• עידן ירון

שתי שאלות עלומות

עודכן ב: 22 מאי 2019

מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


שתי שאלות נותרו עלומות בפרשת הנחת המטען בא-טור: האחת, מי הם אלה שגנבו את העגלות הנגררות – אחת "של ערבי" ואחרת של "היישוב היהודי בחברון"? האחרת, מי הרכּיב בסופו של דבר את מטען התופת?

ירדן השיב על שתי השאלות הללו באופן הבא:


ירדן: לשאלה הראשונה – בידיעה, אני לא יודע; לשאלה השנייה – בידיעה, אני לא יודע.[1]


עופר ענה למעשה תשובות זהות.


הפתרונים שמורים אם כן עם שלומי:


שלומי: אף אחד לא הורשע בזה [...]. גם [בספרי הפשע התיעודיים] נותרות לעיתים שאלות פתוחות; לא תמיד אפשר להשיב על הכול.[2]


גנבת העגלות הנגררות

באשר לשאלת גנבת העגלות, אציין דברים אחדים לשם התרשמות: ירדן מסר בחקירה בשב"כ כי "לא הוא גנב את העגלה. ידוע לו כי היה בלגן בעקבות גנבת העגלה, אך אינו מוכן לפרט על אודות כך". עם זאת, מסר כי "העגלה נגנבה מיהודי [...]. הדבר נודע [לו] ומאוד הרגיז אותו. [הוא] רצה להחזיר את העגלה, אך נאמר לו כי היא הותאמה למטען, כלומר נוסרה, ועל כן לא ניתן להחזיר אותה. [הוא] הוסיף כי קיבל הבטחה כי אותו יהודי יפוצה".[3]


חילופי דברים בין ירדן לעופר: "י': בדרך [למקום הפיגוע] פתאום שלומי אומר לי שהעגלה נגנבה מיהודי... כאילו, עד עכשיו ידעתי שזה נגנב מערבי – ע': נו... לי הוא אמר 'מועצה אזורית שומרון' – י': מה? – ע': מועצה אזורית שומרון, הוא אמר לי – י': לא, מחברון. הוא אמר לי מערבי בחברון... – ע': כן. אני יודע גם שזה מחברון – בקיצור, אז הוא אמר לי את זה, אז אמרתי לו: 'מה זאת אומרת?'. הוא אומר לי: 'כן, נגנב מיהודי'. אמרתי לו: 'איך אפשר לגנוב מיהודי תגיד לי...?' הוא אמר לי: 'א... ככה...'. אמרתי: 'אבל אמרת בפירוש שזה מערבי'. הוא אמר: 'כן, אבל א... בסוף לא הסתדר. לא התאימה העגלה, וזו מיהודי'. אמרתי לו: 'לא תהיה ברכה בזה; לא תצליח בזה' – ע': לא רק זה, אתה יודע מה הייתה העגלה הזאת, כבר הסבירו לך? – י': כן, לחילוץ והצלה מאמבולנס (צוחק) – ע': (צוחק) – י': לא, והוא לא אמר לי את זה. הוא אמר שזו עגלה של מועצה כזו בחברון".[4]


במשפטו של צוריאל עמיאור, שלומי חזר בו כליל מההאשמות לגבי בן-ברוך, והודה: "באותו לילה למעשה החלטתי שאני צריך להדביק את הסיפור של גנבת העגלה בעיקר, שזה הדבר העיקרי שלא רציתי להודות בו על מישהו, חשבתי על יוסי בן-ברוך, לא במטרה שהוא יסתבך בגלל זה, אלא במין מפלט לתת להם שם, והייתי בטוח שהשב"כ יעלה על השקר תוך זמן קצר".


החקירה הנגדית התנהלה כדלקמן: "ש': ואז החלטת שאתה רוצה לתת למשטרה מישהו, סתם, כדי להוריד מעליך חלקים מסוימים של העבירה – ת': כן – ש': ואז ישבת עם עצמך והחלטת שזה יהיה יוסי בן-ברוך? – ת': כן – ש': ואז טפטפת את זה לחוקרים, בהתחלה על ידי השם 'תוכי', ואחר כך על ידי השם יוסי, ואחר כך על ידי זה שנתת להם את שם המשפחה בן-ברוך? – ת': כן – ש': וכל זה מבוים על ידך? – ת': כן".[5]


הרכבת המטען

שאלת "הרכבת המטען" חידתית בהגדרה. עופר, החבלן שבחבורה, הסביר במשפטו של צוריאל עמיאור: "יש הבדל בין להכין את חלקי המטען לבין להרכיבו כמערכת שלמה. להרכיבו כמערכת שלמה זה כשרוצים להפעיל אותו. להכין אותו אומר שצריך להרכיב את הפתילים הרועמים ללבנות, צריך להכין את השעון, צריך להכין את יציאות המתח מהבטרייה. זה להכין. ההרכבה נעשית רק פעם אחת בלבד".[6]


השופט במשפטו של צוריאל עמיאור העיר לעורך הדין שערך חקירה נגדית לירדן מורג: "המילה 'מורכּב' מורכּבת בכמה אלטרנטיבות. תשאל אותו שלב אחרי שלב מה עשה פיזית". כאשר עורך הדין שאל את ירדן האם נמסר לשלומי מטען מורכּב, הוא השיב: "אז ככה, היה שם מטען מורכּב שהורכּב מחומרים, חומרי נפץ, שאני מסרתי. זהו – השופט: מה זה מטען מורכּב, אני לא מבין? – י': אני מספר שמה שמצאתי את המטען מורכּב בדירת מחסן של עופר בירושלים, מה שמורכּב, מה שציינתי. עוד פעם, הפתיל הרועם היה מוכנס לתור המאיץ שבתוך לבנת החבלה, מוצמד על ידי איזולירבנד, השעון היה מותקן, חתוך, משופץ בהתאם להכנה של מטען כמו שצריך, זה היה מוכן בדירה של עופר [...] – השופט: לא חשוב, פתילים נפרדים – י': כן – השופט: ואתה מסרת? – י': מסרתי לו פתילים לא מורכּבים, חתיכות של פתילים רועמים ונפּץ. זה הכול – השופט: נפּץ אחד ושתי לבנות? – י': נפּץ אחד ושתי לבנות וזה [...] – הסנגור: היה מטען מורכּב? – י': עוד אז עוד פעם, אני הסברתי – הסנגור: אם זה מטען מוכן אז אני מבין שהמטען הזה היה מוכן שלא חסר בו כלום? – י': אני מבין למה אתה מתכוון, אבל אני אומר לך למה התכוונתי כשאני אמרתי – הסנגור: ואמרת גם שמה שהיה חסר זה רק בטרייה? – י': הבנתי את השאלה – השופט: זה באמת עניין טכני, אבל בכל זאת כדאי שנבין אחד את השני [...] – השופטים: טוב, בואו נתקדם, המילה מורכּב יש לה הרי... – דיברנו על מורכּבות המילה מורכּב".[7]


יוער כי צוריאל עמיאור, בן 24, תושב המאחז בעדי-עד – שבו גר גם שחר – נעצר באפריל 2002 בטענה שהיה שותף להכנת עגלת התופת. הוא שוחרר לאחר כשנה, ועורך דינו העיר כי מדובר ב"מכּה קשה לשב"כ". השופטים החליטו לזכּוֹת פה אחד את עמיאור מחמת הספק; זאת למרות שטביעות של שלוש מאצבעותיו התגלו על שניים מחלקי המטען שנמצא – סרט ההדבקה אשר רצועה אחת שלו שימשה להצמדת לבנות החבלה זו לזו ורצועה אחרת הייתה מודבקת על חלקו האחורי של שעון הקיר שנכלל במטען.


צוריאל עמיאור

עמיאור שתק בחלק מחקירותיו במשטרה ובשב"כ, וכפר בהאשמות בית המשפט. הוא טען כי מסר לשלומי את סרט ההדבקה מבלי לדעת למה הוא מיועד. באשר לשעון הקיר, זה נגנב מבית הכנסת ביישוב מגוריו, והוא עצמו עסק בשיפוץ בית הכנסת ותוך כדי כך הסיר את השעון מהקיר, מה שמסביר את טביעת אצבעותיו עליו.


בפרקליטות ובשב"כ אמרו בציניוּת: "לשופטים לא הספיק שהבאנו את טביעות האצבעות של צוריאל עמיאור על מטען החבלה. כדי להרשיעו בהרכּבת המטען, נראה שגם אם היינו מביאים את אצבעו של עמיאור, מודבקת למטען החבלה, זה לא היה מספיק להרשעה".[8]


סנגורו של עמיאור אמר לאחר פסק הדין: "היו בתיק הזה השערות רבות שלא הצליחו לתרגם אותן לראיות. בנסיבות הללו, בית המשפט ראה עצמו מחויב לזכות את צוריאל עמיאור לאחר שורה של תמיהות שהעלתה ההגנה. התיק הזה היה קשה מאוד, העידו בו שורה של אנשי שב"כ, ואני שמח שזאת התוצאה".[9]


יוסי בן-ברוך

בעקבות עדותו של שלומי בחקירותיו ובמשפטו, עלה הרושם כי יוסי בן-ברוך היה מעורב – לפחות כמתווך – בהרכּבת המטען. שלומי מסר בהודעתו במשטרה: "יוסי אמר לי שיש לו חבר שקרא בספר הלח"י איך מכינים שעון, ואותו חבר ביקש מיוסי שיביאו לו את הלבנות והנפּץ על מנת שהוא בעצמו יחבר את המטען [...], ויוסי אכן הביא לו את לבנות החבלה והנפץ מהנגרייה של עופר והוא אכן חיבר את המטען [...]. אחרי יום העצמאות יוסי הגיע אליי עם התיק השחור – אינני יודע מה מקור התיק – כאשר המטען בתוכו".[10]


שלומי טען כי החליט לשתף את בן-ברוך בהתארגנות משום שבן-ברוך היה "המעשי מבין כולם".[11] בכל מקרה, הוא סיפר כי ה"חבר" לא היה מומחה גדול כל כך: "זה שיש לו רקע בחבלה לא אומר שהוא יודע להכין שעון. בצה"ל לא מכינים שעון עם מחוגים וזה, עם בורג, ואתה רואה שמי שהכין את השעון הוא לא מקצוען כזה גדול [...]. קודם כל הוא ניסה שיטה אחת ולא הלך לו; בשיטה האחרת הוא שרף נורות, ולא ידע באיזו שיטה להשתמש [...]. יוסי אמר לי שהבחור [...] אמר לו שלדעתו אפשר להכין שעון מהר ובקלות. חשבתי שהוא הולך לחזור עם השעון תוך יום, אני יודע. הוא אמר לי שהוא נוסע אליו, תוך יום לא חזר. אחרי זה אמר לי שהוא מסתבך, כי הוא חשב לעשות את זה ככה וככה [...]. בקיצור, הוא הסתבך עם זה קצת, וזה לקח לו זמן עד שזה היה מוכן".[12]


שלומי העיר בשיחה שהוקלטה בחשאי בינו לבין ירדן: "אם אין עצורים נוספים, סימן שהבנאדם שותק. כי אם אין עצורים נוספים סימן שיוסי...". ירדן היסה אותו ואמר: "לא כדאי להגיד...".[13]


שלומי דביר-זליגר

לשלומי לא היה ככל הנראה כל מושג לגבי אמצעי חבלה ושימוש בהם, והוא התאפיין – לדברי כל המעורבים – ב"ידיים שמאליות". לפיכך ברור שהוא עצמו לא זה שהרכּיב את המטען.


שלומי אמר בחקירת שב"כ: "האמת שחשבתי שפתיל רועם ופתיל השהייה זה היינו הך (צוחק). אין לי מושג בזה בכלל".[14] ירדן סיפר כי כאשר התחיל להסתובב בישיבת בית אורות, שלומי "יצא מהאוטו, כי הוא פחד שזה יתפוצץ, יענו כי אני נוסע אחורה ואני צריך לקפוץ את המדרכה והעגלה נוענעה כהוגן. אז כי הוא הלך עשר מטר, כאילו זה היה עוזר אם זה היה מתפוצץ זה היה מציל אותו (צוחק) – ע': צוחק – י': כזה אינסטינקט כזה, לרדת מהאוטו אם משהו יתפוצץ אז אני לא על האוטו. הוא לא מבין מה זה פצצה".[15] אחיו של שלומי, שחר, התבקש להתייחס לאחיו בחקירת שב"כ ואמר כי "היה ממליץ לו לא לעשות דבר כזה, מכיוון שלהערכתו אין לו הכישורים לבצע דבר זה, ועלול להיפגע בעצמו".[16]


שלומי קיבל בסופו של דבר את התיק השחור, ונהג כמדומה בחוסר אחריות משווע. בחקירת שב"כ התנהלו הדברים הבאים בין החוקר לבין שלומי: "ש': אנחנו נמצאים בנקודה שבה קיבלת את התיק – ת': שמתי אותו על ידי המיטה שלי מאחורה – ש': אתה השתגעת? עוד עם נפּץ מחובר והכול. מה אשתך אומרת על זה. פעם אחת הפחדתה אותה עם הלבנה [שלומי סיפר בהקשר אחר כי החביא בביתו לבנה במגרה בארונית חדר השינה, ולדבריו אשתו אתי חששה מכך וביקשה שייפתר ממנה[17]], עכשיו אתה מביא לה תיק – ת': זהו, כשהבאתי לה לבנה כן, עכשיו תיק תמים כזה (צוחק). האמת היא שזה פי אלף יותר מסוכן – ש': לא אמרת לה שיש שעון וזה? – לא ידעתי שאסור לכבות את הנפץ הזה – ש': זה טעות. לומדים את זה בקורס חבלה. זה שיעור ראשון. אז איך אשתך הגיבה? – ת': לא אמרתי לה מה יש בתיק, ברצינות, אני אסביר לך, כי באותו זמן שהוא הגיע, אתה יודע איך קורים מקרים בין בעל לאישה שהם קצת רבים, ובדיוק היה קטע כזה, לא הייתי באותו זמן במצב רוח לדבר [...] – ש': זה דבר טבעי מאוד".[18]


גם העברתו של התיק לעופר נעשתה בחוסר אחריות דומה: "ש': אבל [אשתך] רואה אותך עם תיק ג'יימס בונד. הולך עם תיק, תיק-תיק. אתה לא מורה כזה, אתה מורע לטבע. רגע שלומי, מה אתה אומר לה? – ת': ביום שהבאתי את התיק לעופר, ביום שלישי, אשתי עובדת – ש': אז כל יום שני היא לא רואה את התיק? – ת': אני לא בטוח שהיא רואה את זה. זה היה מעבר למיטה. יש לנו מעבר למיטה וילון [...]. אם [אשתי] עולה לעבודה, אז אני בייבי-סיטר, מכיוון שהיא צריכה להניק את תמר, אז אני לא יכול להישאר בבית [...] – ש': או-קיי, בוא נתקדם. אתה לוקח את התיק. מי מסיע אותך להביא את התיק? – ת': נסענו, לא עליתי עם אשתי, היא הלכה לעבודה – ש': רגע, אתה הולך עם תיק גדול כזה? – ת': היא עולה לעבודה [כמורה לריתמיקה]; אני סוחב איתי גיטרה, תיק כזה גדול מלא במצלתיים, פעמונים [...]; ונוסף לזה עגלה של תמר. זה פרויקט שלם, ותיק בגודל המשענת הזאת. זה כלום לא שם לב אליו. היא נכנסה לריתמיקה עם תמר, ואני נכנסתי לנגרייה. אמרתי לעופר: יאללה, קח את זה. פתחנו, הוצאנו – ש': ואתה עם הילדים אצלו? – ת': עם הילדים אצלו. הוא רואה את הנפּץ, תולש אותו ואומר 'ככה עושים? זה צריך להיות בקצה השני של החדר. אתה לא יודע איך זה רגיש לטמפרטורה, וזה היה מפוצץ לך את הבית'. זהו, ואז אני יודע".[19]


לדברים היה תקדים ימים אחדים קודם לכן: "שלומי הגיע לנגריה של [עופר] כששני ילדיו יחד עימו. [הוא] נשא בידו שקית ניילון שממנה הוציא לבנת טי-אן-טי 250 גרם ונפּץ חשמלי. [עופר] הסביר לו כי אסור לשאת את הנפּץ והלבנה יחד, וכי יש להפריד ביניהם, עקב רגישוּת הנפּץ. בהזדמנות זאת שלומי ציין כי ינסה להשיג לבנות נוספות, אך הלבנות כמעט שנגמרו מאחר שהשתמשו בהם בצור באחר".[20]


עופר: אחד הקטעים ההזויים שהביא אותי להחלטה לרדת מהעניין היה כאשר שלומי הגיע אליי עם מטען יזום, ביחד עם הילדים שלו. הוא הגיע אליי, כשהוא דוחף את העגלה שבה יושב הילד, ועל העגלה תלויה שקית עם מטען מוכן להפעלה [...]. הוא לא הבין טכנית במה מדובר.[21]


עופר גמליאל

עופר קיבל לכאורה את התיק השחור ובו המטען המורכּב משלומי. עופר אמר בחקירת שב"כ: "בשלב מסוים [...] הגיע שלומי לנגרייה כשבידיו תיק שחור [...] ובו: שתי לבנות חבלה; נפץ חשמלי; פתילים רועמים; שעון קיר משושה בצבע לבן. [עופר] הבחין שהכול יזום ומחובר ולמעשה מדובר במטען. [הוא] העיר לשלומי שזה מטורף להסתובב ככה. הלבנות היו עם פתיל רועם מחובר ללבנות וסגור באיזולירבנד. מייד הפרדתי את הנפּץ מהפתילים. שלומי לא אמר לי מי הכין את המטען [...]. התיק עם המטען נשאר כמה שעות במקום [...]. בצהריים [עופר] לקח את התיק ונסע לדירת [הוריו בירושלים] [...]. [עופר] שם את התיק בחדר הפנימי שמאלי בדירה [...]. את הנפּץ הניח בנפרד על שולחן מצד ימין לחדר שבו התיק. שלומי עודכן בדיעבד".[22]


ירדן מורג

שלומי מסר כי את הפעולות האחרונות של הרכּבת המטען ביצע ירדן בדירת הוריו של עופר בירושלים: "יצאו והגענו [לדירה], שם ביצענו את החיבורים כפי שתודרכנו על ידי עופר, כאשר אני מאיר בפנס וירדן מחבר [...]. את השעון והנפץ השארנו לרגע האחרון על מנת שלא תהיה תאונת עבודה. נסענו, וכשהגענו סמוך לישיבת בית אורות חשבנו שאולי כדאי לבצע את החיבור הסופי כעת במקום צדדי".[23]


בהקלטה סמויה בין ירדן [י'] לעופר [ע'], התקיימו חילופי הדברים הבאים: "ע': תפילו עליי. תפילו עליי דברים. את הכול – י': מה זאת אומרת. מה קרה לך? – ע': תורידו, תורידו ממכם הכול. תלכו החוצה כבר ותגמרו כבר את הסיפור. תן לי. אני אשאר איתם פה – י': עופר, אני אגיד לך. אני שהגעתי לפה – ע': נו? – הפלתי את הכול עליי [...]. אני אמרתי להם שאני עשיתי הכול. הכנתי את המטען והכול – ע': כן? – י': אז הם לא האמינו לי. עכשיו הם כנראה ידעו דרך שלומי שאתה מעורב בזה. כנראה שלומי סיפר להם, אבל אני, אני סיפרתי להם שאני עשיתי את זה [...]. התווכחתי איתם על זה הרבה זמן [...]. שמע, הם יודעים הכול עופר [...] – ע': כן? – י': הם יודעים הכול. אני ניסיתי להפיל הכול על עצמי, ושום דבר לא עזר [...]. עכשיו, אני כדי להוכיח להם שאני עשיתי את המטען ושזה הכול כדי לכסות עליך והכול וגם על מי שהיה קשור לזה, חשפתי בפניהם את הסליק של החומרי נפץ [...]. אבל זה לא משנה, כי כבר כשהם נסעו [לחשוף את הסליק בבת עין] הם כבר ידעו שאתה מעורב בזה".[24]


בהמשך: "י': [...] ואז [החוקר] אומר לי 'היה בורג או לא היה בורג?'. כאן נתקעתי, כי לא ידעתי אם שמת בורג או לא (צוחק), כאילו בפתיל הרועם בתוך הלבנה – ע': אה, אה – י': אתה מכּיר את הבורג הזה, החתוך. אז לא ידעתי כי לא ידעתי אם שמת בורג או לא, כי אי אפשר היה לראות כי שמת איזולירבנד. אמרתו לו לא משנה. הוא אמר לי, 'מה לא משנה, היה בורג או לא היה בורג?'. "תראה [...]. את השעון אני לא יכולתי להגיד שאתה עשית. אין להם שום דבר. אני לא יודע, שלומי אולי יודע. אני אמרתי שאני לא יודע מי עשה את השעון. אני לא ראיתי אף אחד, ואין לי מושג מי עשה את השעון. הם ניסו להגיד לי זה מישהו שאתה מכּיר אותו וזה. אמרתי להם, לא יודע. מי יכול להיות? – או עופר או שלומי. אמרי לי, 'לא. יש מישהו שאתה מכּיר אותו'".[25]


עופר: ירדן אמר לי שהוא הרכּיב את המטען. כשזה היה אצלי, הלבנות והכול, לא עשיתי עם זה שום דבר. הם התייאשו, ושלומי ביקש את זה חזרה. לדעתי זה הלך לירדן. אני יודע ששלומי לקח את זה לירדן, והוא זה שהרכיב את המטען.[26]


שלומי נשאל במשפטו של צוריאל עמיאור, "מי הרכּיב את המטען ששימש בעגלת התופת?". הוא השיב ללא היסוס: "ירדן". בהמשך הוא פירט: "כפי שאמרתי, ירדן הרכּיב [את המטען], ולצורך כך הוא טיפל בשעון קיר שהבאתי לו ויצר אפשרות שהשעון יסגור מעגל חשמלי; חיבר לשעון בטרייה, וחיבר נפּץ בדבק לפתילים הרועמים, שהם עצמם הוכנסו לתוך שתי הלבנות". הוא הוסיף והבהיר: "אמרתי לעופר שיש לי חבר, בזמן שירדן הזהיר אותי שאף אחד לא ידע שהוא הרכּיב את המטען, כולל עופר. אז אמרתי לעופר שיש לי חבר שרוצה להרכּיב את המטען בעצמו. עופר הסכים, נתן לי בחזרה את הלבנה והנפּץ, ואני הבאתי את חומרי הנפץ לירדן, כולל מה שהיה לי במגרה. ירדן הרכּיב את המטען". ושוב: "ש': אתה לוקח את הדברים שנתת לעופר ונותן אותם לירדן, נותן לירדן את כל הדברים הנוספים, השעון והאיזולירבנד, ירדן מכין את זה, ואחרי שהמטען מוכן אתה מחזיר אותו לעופר? – ת': נכון".[27]


בשלב מסוים, ירדן פנה לתובעת וביקש להעיד במשפטו של צוריאל. הוא הסביר: "אני בפעם הקודמת, כשעמדתי על הדוכן, פעלתי במטרה לסייע לנאשם ורציתי להטעות את השופטים, לגרום לכם לחשוב שאני הכנתי את המטען. בעקבות בעיות ביחסים ביני לבין צורי, אני חושב שאני אצטרך לומר את האמת, וזהו". ירדן גרס לאחר מכן: "אני לא יודע מי עשה את המטען. אני לא עשיתי את המטען. אני קיבלתי אותו מוכן בדירה של עופר, אחרי שקיבלתי ממנו מפתח עם סרטוטים איפה אני אמצא אותו [...]. עופר הכין את המטען. לא הייתה לי סיבה לחשוב אחרת [...]. בכל מקרה, המטען היה מוכן כבר הרבה לפני שצורפתי בכלל באופן סופי להנחת המטען, כך אני מבין משלומי ו.... [...]. בפעם הראשונה ראיתי [את המטען] בדירה של עופר, את המטען מורכּב, עם שעון ועם הכול [...]. מצאתי שם את התיק, בפנים היה המתקן מורכּב, שעון מוכן עם השינויים שנעשו בו, הפתילים הרועמים היו מחוברים בלי הנפּץ, הנפּץ היה בנפרד על שולחן בצד ימין בדירה, כשבצד שמאל היה תיק עם מרכיבים אחרים של המטען – ש': את החבור הסופי של המטען [...] אתה עשית. מה שלומי עשה באותו זמן? – ת': שלומי האיר לי עם פנס במקרה שהיה צריך – למה שלומי לא הרכיב את החיבורים הסופיים? – ת': אני קיבלתי את ההסברים מעופר. אני גם היה לי רקע בעניין הזה".[28]


כאשר ירדן נשאל היפותטית: "אני רוצה שתסכים איתי שמבחינת הידע להכין מטען חבלה, כמו זה או דומה לו שתפסו אצלכם בתיק הזה, לא הייתה בעיה לא לך ולא לעופר להכין מטען כזה?", הוא השיב: "כזה לא, הייתה לי בעיה". אב בית הדין הסביר: "הוא ענה שכזה הוא לא היה יכול להכין". לבסוף ירדן השיב דברים מפורשים: "ש': שלומי אומר את זה עד היום [שראתה הכנת את המטען]. אז אתה אומר שהוא משקר? – ת': אני אומר שהוא משקר. אם הוא אומר שאני הכנתי את המטען, אז הוא משקר – ש': עופר אומר את זה היום – ת': כל מי שאומר שאני הכנתי את המטען משקר – ש': כל מי שאומר שאתה הכנת את המטען משקר? – ת': כן".[29]


כאשר ירדן נשאל מי בכל זאת עשוי היה להכין את המטען, הוא ענה: "אני משוכנע שאני לא יודע מי הכין את המטען היום". הוא פירט: "במהלך החקירה, זה מה שאני הבנתי [...]. אחרי שעופר נתפס ואני יודע שאני לא הכנתי את המטען והיה ברור לי שעופר שירת בהנדסה קרבית ולא דיברתי עם שלומי לגבי מי הכין את המטען, ולכן אני אומר לך שאני לא יודע מי הכין את המטען היום, כי אני יודע שעופר טוען שהוא לא הכין את המטען, אז יכול לומר שאני לא יודע מי הכין את המטען. באותה תקופה, במהלך החקירה, אני חשבתי שעופר הכין את המטען [...]. [בגלל עברו הצבאי של עופר], לא היה לי ספק בכלל שהוא אמור להכין את המטען [...]. אני יודע היום מחומר החקירה, וזה משהו שאתם יכולים לקרוא גם כן, ששלומי התכוון שעופר יכין את המטען, שלומי באיזה שלב הוא ראה שהוא לא כל כך יודע איך להכין את המטען, וזה קצת סותר את מה שעופר אמר שזה קל עליו, אז פשוט העביר את המטען למישהו אחר להרכבה, זה הכול, זה מה ששלומי טען בחקירה".[30]


בחקירה הנגדית, עורך הדין ציין: "ש': עופר אומר שבערב היציאה, במשפט שלנו, שבערב היציאה לפעולה להנחת המטען, אתה סיפרת לו שאתה הרכּבת את המטען עם השעון, והשבעת אותו לא לספר. ולגבי שלומי, אני נותן לך השלמה, שלומי העיד במשפט של בן-ברוך כי הוא קיבל מידיך מטען מורכּב שלם עם שעון, בטרייה, נפּץ, פתיל רועם, הכול" – ת': ברור, מה אתה רוצה? – ש': מה אתה אומר על זה? – ת': אני לא יכול להגיד לך שעופר טוען שאני הכנתי את המטען. תקרא את התמלול ביני לבין עופר במהלך החקירה. אני חושב שיהיה מאוד ניכּר שם שלאחר שעופר נתפס, ולאחר שהיתי בטוח שגלוי וידוע שהוא הכין את המטען, כי זה מה שהייתי משוכנע במהלך החקירה, אז אני פונה אליו כאחד שהכין את המטען בצורה הכי פשוטה והכי כנה שאפשר לשמוע את זה חי, בשידור חי, במהלך התמלול עם עופר – ש': לא, השאלה היא למה עופר אומר עליך שאתה הכנת? – ת': זה הוא טוען פה היום? – ש': למה? – ת': אני אמרתי, הייתה איזושהי כוונה להטעות את כבודכם ולומר שאני הכנתי את המטען, מה הבעיה? אני גם היה לי נוח, היות ולכאורה למה לא אמרתי שאני הכנתי את המטען וזה? אני לא רציתי עכשיו למסור גרסה שקרית, כי יותר קשה לשקר מאשר פשוט לשתוק ושאחרים יטענו שאני הכנתי את המטען, זה פשוט היה לי קל יותר – ש': עופר גם בערעורו טוען כנראה שהוא גם מערער על עצם הכרעת הדין [...] – ת': טוב, אני חושב שהם יבינו את זה שאם הוא היה אומר שהוא הכין את המטען, זה לא היה פוגע לו בערעור, אבל סתם ככה, אני יכול להבין את... [...] תבין שגם עלה איזשהו קושי בגלל שעופר ואני לא כל כך מדברים בינינו. היה קושי קצת לבוא ולתכנן גרסה שמאוד תשכנע את כבודכם שאני הכנתי את [המטען]".[31]

בחקירה נגדית במשפט זה, ראש צוות החקירה של השב"כ קבע נחרצות: "ירדן לא הרכּיב את המטען, או-קיי? [...]. עופר שותק. אבל שוב, זה חוזר לאישיות שלו. ירדן יודע שעופר למעשה התעסק במטען בשלב השני שלו. הרי המטען הגיע ועופר בא ואמר, לא בדיוק ככה, והתחיל לסדר אותו. בגלל הידע שלו בחבלה מהצבא. מה זה אומר? זה אומר שעופר הכין את המטען [...]. ברור לחלוטין שירדן לא הרכּיב את המטען; הרי ירדן ראה את המטען, אבל הוא לא זכר בורג או לא בורג. נקודה אחת. נקודה שנייה, הוא ידע שעופר בא וסידר את המטען אחרי שהם קיבלו, כי אמר, לפחות לגבי שלומי, עכשיו הוא לא יודע ... – ש': מי זה הוא? – ת': ירדן לא ידע בשלב ההוא מה בדיוק שלומי סיפר, אז הוא אמר, אולי שלומי סיפר. עכשיו הוא בא ואמר מראש, אני לקחתי את הדברים עליי, כי לא רציתי לספר עליך".[32]


מתוך: "מחתרת בת עין"

לפרק הקודם | לראשי הפרקים | לפרק הבא


[1] ריאיון מקוון, ירדן מורג, 4.3.2018.


[2] ריאיון מקוון, שלומי דביר-זליגר, 16.2.2018.


[3] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של ירדן מורג, 29.4.2002.


[4] שב"כ, "פעולת האזנה בין ירדן מורג ובין עופר גמליאל, 13.5.2002".


[5] פ"ח 619/03.


[6] פ"ח 619/03.


[7] פ"ח 619/03.


[8] חדשות וואלה!, 4.4.2004; אתר ynet, 4.4.2004.


[9] הארץ, 4.4.2004.


[10] הודעה של שלומי דביר-זליגר במשטרת ישראל, 8.5.2002.


[11] פ"ח 5035/03.


[12] הקלטת חקירה של שלומי דביר-זליגר, 6.5.2002.


[13] שב"כ, "תמלול פעולת האזנה בין ירדן מורג לשלמה דביר בתאריך 22 מאי 2002".


[14] הקלטת חקירה של שלומי דביר-זליגר, 6.5.2002.


[15] שב"כ, "פעולת האזנה בין ירדן מורג ובין עופר גמליאל, 13.5.2002".


[16] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שחר דביר-זליגר, 3.8.2003.


[17] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של שלומי דביר-זליגר, 4.5.2002).


[18] הקלטת חקירה של שלומי דביר-זליגר, 6.5.2002.


[19] הקלטת חקירה של שלומי דביר-זליגר, 6.5.2002.


[20] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של עופר גמליאל, 2.5.2002.


[21] ריאיון אישי, עופר גמליאל, 12.2.2018.


[22] זיכרון דברים מחקירת שב"כ של עופר גמליאל, 8.5.2002.


[23] הודעה של שלומי דביר-זליגר במשטרת ישראל, 5.5.2002.


[24] שב"כ, "פעולת האזנה בין ירדן מורג ובין עופר גמליאל, 13.5.2002".


[25] שב"כ, "פעולת האזנה בין ירדן מורג ובין עופר גמליאל, 13.5.2002".


[26] ריאיון אישי, עופר גמליאל, 12.2.2018.


[27] פ"ח 619/03.


[28] תפ"ח 619/03.


[29] תפ"ח 619/03.


[30] תפ"ח 619/03.


[31] תפ"ח 619/03.


[32] תפ"ח 619/03 – בדלתיים סגורות.

70 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0