• עידן ירון

"אני מאמין": ניסוח אתיקת כתיבה – אינטלקטואל מעורב דמוקרטית

הסופר והעיתונאי הבריטי דאגלס מאריי, שאיני מזדהה בהכרח עם דעותיו הפוליטיות והחברתיות, אמר בכנס "שמרנות ישראלית" (מאי 2019): "הסיבה היחידה לכתוב היא החתירה לאמת; אחרת, אין טעם שתעסוק בכתיבה. איני דואג לפופולריות; האמת היא בדרך כלל לא פופולרית. איני מתכוון לשקר או לשתוק".


דברים אלה התקשרו אצלי עם עצותיו של העיתונאי האמריקני תומס ל' פרידמן לגבי כתיבת בלוגים. פרידמן מצדד בשלושה רכיבים בסיסיים: ראשית, הערכים, העדיפויות והשאיפות שלך עצמך; שנית, האופן שבו, לפי תפיסתך, הכוחות החזקים ביותר, הגלגלים והגלגלות הגדולים ביותר של העולם, מעצבים אירועים; שלישית, מה שלמדת על אנשים ועל תרבויות". הנקודה האחרונה מקבלת, בהקשר שלי כאנתרופולוג, משמעות מיוחדת; זאת מכיוון שהידע שצברתי במרוצת השנים היה לא רק שגרתי אלא גם מקצועי, עיוני ומחקרי.


פרידמן מבאר את הרכיב הראשון, ומציין כי הוא מתייחס לדברים החשובים בעיניך יותר מכול; אלה שאתה רוצה לראות במימושם בלהיטות הרבה ביותר. מכלול הערכים הזה עוזר לך לקבוע מה חשוב וראוי לחוות דעה עליו, וכן לגבש חלטה מה לומר. המביע את דעתו חייב לצאת מתוך מסגרת ערכים כלשהי, שמעצבת את חשיבתו.


מהם אם כן אותם הערכים, העדיפויות והשאיפות שאני מציב במרכז כתיבתי? כאן בא לעזרתי האתיקן של התקשורת, האמריקני סטפן וורד, שכתיבתו השפיעה על ההתפתחות העיונית והמעשית של התחום כאחד. וורד מתייחס לתקשורת בכלל ולעיתונות בפרט, אבל דבריו אינם זרים גם לאינטלקטואלים הבאים מהסביבה האקדמית. כותרת המשנה של ספרו עיתונות אתית בעידן פופוליסטי, ממקדת את תשומת ליבנו על העיתונאי המעורב דמוקרטית.


מטרתו של וורד להראות כיצד הכתיבה עשויה להגן על דמוקרטיה שוויונית – הכוללת בין השאר את זכות הבחירה, השוויון בפני החוק, והכבוד לאדם ולכל קבוצות המיעוט החברתיות. כמו כן, לקדם סדר יום דיאלוגי – הן במישור הלוקלי והן במישור הגלובלי.


הצלתה של הדמוקרטיה מחייבת שהכותבים המעורבים ינסחו מחדש את תפקידם בחברה; יגבשו נורמות ונהגים אתיים חדשים. כמו כן – פעילות מוחשית מוגדרת. הכותבים, ביחד עם גורמים בעלי שאיפות דמוקרטיות דומות, צריכים להתאחד סביב מטרה משותפת: טיהור המרחב הציבורי המזוהם – בעיקר זה המתקיים ברשת האינטרנט, שבה אני משקיע את עיקר מאמציי – בניסיון ליצור תרבות שיח אחרת: מכובדת ומכבדת.


ההנחה היא כי המערכת השלטונית הדמוקרטית השואפת להיות פלורליסטית ושוויונית מצויה לאחרונה בסכנה ממשית, וכי כותבים יכולים לתרום לביסוסה ולהתמדתה. הכתיבה צריכה להיות חלק מעשייה דמוקרטית הדוחה כוחות המביעים חוסר סובלנות ופורקן בלתי מבוקר של רגשות ותסכולים – המתבטא בתופעות כמו גזענות ושנאת זרים – ומעודדת ריסון, פשרה, דיאלוג, כבוד ליריבים פוליטיים ושאיפה לביסוס עובדות בלתי משוחדות (בניגוד לטכניקות פופוליסטיות של שכנוע ורטוריקה – כמו שימוש בידיעות כזב, תיאוריות קונספירציה, טיעונים מניפולטיביים או שימוש באמצעים דמגוגיים) כמצע לדיון ציבורי ענייני ומעמיק.


עיקר העשייה צריך להתמודד עם תפיסות רדיקליוֹת, ובעיקר קיצוניוֹת, המערערות על השלטון הדמוקרטי וחותרות תחת רשויותיו ומוסדותיו, או שוללות ודוחות את הערכים הליברליים המצויים ביסודו. תפיסות כאלו מנצלות את המחלוקות, הפחדים, החששות, השנאות ואי-השוויון המובנה בחברתנו המקוטבת.


הכתיבה הדיאלוגית מצדדת בדיון ציבורי שיביא לשכלול השקפותינו ויזהה מכנה משותף. המטרה היא להגיע להחלטות מועילות יותר לטובת הכלל, ולא לכפות על אחרים אידיאולוגיה נתונה או להשתמש בטכניקות תקשורת כדי לחתור תחת גילוי דעתם. כתיבה זאת מבוססת על הקשבה, למידה והשתפרות מתמדת. דיאלוג ציבורי דמוקרטי הוא חקירה משותפת של סוגיות מרכזיות מנקודות מבט שונות, שבו אנו נכונים לצאת מגדרנו כדי להקשיב לזולת. אנו יוצרים מרחק ביקורתי בינינו לבין אמונותינו, מתוך הכרה שיש לנו מה ללמוד מדעות והשקפות אחרות. דיאלוג ציבורי דמוקרטי הוא השתתפותי, אבל חשוב להבין ולפעול כך שההשתתפות תהיה בונה (קונסטרוקטיבית) ולא הרסנית (דסטרוקטיבית) מיסודה. השתתפות כזאת אמורה לעודד כוללנות, שקיפות והענקת ערך לכל השותפים.


המבחן של זמננו ומקומנו – כמו המבחן של כל זמן ומקום אחר – הוא היכולת לכתוב "בשורות" ולא בהכרח "בין השורות". הפילוסוף והתאולוג היהודי-האמריקני ליאו שטראוס לימד אותנו בקובץ מסותיו רדיפה ואומנות הכתיבה כי רדיפה כוללת מגוון תופעות – החל מהטיפוס האכזרי ביותר המגולם באינקוויזיציה הספרדית, וכלה בזה המתון ביותר, המתבטא בנידוי חברתי הכרוך בהסדרה נורמטיבית. מה שמכוּנה "חופש המחשבה" פירושו היכולת לבחור בין שתי השקפות או יותר המיוצגות על ידי הוגים השייכים לקבוצת מיעוט – לדוגמה, בהקשר שלנו, בין "קונסרבטיזם" לבין "ליברליזם".


כאשר המסאי הצרפתי ג'וליאן בנדה הפנה את חיצי ביקורתו אל האינטלקטואלים והאשים אותם ב"בגידה", הוא כיוון דווקא למעורבותם בפוליטיקה. אני סבור כי בגידה עשויה להתבטא במגמה הפוכה – הסתגרות במגדל השן והימנעות מכל עיסוק בסוגיות פוליטיות. בעניין זה, אני מזדהה עם יהודה שנהב, וסבור כי במצבים מסוימים אין לאינטלקטואל – על אחת כמה וכמה למדען חברתי – זכות יתר לשתוק בשאלות מוסריות ופוליטיות. באווירה אנטי-אינטלקטואלית כמו זו השורה במחוזותינו כיום, אחריותו של האינטלקטואל בעניין זה כפולה ומכופלת.

* הכתבה מבוססת על: דאגלס מאריי, המוות המוזר של אירופה. תל אביב: שיבולת, 2019; תומס ל' פרידמן, תודה שאיחרת: מדריך האופטימיסט לשגשוג בעידן התאוצות. רמות השבים: אריה ניר, 2019; יהודה שנהב, "בגידת האינטלקטואלים", אתר הקשת הדמוקרטית המזרחית – שיח חדש, אפריל 2002; Leo Strauss, Persecution and the Art of Writing. Chicago: The University of Chicago Press, 1988; Stephen J. A. Ward, Ethical Journalism in a Populist Age: The Democratically Engaged Journalist. Lanham: Rowman & Littlefield, 2019.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0