטנטיות" ו"מיליטנטי".[6]


ככלל, "מחתרת בת עין" היא דוגמה מובהקת לקבוצה שאינה מושתתת על "אידיאולוגיה של אלימות". זאת ועוד, המניעים של חבריה היו שונים זה מזה במידה רבה, כפי שמוצג להלן.


שלומי דביר-זליגר – תפיסה דתית-אידיאולוגית

בשיחה שהוקלטה בחשאי בין ירדן לבין עופר, ירדן אמר: "[שלומי] הוא לא כמונו. הוא קיצוני בעניין הזה לגמרי". עופר השיב: "הוא כל הזמן היה בקטע של להיטוּת כזו. התלהבות. יענו לסגור עניין. אמרתי לו: 'לסגור עניין זה לוקח זמן. אנחנו כבר לא מדברים על איזה להרביץ לערבים בוואדי'".[7]


עופר: שלומי חי את זה. הוא גדל ברקע כזה. הוא גדל שם.[8]


כדי להתרשם מדעותיו האידיאולוגיות של שלומי, להלן התייחסויות לכמה נושאי מפתח:


שלומי: באשר לארץ-ישראל: לחיבור לארץ-ישראל יש בעיניי חשיבות קריטית [...]. אני אגוצנטרי הכי גדול שיכול להיות – מתמקד בתוך גבולות עם ישראל וארץ-ישראל. לא מעניין אותי מה קורה מעבר לגבולות האלה. מבחינה זאת, אני מרגיש ההפך מאוניברסלי.[9]


באשר להתיישבות: דווקא במקומות שהם שטח פלסטיני שאי אפשר להיכנס אליו בלי טנק חשוב להתיישב. כלל לא מעניין אותי הגבול עם ירדן. עבר הירדן המזרחי הוא חלק בלתי נפרד מארץ-ישראל, למרות שמעטים זוכרים זאת – זה ממש שערורייה. צריך לשוב ולהתיישב בשטחי ירדן ובשטחי לבנון כיום. צריך לחנך לזה ולהתגעגע לזה; יום יבוא ונגיע לזה.


באשר לגאולה – העולם הבא: אני לא מאמין במשיחיות מיסטית הזויה [...]. הגאולה היא הבטחה של הקדוש ברוך הוא, לא מצווה: לא הצטווינו להביא את הגאולה. ואם לא להביא את הגאולה, מה כן? לשלוט בכל מרחבי ארצנו, ולקיים את עבודת הקורבנות והמצוות הרבות שאנחנו לא מקיימים היום. ממילא, זאת תהיה הגאולה [...]. התפיסה כי הגאולה תבוא מהשמיים היא עבודה זרה, שחדרה מן הנצרות. המקדש לא ירד מהשמיים [...]. בעיניי חשוב ביותר להימנע מעיסוק ביחיד ולשקוע ב"נפש", כפי שנהוג בעיקר בקרב חסידי ברסלב. במצב האידיאלי, הארץ תשתרע "מנהר מצרים, עד הנהר הגדול נהר פרת", בלי אויבים חיצוניים, עם בית המקדש ועבודתו".[10]


באשר להשגחה פרטית: הקדוש ברוך הוא לא בכיס שלי; אין לי כל טרוניה אליו [...]. לעצם העובדה שהמעשה לא צלח אין שום קשר לשאלה אם היה או לא היה ראוי לעשותו. זה יכול להיות רק בגדר ניחוש.[11]


שלומי מסר לחוקר השב"כ כי הוא "משתתף לעיתים בפעילויותיו של 'משמר המקדש' המאורגנות על ידי נריה אופן. למעשה, זוהי הפעילות המתמדת ביותר של 'מטה גבולות ההבטחה' המאורגן על ידי אנשים מהשומרון, מיצהר – ביניהם הרב דודקביץ, [הרב] איציק שפירא [והרב] ישראל אריאל. כמו כן הוסיף כי נריה אופן פרסם לאחרונה כרוז על חשיבות הנקמה".[12]


בהזדמנות אחרת, שלומי סיפר לחוקר השב"כ על אב שכול שנסע ביש"ע וראה מכונית של ערבים עולה באש, עצר בצד לראות את הרכב עולה באש ולא נקט אצבע לעזור ואף מהנה מכך. הוא העיר כי בעתיד, לאחר שישתחרר, הוא מעוניין להיות פעיל פוליטי כדי להשפיע על החלטות שנקבעות במדינה.[13]


שלומי טען בבית המשפט כי "קו פרשת מים" מבחינתו היה "ניסיון הפיגוע של מחבל שחדר לבית עין, והחשש שהוא יחדור גם לביתו".[14] בשיחה איתי הוא מזהה בדיוק את הרגע שבו עבר "רדיקליזציה" מוקדם הרבה יותר. היה זה עם הירצחו של יחזקאל מזרחי – אחיו הגדול של שחקן בית"ר ירושלים איתן מזרחי – ופציעת אביו בדקירות סכין, על ידי מחבל בן 17 בשכונת ארמון הנציב בירושלים שעל יד הכפר הערבי ג'בל מוכאבּר" (15.2.1993).[15]


שלומי: למדתי בישיבת צעירים מרכז הרב בירושלים. כאשר מזרחי נרצח, כמה חברים הציעו שניסע לארמון הנציב. כשהגענו למקום, הייתה שם קבוצה של חבר'ה ערסים, שהתלהמו, צעקו "מוות לערבים" ורצו לרדת ולפרוע בג'בל מוכּאבר. פתאום התברר לי העניין הזה. הערסים האלה – שכל כך רחוקים מהעיסוק האינטלקטואלי שלי, ולא יודעים לקרוא פסוק אחד עם רש"י – מבינים משהו עמוק ויסודי. זה היכה בי. הכּרתי פתאום באמיתוּת הנקודה הפשוטה של הנקמה הלאומית. יהודי נרצח – נרד לכפר ונשרוף בתים מבלי לבדוק מאיפה המפגע יצא. במשך הזמן השלמתי את הפער הרציונלי מעבר לתחושה האמוציונלית המיידית.[16]


שלומי אמר בחקירתו בשב"כ כי "למעשה הוא איש לא אלים, תוך שהוא מציין כי 'אינו יכול לפגוע בג'וק'".[17] בחקירה אחרת התקיימו חילופי הדברים הבאים בין שלומי לבין חוקר השב"כ: "אני לא טיפוס אכזרי, קשה לי עם אכזריות – ש': אז איך אתה מסביר את זה, מצד אחד שקשה לך עם אכזריות ומצד אחר מעשה כזה? – ת': כן, אני לא רואה את התוצאות, שַם והולך – ש': אבל היית רואה את התוצאות בתקשורת – ת': בסדר, גם בפיגועים נגדנו יש תוצאות איומות – ש': מבחינה הלכתית זה נראה לך? – ת': אני לא רוצה להגיד דברים שיגידו שאני לא מתחרט – ש': עזוב, אני מדבר מלב אל לב – ת': מבחינה הלכתית זה חַלק לגמרי, ודאי".[18]


טרור בכלל מצטיין בכך שקורבנותיו הם חלופיים. זהותם של האנשים הנפגעים אינם נחשבים מבחינת אלה הפוגעים בהם. הם משמשים כדי להשפיע על אחרים.[19] עורך הדין מטעם ההגנה העיר כי שלומי הסתכל על הדברים בריחוק ובניכּור. לא בכדי הוא הגיע לזירה בשעות הלילה. הוא לא ראה פנים – המעשה כולו היה אמורפי. שלומי מסביר כי המעשה שלו אכן שונה מאוד מזה של יורם שקולניק (שרצח אידיאולוגית מחבל כפות – ראו הרחבה בספרי בעניין זה[20]):


שלומי: יורם שקולניק נגרר; אני יזמתי ויצרתי את ההזדמנות. שקולניק הרג מחבל. בגלל זה הוא קיבל חנינה כל כך בקלות. כל אחד מבין את ההבדל בין מחבל לבין מה שאני עשיתי. יורם שקולניק ירה בבן אדם מטווח אפס. אני הנחתי מטען והלכתי. האמנתי בכך שלאויב אין פנים. חשבתי שזאת רעה חולה ברגע שנותנים לאויב פנים. גם היטלר היה ילד חמוד כשהיה קטן. חשוב לי להדגיש את העניין הזה. בכוונה לא ראיתי את הפלאח המסכן עם הכבשים שלו. במלחמה, אסור לראות את הפנים של האויב. גם בכתבים על השואה – כמו "רחובות הנהר" של אורי צבי גרינברג – לא תמצא פנים אנושיות למי שמוגדר "אויב" או "גוי". האויב הוא אויב. לא משנה מה הזהות שלו, מה סיפור החיים שלו. זה היה חסר חשיבות מבחינתי; זה לא עניין אותי.[21]


עופר גמליאל – תגובת מצוקה למצב בשטח

גורמי הכלא ציינו כי "[עופר] הרשים כאשם לא מניפולטיבי, בעל שליטה עצמית תקינה במצבי קונפליקט, אך בעל עמדות נוקשות ('מעין קודים מוסריים משלו') ובעל נטייה לפעול לפי ערכים אלה גם במחיר מעבר על נורמות חברתיות. הדבר מתבטא בגישה אנטי-ממסדית, ונראה כי הוא חווה דחף לפעול נגד מה שנתפס בעיניו כהתנהלות לא צודקת של המערכת. רמת המסוכנות העתידית של [עופר] הוערכה כנמוכה, בעיקר על רקע העובדה שמדובר באדם בעל שליטה עצמית טובה וככל הנראה בעל מוטיבציה גבוהה להימנע מענישה עתידית. מעבר לרצון להימנע מענישה הוא לא הרשים כמי שעבר שינוי אישיותי מעמיק [ר"ל, דה-רדיקליזציה, ראו להלן] במהלך מאסרו".[22]


מכלל המעורבים, נראה לכאורה כי עופר היה חשוף פחות מכול לרדיקליזציה. הוא טען בבית המשפט: "באתי ממקום אחר; מעולם לא הייתי מזוהה עם הימין הקיצוני [...]. אף פעם לא הייתי שם, אף פעם לא הייתי בנקודת הזאת. אף פעם לא נעצרתי, לא הייתי בהפגנות, זה לא המקום שלי בכלל".[23] ב"דו"ח גורמי הטיפול" נכתב כי עופר "אינו רואה עצמו כאדם אשר פעל מתוך מניעים פוליטיים-אידיאולוגיים, אלא כמי שפעל מתוך רצון להגיב באופן מעשי אל מול אוזלת היד שחש מצד המדינה לנוכח ריבוי מעשי הטרור באותה התקופה שבה פעל".[24]


עופר: זה לא היה על רקע פוליטי או אידיאולוגי. לא התעסקתי בנושאי "מדינה" או "מלחמה". מעולם לא הייתי בקטע של אידיאולוגיות "ימניות" בהגדרה. בכלל לא הצבעתי בבחירות כל השנים – זה פשוט לא עניין אותי [...]. נכון, זו הייתה פעולה מתוכננת. זה התחיל בבטן, ואחר כך עבר לראש. עברתי התלבטות קשה. מעולם לא מצאתי עצמי עובר על החוק. עומס האירועים וחומרתם השפיעו עליי. זה היה מצב הזוי. המון חברים שלי נהרגו באותה תקופה. הרצח שהשפיע עליי ביותר הוא זה של יאיר הר סיני [רועה צאן שבנה את חוותו בסמוך ליישוב סוסיא, וחתר לגאול את אדמות המדינה – נרצח על ידי מחבלים ביולי 2001]. אני הייתי האדם האחרון שהיה איתו לפני הרצח. הוא אפילו הצביע – על הגבעה ממרחק – על הרוצח העתידי שלו {...]. בתקופה הזאת הייתה טראומה לאומית, וגם אני כמו רבים אחרים הייתי פוסט-טראומטי [...]. כשאתה מחפש איך עובד הראש של השוליים הקיצוניים, זה לא אני. אני בא מבית עם ראש אחר.[25]


איציק: עופר לא קשור לשום זרם מוגדר. הוא תימני מהבית, שחיפש את דרכו הייחודית.[26]


שלומי: עופר הכּיר את הפסיקה הדרדעית, וכן את נתנאל עוזרי, והיה חברות של יאיר הר סיני; אבל רק בבית הכלא הוא התוודע לעומק העניין.[27]


מיכל – אשתו של עופר: התחושה הכללית בציבור הייתה של חוסר ביטחון והפקרה של כוחות הביטחון. הממשלה "הבליגה" ו"התאפקה". כל יום היה פיגוע, חיינו בסוג של רולטה רוסית. זה היה יומיומי, אכזרי.[28]


מעניין לציין כי דברים אלה מצויים בניגוד חריף למידע חסוי (שבלוני למדי) שהציג שב"כ בפני בית המשפט ביחס ליציאתו לחופשה של עופר: "הגעתי לכלל מסקנה שמדובר בעותר בעל דעות לאומניות קיצוניות שפעל נגד בני אדם במטרה לרצוח נפש ולפגוע בגופם של אחרים. העותר פעל ממניעים אידיאולוגיים, ובכך לימד על מסוכנותו הרבה".[29]


ירדן מורג – הרפתקנוּת וגאווה לאומית

המחקר מורה על כך שגורמים פסיכולוגיים – ולא דווקא דבקות אידיאולוגית או דתית – כמו התנהגות אימפולסיבית החותרת לריגושים או השאיפה לנקם, ממלאים גם הם תפקיד כלשהו בתהליך הרדיקליזציה.[30]


מהתביעה נמסר: "ירדן לא פעל ממניע אידיאולוגי. הוא היה ילד נאיבי, אינפנטיל שהתלהב מהיכולת שלו לעשות את זה ולהתחבר לזה".


עופר: ירדן היה צעיר שחיפש הרפתקאות. הוא פוצץ נַפץ בסלון ביתו, כדי לראות מה תהיה ההשפעה. הוא לא בא מתפיסה דתית-אידיאולוגית כמו שלומי.[31]


ירדן מורג אישר בחקירתו בשב"כ עובדה זאת: "[הוא] מציין כי לפני כחמש שנים, עת שירת בצבא, פוצץ נפּץ בתוך ביתו, כדי לראות מה הנזק. הנפּץ הונח בתוך מכנסיים שהיו על כיסא קש שהופעל על ידי נפּץ חשמלי שחובר לבטרייה 9 וולט".[32]


פורת סלומון: כל הסיפורים על ירדן לא היו על הפַנאט האידיאולוגי, אלא יותר על משובת נעורים [...]. נראה כי לא מדובר על "מחבל אכזרי", אלא על "בן אובד".[33]


ירדן: איני יכול לציין אירוע אחד שהביא אותי לידי הקצנה; זה היה תהליך הדרגתי [...]. מגיל 14.5 כבר לא הייתי במסגרת חינוכית [...]. הושפעתי בהדרגה מהמצב הקשה בשטח – פיגועי הטרור, והלוויות היומיומיות – ומהאווירה היישובית של המתנחלים.[34]


ובכל זאת, היה במניעיו של ירדן לפחות שמץ של תפיסה דתית-אידיאולוגית מהולה ברגשות עזים. כאשר הוריו חזרו בתשובה, בהיותו בן עשר, הצטרף במהרה בלב שלם לדרך חייהם החדשה. לדברי אביו יקי: "אנחנו התחזקנו, אבל ירדן התחזק עוד יותר מאיתנו"; ודליה: "בהתחלה היה קשה מאוד, אבל בסוף הוא חזר בתשובה מעצמו. הוא התחזק מאוד, אפילו עבר אותנו".[35]


דניאל בן סימון כתב כי "למתיישבי בת עין יצאו מוניטין בשל עוצמת פגיעתם בפלסטינים שהעזו להרים ראש נגד היישוב. ברחבי גוש עציון גוללו את מעלליהם [...], ספק בגאווה ספק במבוכה, נגד פולשים, גונבי עדרים או מסתננים מהכפרים הפלסטינים הסמוכים. על אלימות שהופעלה נגדם השיבו באלימות גדולה שבעתיים. על פגיעה בהם השיבו בפגיעה כפולה ומכופלת. כשפרצה האינתיפאדה, כל הרוג יהודי מילא את ירדן זעם. כל לוויה יהודית הרתיחה את דמו. הוא חש צורך כפייתי להשתתף בכל הלוויות של יהודים שנהרגו ביהודה ושומרון. ירדן היה כמו משוגע. כל לוויה הטריפה אותו. הוא השתתף ביותר ממאה לוויות, וזה מאוד השפיע עליו". אמו של ירדן סיפרה: "זעקת המוות של היהודים שיבשה את דעתו".


ירדן הכריז בתוכנית טלוויזיה: "הרגשתי שזה מה שאלוקים רוצה ממני. כשאתה משתתף בכל שבוע בהלוויות של חברים, אתה קובר אותם עם האישה שלהם או עם הילדים שלהם. ומשפחות שלמות. אתה רואה את היתומים עומדים לידך ומסתכלים עליך בתור חבר של אבא. למה אתה לא עושה כלום להציל אותו? למה לא עזרתו לו לפני כן? למה לא היית שם שהיה צריך אותך? אתה מתחיל מחשבות מה הייתי יכול לעשות כדי למנוע את זה. מה... מה הייתי יכול לעשות כדי למנוע את זה, מה הייתי צריך לעשות... מה... מה הייתי מה... אין כלום? שום דבר שאפשר לעשות? יש לך טילים בבית, יש חומרי נפץ, יש כל מה שצריך כדי לפעול, כל מה שצריך לפני כן".[36]


במכוון או שלא במכוון, ירדן הביא גם לרדיקליזציה של אחרים. נער בן 17 המשתייך לנוער כהנא שקיבל את הכשרתו בישיבת "הרעיון הציוני" סיפר "כיצד הכול התחיל": "הצטרפתי לנוער כהנא לפני כארבעה חודשים בגלל חבר; הוא לא בדיוק חבר שלי, אבל הכּרתי אותו, קוראים לו ירדן, אמרו שהיה במחתרת, מה שקוראים מחתרת, אני וחבר שלי נהגנו להביא לו אוכל לחדר המעצר במגרש הרוסים".[37]


סיכום

בהתאם לטיפולוגיה שהציעו קמחי ואבן לגבי מחבלים מתאבדים פלסטינים, נראה כי המקרים שלנו שייכים בעיקר לאבות הטיפוס של "הדתי הפנטי" – המתבסס במידה רבה על פרשנות דתית (שלומי); ה"נוקם" – המתאפיין בפגיעה פסיכולוגית על רקע רצח של חברים קרובים (עופר); הלאומני הפנטי – המתאפיין בתחושה של מאבק ללא פשרות עם הלאום היריב (ירדן).[38]


מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


[1] Barker-Beall, Heath-Kelly & Jarvis 2015


[2] Sprinzak 1991


[3] Della Porta & LaFree 2012: 5, 6-7


[4] Horgan 2009


[5] Khosrokhavar 2017


[6] Alimi, Demetriou and Bosi 2015


[7] שב"כ, "פעולת האזנה בין ירדן מורג ובין עופר גמליאל, 13.5.2002".


[8] ריאיון אישי, עופר גמליאל, 9.10.2017.


[9] ריאיון אישי, שלומי דביר-זליגר, 13.7.2017, 25.7.2017.


[10] ריאיון אישי, שלומי דביר-זליגר, 13.7.2017.


[11] ריאיון אישי, שלומי דביר-זליגר, 25.7.2017.


[12] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שלומי דביר-זליגר, 21.5.2002.


[13] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שלומי דביר-זליגר, 2.5.2002.


[14] פ"ח 5034/02.


[15] מעריב, 22.4.2015.


[16] ריאיון אישי, שלומי דביר‑זליגר, 25.7.2017.


[17] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שלומי דביר-זליגר, 23.5.2002.


[18] הקלטת חקירה של שלומי דביר-זליגר, 6.5.2002.


[19] Richardson 2006


[20] ירון 2017.


[21] בשאלת הפנים ומשמעותם עסקתי בהרחבה בספרי "קורבנות מלחמה" (2017א: חלק שלישי); ריאיון אישי, שלומי דביר-זליגר, 13.7.2017.


[22] עת"א 8938-01-14.


[23] עת"א 16089-02-13.


[24] עת"א 16089-02-13.


[25] ריאיון אישי, עופר גמליאל, 9.10.2017.


[26] ריאיון אישי, פס, 8.8.2017.


[27] שיחה אישית, שלומי דביר-זליגר, 16.4.2017.


[28] ריאיון אישי, מיכל גמליאל, 9.10.2017.


[29] רע"ב 8571/07.


[30] Blair & Panetta 2016


[31] ריאיון אישי, עופר גמליאל, 9.10.2017.


[32] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של ירדן מורג, 1.5.2002.


[33] ריאיון אישי, סלומון, 13.9.2017.


[34] ריאיון אישי, ירדן מורג, 2.8.2017.


[35] הארץ, 24.4.2003.


[36] "המלחמה עכשיו", 2004.


[37] אתר פְרש, 21.11.2005.


[38] קמחי ואבן 2003.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0