• עידן ירון

הילכו שניים, יחדיו, בלתי אם נועדו – שלומי ושחר דביר-זליגר

עודכן ב: 22 מאי 2019

מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


בית המשפט קבע: "ארגוני הטרור פועלים במחתרת תוך מידור פנימי וחלוקת משימות בין חברי הארגון, ואינם יכולים לפעול בדרך כלל ללא שיתוף פעולה בין חבריהם. על כן, המלחמה בארגון שכזה, לרבות הענישה המכבידה, צריכה להיות מכוונת נגד כל החוליות שבו, ובכללן: חברי הארגון, מבצעי הפיגועים בפועל, מחזיקי האמל"ח והמסייעים – בין לפני מעשה ובין לאחריו".[1]


ירדן: את רוב החברים לא הכּרתי. היה מידור – בגישה שלי, לא רציתי לשמוע כלום על הזהות ועל הפעילוּת של אחרים.[2]


בית המשפט קבע: "מחומר הראיות המצוי בתיק החקירה עולה לכאורה כי בקרב החבורה שהייתה מעורבת בניסיון לבצע פיגוע [בא-טור] התקיים מידור חד-סטרי, והמתווך בין המעורבים השונים היה [שלומי דביר-זליגר]".[3]


בחקירה בשב"כ, ירדן סיפר: "יש לו הרגשה עמומה כי שלומי קשור להנחת המטען בצור באהר, אך אין לו משהו שהוא יכול להניח עליו את האצבע. שלומי אולי הזכיר זאת בפירוש, אבל הוא אינו זוכר".[4] בשיחה שהוקלטה בחשאי בין עופר לירדן, העיר הראשון: "אני חושב שמי שעומד פה כל הזמן בלחץ זה שלומי". על כך השיב עופר: "תראה, הוא גם זה שיודע הכול באמת".[5]


ראש צוות החקירה בשב"כ העיד לגבי שלומי: "הוא מסר לנו שמות של אנשים שקשורים לפיגועים אחרים. הוא דיבר על 'חבורה', הוא דיבר לקראת סיום חקירתו אם אני זוכר נכון, הוא דיבר על חבורה, השומרונית, החבורה הצפונית, שהיא ביצעה לדבריו פיגועים באזור השומרון, את פיגועי הירי, וכמו כן אותה חבורה מחזיקה סליק אמל"ח באזור השומרון".[6]


בחקירה בשב"כ, עופר מסר כי שלומי סיפר לו ש"החברה מהשומרון" ביצעו תצפיות לקראת הפיגוע בא-טור.[7] עופר אמר בתחילת חקירתו בשב"כ כי "גם היום יש לו ספקות בנושא, והוא חושב שלא ירדן ושלומי הם שהביאו אותו אלא מישהו אחר. לשאלה 'מי [הוא] סבור שגרם להבאתו?', השיב כי 'זהו פרט מוכמן'".[8]

שחר דביר-זליגר אמר בחקירתו בשב"כ כי "לאחר מעצר אחיו שלומי בניסיון פיגוע עגלת התופת, פנה לאחראי על הפיגועים (שאת שמו לא רצה למסור), וביקש ממנו כי יחדלו – על מנת שלא יהיו נפגעים נוספים שיגרמו להחמרת עונשו של אחיו".[9]


נקודת מוצא משותפת של האחים דביר-זליגר – ישיבת "עוד יוסף חי" בשכם

מעבר לכך שגדלו בבית "מתון", וחלקו חוויות ותפיסות רבות, לשלומי ושחר יש מקור משותף מוגדר: ישיבת "עוד יוסף חי" בשכם.


נדב שרגאי כתב: "תושב אחד המאחזים באזור תקוע אפיין פעם אחדים מעמיתיו, יושבי הגבעות בשומרון: 'הכול שם צומח מן האדמה, גם האדם'". הוא הסביר כי "החבר'ה של שכם הם אנשי יוסף – אמת עד הסוף. בלי פשרה. הם מנסים לשוב לתקופת התנ"ך [...]. התורה וההלכה הן מבחינתם הסמכות העליונה".[10]


כאלה הם – להלכה, אם לא למעשה – שלומי, ובעיקר שחר. המאחז עדי-עד, שבו גר שחר עם היעצרו, "הוקם על ידי קבוצת אנשים אוהבי אדמה ושומרי שמיים המאמינים כי השאיפה לרמות רוחניוֹת גבוהות עוברת דרך האדמה".[11]


שחר התגורר במאחז עדי-עד, שבו הקים הרב בועז מלט ישיבה חקלאית שססמתה "תורה ועבודה". בישיבת "שדות אמיר" חוזרים אל ערכי גאולת האדמה, עבודה עברית, בריאת הגוף והנפש, ואיכות הסביבה. הרב מלץ הסביר כי הישיבה מתמקדת בתחום החקלאי, מכיוון שזהו התחום הדחוף ביותר לדורנו: "הדור היום מנותק מהאדמה, ולכן האנשים אין בעיה לוותר על שטחים [...]. עבודת האדמה בישיבה משרתת גם עניין לאומי: גאולת הארץ".[12]


שלומי חשב להודיע – לאחר הנחת עגלת הנפץ בשכונת א-טור במזרח ירושלים – כי המעשה נעשה כנקמה על רצח שלמה ליבמן, אך חשש כי בכך היה מסבך את אחיו של דוד ליבמן.[13] יוזכר כי דוד היה בנו של הרב מנחם ליבמן ואחיו של שניאור-שלמה ליבמן. שניאור-שלמה למד בישיבה הגבוהה "מרכז הרב", ואחר כך עבר לישיבת "עוד יוסף חי". הוא נורה מטווח קצר על ידי מחבלים כאשר נסע עם חברו – הראל-עז בן נון – ברכב הביטחון של יצהר. שניהם נהרגו במקום (ראו לעיל).


פרטים אלה מחזירים אותנו לתקופה שבה שלומי היה תלמיד בישיבת "עוד יוסף חי" בשכם. בחוברת הספד לתלמיד הישיבה אליהו אוחנה ז"ל (שנהרג בתאונת דרכים), שהתגלגלה לידיי, נמצאים גם דברים של שלומי: "אני הייתי חברותא של אליהו כל השלוש שנים שהוא למד בשכם. שני סדרים [...] בשלושה חודשים אחרונים הייתי בצו הגבלה, אז לא ראיתי אותו כל כך [...]. אליהו חשב שצריך להראות נוכחות יהודית בשכם ובכל הכפרים, אבל טען שזה צריך להיעשות באופן מאורגן, ולא סתם כהרפתקה [...]. כל זמן שהיה פיגוע, זה היה מטריד אותו, ולא היה מסוגל ללמוד, והיה סוחב אותי למטה בטרמפים למרות שלא היה מה לעשות, ומנסים לארגן הפגנה ספונטנית [...]. אליהו ובועז אלברט הלכו ביחד לגבעה של יצהר. זהו אתר התיישבות מרוחק כק"מ מיצהר. מן 'מבצע מכפיל' כזה. ובועז התכוון לעבור לגור שם עם אשתו, ואז עדיין לא היה שם כלום. שטח ירק לגמרי. והלכנו ככה שלושתנו ביחד עד לקצה של ההר, והשקפנו על מרחבי השומרון – העמק שלמטה, הכפרים הערביים, א\זורים שלא דרכה בהם זמן רב רגל יהודי, נוף עצום ומרחקים עצומים. ואליהו ככה התעשת ואמר: 'מה הגבעה הזאת יחסית לשטחים העצומים. אין סוף של שטחים, שיושבים בהם ערבים. מה העניין בעוד קרוון מסכֵּן'. והוא ישר התחיל לחשוב מה עושים. והוא העלה רעיון שיתארגנו חוג של חבר'ה שיסתובבו וייכנסו לכפרים, וניסה לעניין בזה את בועז, שבכלל היה בראש אחר, של חקלאות בגבעה".


שלומי טען במשטרה כי בשל עברו בישיבה, הוא "מוכּר לשב"כ. לכן גם התכוון להשתמש לצרכים מסוימים בתעודת הזהות של ירדן, במקום בזו שלו".[14] בהודעה במשטרה, שלומי אמר: "בעבר למדתי שלוש שנים בישיבת קבר יוסף, בין השנים 1996-1994, בתקופה שבה היו אירועים כגון טבח מערת המכפלה ורצח רבין, שבעקבותיהם השב"כ התלבש על נגיד 'מוקדי ימין קיצוני', שביניהם הישיבה שלי, ובאותה תקופה הייתי עם השב"כ במספר שיחות".[15]


שחר ציין כי "בתקופת לימודיו בקבר יוסף היה עד למספר אירועי ירי לעבר רכוש של ערבים באזור [...]. הוא מסר כי לא היו נפגעים באירועי הירי הלל".[16] שחר טען במשפט כי "הגיע לספסל הנאשמים משום השפעתה השלילית של החברה הקיצונית שבה גדל של תלמידי ישיבת קבר יוסף בשכם. [שחר] הוסיף וציין כי בעקבות התפקחותו ושינוי השקפת עולמו הבין כי טעה בכל דרך חייו הקודמת. הוא הביע צער וחרטה על מעשיו, שבוצעו שעה שהפיק מהתורה את 'סם המוות' במקום את 'סם החיים', ועל כך שלא ראה את החומרה של 'דרך השקר של פגיעה בחפים מפשע". סנגורו דבק בגרסה זאת ואמר: "הנאשם נקלע לביצוע העבירות ביוזמתם של אחרים, ונגרר למעשים בתמימותו, עם התחבר לקבוצה שולית וקיצונית".[17]


הקשר בין התיקים

בדיון בבקשה לפסילת שופט במשפטו של שחר, השופט התייחס לכתב האישום, ודן בשיקולי הפסילה. צוין כי "בכתב האישום מיוחסת לנאשם עבירה של חברות בארגון טרור [...]. בין היתר מיוחס לארגון הנ"ל ניסיון להניח עגלת תופת בקרבת בית ספר לבנות באזור ירושלים [...]. יודגש שהנחת עגלת התופת מיוחסת לארגון הטרור שבו היה הנאשם חבר, על פי הנטען בכתב האישום; אך היא אינה מיוחסת לנאשם עצמו".


שחר טען בחקירתו בשב"כ כי הכּיר את ירדן ועופר רק בכלא.[18] מה שמעניין במיוחד הוא אם כן הקשר בין שני האחים לבין עצמם, ומידת השיתוף במידע או בפעולה ביניהם.


אחים לנשק

כרמי גילון הסביר כי חוקרי השב"כ נדרשים, אחרי ההפללה העצמית של החשוד וכאשר השתכנעו שזאת האמת, להמשיך בחקירה המודיעינית שמטרתה סיכול פיגועים עתידיים והסגרת השותפים לפשע של הנחקר.[19] רוב רובם של ימי החקירות של הנאשמים שנתפסו "על חם" והודו הוקדשו למשימה השנייה.


שלומי: מתוך 27 ימי החקירה שלו בשב"כ ובמשטרה, רק ארבעה-חמישה ימים הוקדשו למקרה הפשוט יותר של הנחת המטען בא-טור, שבו נתפסתי עם ירדן "על חם". יתרת הזמן הוקדשה לבירור מעורבותנו באירוע הנחת המטען בצור באהר [5.3.2002], ומעורבותנו באירועי הירי.[20]


שלומי אמר לממונים על החקירה שהוא "מעוניין להגיע איתם לעסקה במטרה לסייע לשאר החשודים שנעצרו בפרשה הנדונה, וכן לאחיו שחר". הוא ציין כי "יהיה מוכן למסור מידע על פיגועי ירי ומטעני חבלה, לרבות 'פעילים הנמצאים בחוץ'; זאת בתמורה להקלה בעונש בעבור כל המעורבים". בהמשך טען כי כל מה שאמר בחקירה הוא "המצאות, והכול מצוץ מהאצבע"; "כל מה שמסר היה בדיות שנועדו לסייע לאחיו".[21]


בהכרעת הדין של יוסף בן-ברוך נאמר כי "שלומי נשאל לגבי מעורבותו של אחיו, שחר, בפרשה האמורה ובפרשיות אחרות. בנקודה זאת שלומי סירב לדבר על אחיו ולהשיב על שאלות הנוגעות אליו [...]. הוא גם סירב להתייחס לפעולות אותן ייחס בשיחותיו עם ירדן ועופר 'לחבורה האחרת', בין היתר לסליק באזור השומרון".[22]


כאשר שלומי נבדק לבקשתו באמצעות מכשיר פוליגרף ונשאל "האם אתה מסתיר אנשים השייכים להתארגנות הזו?", והשיב בשלילה, נמצא כי תגובותיו התאפיינו כמי שאומר דבר שקר.[23]


בחקירתו בשב"כ התברר כי שחר "סיפר פרטים על הפיגוע לאשתו ולאחיו שלומי".[24] בהכרעת דין זאת שורבב גם שמו של שחר בהקשר לגנבת העגלה מהיישוב היהודי בחברון. כך, לדוגמה, ראש צוות החקירה של השב"כ "העלה השערה לפיה ייתכן כי שחר, אחיו של שלומי, נהג ברכב ששימש לגנבה". ושוב, "לאור העדוּת לפיה גנב העגלה היה ג'ינג'י הצביע הסנגור [של בן‑ברוך] על האפשרות כי אחיו של שלומי, שחר, שהוא תושב עדי-עד ושכנו של צוריאל עמיאור, שאף נגדו הוגש כתב אישום בגין עבירות ביטחוניות, הוא שנגב את העגלה".


השופטים קבעו: "שלומי הפליל את בן-ברוך, אך לא הפליל את צוריאל ואולי גם אנשים נוספים [קרי, שחר] שייתכן שהיו קשורים להתארגנות זו, שקיימת אפשרות סבירה שלפעילותם היה מודע. מסקנה אפשרית מכך היא ששלומי רצה לחפות על אותם האנשים, היקרים ככל הנראה ללבו, ולו במחיר הפללת שווא של [בן-ברוך] [...]. נבקש להדגיש כי בדברים אלה איננו מתיימרים לקבוע כי צוריאל עמיאור או שחר היו מעורבים בפרשה שלפנינו; שהרי אנשים אלה לא העידו לפנינו ואין בכוונתנו לקבוע במסגרת התיק שלפנינו ממצאים בדבר מעורבותם בפרשה זו. לשחר דביר-זליגר, בניגוד לצוריאל עמיאור, גם המאשימה אינה מתייחסת בכתב האישום שהגישה נגדו אלא לחברות בארגון הטרור שביצע את ניסיון הפיגוע שלפנינו, והיא אינה מייחסת לו נטילת חלק במעשה עצמו. לפיכך, הדברים שלעיל, ככל שהם מתייחסים לאחרים, יפים רק בהקשר למשפטו של הנאשם לפנינו. גם זאת, רק ברמת קיומו של ספק סביר".[25]


ירדן נשאל בחקירתו "האם ידוע לו על מעורבותו של שלומי דביר בפיגועי ירי, והאם יש כלי נשק בבעלותו". ירדן השיב כי "על מעורבותו של שלומי בפיגועים לא ידוע לי. ידוע לי רק ששלומי גנב M-16 צה"לי מחייל מילואים בבת עין ב', ושנשק זה שימש לפיגוע בו נפצעו ערבי או שניים אך לא נהרגו". לשאלה "האם שלומי אמר לך מי גנב את כלי הנשק?", ירדן השיב: "אמר לי שהוא עצמו גנב, הוא ציין נשק אחד בלבד" – ש': האם אַמר לך היכן נמצא הנשק? – ת': הוא סיפר שנמצא עם נשקים גנובים נוספים בסליק באזור השומרון, בין היתר נמצא שם נשק מסוג מא"ג – ש': האם אמר לך מי גנב את כלי הנשק האחרים שנמצאים בסליק? – ת': שלומי סיפר שהמא"ג נגנב על ידי אדם שהתחזה לחייל, נכנס לבסיס ונטל מא"ג מהבסיס – ש': האם שלומי סיפר לך על הכנת פיגוע נוסף על ידי אותה חבורה? – ת': שלומי אמר לי שיום לאחר פיגוע עגלת התופת שלנו [...] אמורה אותה חבורה לבצע פיגוע ירי נוסף תוך כניסה לבית או שניים באזור כפר בשומרון [...] – ש': האם ישנה סיבה לכך ששני הפיגועים האמורים, העגלה ופיגוע הירי, לא יתבצעו בעת ובעונה אחת? – ת': כן, במטרה לטשטש את הקשר בין שתי החבורות [...] – ש': האם שלומי סיפר לך על האנשים שביצעו את פיגועי הירי? – ת': שלומי סיפר על קיומה של חבורה שביצעה את פיגועי הירי או את חלקם באמצעות כלי הנשק שנמצאים באותו סליק בשומרון. שלומי סיפר שאחיו של שלמה ליבמן ז"ל שנרצח ביצהר או איתמר [דוד] הוא אחד מאנשי החבורה ההיא; אך שלומי לא אמר בפירוש שליבמן ביצע בעצמו פיגועים כלשהם – ש': האם אתה הכּרת את שלמה ליבמן? – ת': לא, אבל נוכחתי בהלוויה שלו".[26]


שלומי התבטא בפני ירדן – לדבריו של האחרון: "'אתה זוכר את פיגועי הירי בכבישים? ואתה זוכר שנגנב נשק M-16 מחייל מילואים בבת עין ב'? הוא כבר פצע איזה ערבי או שניים, אבל לא הרג'. שלומי אמר שהוא עצמו גנב את הנשק מהחייל, והנשק נמצא בסליק בשומרון".[27]


שלומי: מעולם לא גנבתי נשק, וגם לא נחקרתי על כך. לא אמרתי דברים כאלה לירדן, ועדותו נבעה ככל הנראה מאי הבנה כלשהי.[28]


עופר אמר בחקירתו בשב"כ כי "שלומי רמז כי הוא מוּדע למבצעי הפיגוע בצור באחר".[29] בהזדמנות אחרת ציין כי "לפני מספר חודשים, ביום שישי, הגיע לביתו שלומי דביר, והשניים יצאו מִפתח הבית לחצר. במהלך שיחתם הראה שלומי [לעופר] גזיר עיתון ובו תיאור של פיגוע ירי לעבר משאית של ערבים סמוך ליישוב כוכב השחר. לדברי [עופר], שלומי התבטא וציין כי את הפיגוע 'עשו חבר'ה שלו', תוך שמוסיף כי למשטרה אין כל קצה חוט בעניין".[30] בחקירה נוספת הוא אמר ביתר פירוט: "בשלב מסוים תוך כדי שיחה שלומי סיפר [לי] שהניחו מטען בבית ספר בצור באחר, והראה [לי] גזיר עיתון ואמר שאין 'להם' קצה חוט בפרשה. שלומי אמר שהוא לא מעורב בזה אבל שהוא יודע מי האנשים שעשו את זה. שלומי ציין כי לאחד מהם יש ידע בחבלה. כמו כן ציין כי האנשים האלה אינם מבת עין [...]. שלומי סיפר שהמטען בצור באחר הורכב מהפריטים הבאים: שמונה לבנות חבלה; שעון 'כפי שראו בספר על המחתרות'; ברגים [...]. שלומי סיפר כי 'הם' שמו את המטען במהירות בבית הספר וברחו, ושהמטען התגלה על ידי מנהל בית הספר למחרת בבוקר".[31]


לקראת בדיקת פוליגרף, עופר נשאל אם יש משהו שמטריד אותו. הוא השיב על שאלה זאת בכתב: "עצם העובדה ששלומי הכריח אותי או נידב כל הזמן פרטים בנושא הפיגוע בצור באחר – כשחזרתי וביקשתי ממנו והיה ברור לו שאיני רוצה לדעת כלום – מרגיזה אותי עד היום, ומן הסתם גם בעתיד. ההתלהבות הילדותית הזו מדליקה לי את כל הפיוזים [...]. זה יטריד אותי מן הסתם עוד הרבה שנים".[32]


קביעת בתי המשפט

הקשר בין שתי הזרועות שצוינו לעיל נקבע – לפחות במשתמע – בבית המשפט המחוזי. בהכרעת הדין צוין כי "מדובר בארגון טרור שביצע בשנים 2002-2001 שורה של פיגועי ירי ומטענים: שבעה פיגועי ירי לעבר כלי רכב של ערבים, שבמהלכם נרצחו שמונה אנשים ונפצעו שישה-עשר; וכן ארבעה פיגועים וניסיונות פיגוע של הנחת מטעני חבלה, רובם באזורים של בתי ספר, אשר בשניים מהם נפצעו מספר תלמידים ועוברי אורח".


בהמשך מופיע הפירוט הבא לגבי "פיגועים וניסיונות פיגוע באמצעות מטעני חבלה", שבסופו מופיעים הדברים הבאים: "ביום 29.4.2002 הכינו אנשי הארגון מטען חבלה בתוך עגלה נגררת, ותכננו להפעילו ליד בית ספר לבנות במזרח ירושלים".


ושוב, "בסופו של יום, לא הניבו החקירות המורכּבות והמסועפות (הן של הנאשם והן אלו של אחרים שבחרו רובם ככולם לשתוק בחקירתם) כתבי אישום נגד איש בגין ביצוע שורת הפיגועים הנ"ל (למעט הניסיון לפוצץ עגלת תופת ליד בית הספר במזרח ירושלים שבעניינו הוגשו כתבי אישום עוד בשנת 2002). זולת הנאשם [שחר דביר-זליגר], שהיה כאמור מקור המידע בחקירה, לא הועמד לדין איש בגין חברות בארגון הטרור והחזקת האמל"ח של הארגון".[33]


בעצם דחיית הערעור של שחר דביר-זליגר, בית המשפט העליון אישר את עיקרי הטיעונים שעלו בבית המשפט המחוזי. השופטים קבעו: "באשר להשגות המערער בדבר עצם קיומו של ארגון טרור, הרי שזה הוכח כדבעי בבית משפט קמא".[34]


מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


[1] ת"פ 216/03.


[2] ריאיון אישי, ירדן מורג, 2.8.2017.


[3] בש"פ 5649/02.


[4] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של ירדן מורג, 9.5.2002.


[5] שב"כ, "פעולת האזנה בין ירדן מורג ובין עופר גמליאל, 13.5.2002".


[6] תפ"ח 619/03.


[7] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של עופר גמליאל, 2.5.2002.


[8] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של עופר גמליאל, 2.5.2002.


[9] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שחר דביר-זליגר, 7.8.2003.


[10] הארץ, 30.6.2006.


[11] אתר יישוב עדי-עד, יולי 2017.


[12] אתר ערוץ 7, 13.11.1987.


[13] פ"ח 5034/02.


[14] הודעה של שלומי דביר-זליגר במשטרת ישראל, 5.5.2002.


[15] הודעה במשטרת ישראל, שלומי דביר-זליגר, 5.5.2002.


[16] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שחר דביר-זליגר, 4.8.2003.


[17] ת"פ 216/03.


[18] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שחר דביר-זליגר, 3.7.2003.


[19] גילון 2017: 57.


[20] ריאיון אישי, שלומי דביר-זליגר, 15.8.2017.


[21] ת"פ 216/03.


[22] פ"ח 5035/03.


[23] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שלומי דביר-זליגר, 13.5.2002.


[24] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שחר דביר-זליגר, 19.8.2003.


[25] פ"ח 5053/03.


[26] הודעה של ירדן מורג במשטרת ישראל, 10.5.2002.


[27] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של ירדן מורג, 9.5.2002.


[28] ריאיון אישי, שלומי דביר-זליגר, 6.2.2018.


[29] פ"ח 5035/03.


[30] זיכרון דברים מחקירתו בשב"כ של עופר גמליאל, 2.5.2002.


[31] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של עופר גמליאל, 4.5.2002.


[32] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של עופר גמליאל, 2.5.2002.


[33] ת"פ 216/03.


[34] ע"פ 645/05.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0