• עידן ירון

שיחות עם דב הלברטל – שיחה תשיעית: מדוע העולם החרדי אינו מוליד סופרי וסופרות מופת?

בהקשר לטענתו של אסף ענברי כי "הציונות הדתית לא מילאה שום תפקיד בעיצובה של התרבות העברית המודרנית", אשאל אותך האם העולם החרדי מילא תפקיד כלשהו בעיצוב תרבות החול בכלל, והספרות בפרט, מעבר לתרומתו בעיצוב תרבות הקודש?


אקדים ואטען כי העיסוק ב"תרבות" מחייב מקצועיוּת. לעיתים הוא דורש התמקצעוּת אינטנסיבית במשך שנים רבות. הספרות והסוֹפרוּת דורשות לימוד והתנסות שאינן פחותות מכל מקצוע אחר – ובכלל זה במקצועות החופשיים, ובמקצועות האמנות והיצירה.


כדי להיות סופר או סופרת בעלי שיעור קומה, אי אפשר לקום בוקר אחד ולהתחיל לכתוב – לפחות לא ברוב המכריע של המקרים. אדם נזקק למטען גדול של קריאה, ידע, יכולת שפתית, התנסות בסביבות חברתיות ותרבותיות שונות ומגוונות, סקרנות אינטלקטואלית, תרגול וכמובן גם מנה גדושה של כישרון. סופר לא צומח יש מאין. כאשר אנו מתוודעים לרקע של סופרים דגולים – אם בני זמננו, ואם אלה מבני הדורות הקודמים – מתברר שהם הושפעו מסופרים גדולים שאת כתביהם קראו בנערותם או בבחרותם; למדו על חוויות אנושיות שונות, ולעיתים אף התנסו בהן, והקדישו את מיטב ימיהם ולילותיהם לעיסוק בכתיבה מתוך דחף שאינו בר כיבוש. מתוך כך, הם צמחו להיות סופרים בעלי שיעור קומה.


ומה אם כך באשר לעולם החרדי?


כל התכונות, התהליכים והמאמצים שהזכרתי אינם מאפיינים את העולם החרדי. העולם הזה סוגר את דלתותיו בפני תרבויות זרות, מתוך שאיפה לשמר את צביונו הייחודי; קל וחומר כאשר מדובר בספרות חול באשר היא, שמחדירה תרבות שבעיני החרדים היא קלוקלת ואף משחיתה. ילד ונער חרדי שנאמן למורשתו ולומד במסגרות חרדיות – שהן אינטנסיביות מאוד ואופפות את כל ישותו לאורך מעגל השנה כולו – אינו חשוף כלל לקריאה שאינה נכללת בספרי הקודש והמוסר הקלסיים. לכן, יהיה זה נדיר ביותר שמתוך אותה חבורת לומדים ומקיימי מצוות יקום סופר בעל שיעור קומה. יודגש כי הסיבה לכך אינה דווקא חוסר כישרון או היעדר ידיעת ספר – ההפך הוא הנכון. כל נער חרדי גדל על הספר – על הלימוד, ההגות והשינון בו. עם זאת, מקצוע הספרות הוא מקצוע שונה – סוג הבעה שונה מאשר זו המקובלת בספרות הקודש.


ובכל זאת, יצאו מן העולם החרדי סופרים אחדים בעלי שם. אסף ענברי גורס כי "לכאורה, הציונות הדתית יכולה הייתה להתהדר בעגנון, גדול הסופרים העבריים בעת החדשה". עם זאת, לדבריו, "לציונות הדתית אין כמעט זכר ביצירתו". נראה כי, לפחות במידה מסוימת, העולם החרדי יכול להתהדר בעגנון?


סופרים היוצאים מן הכלל – שיצאו איכשהו מתוך ההוויה החרדית – מעידים על הכלל. עגנון ספג אכן את האווירה של העולם החרדי. הוא נולד בעיירה בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית. עגנון למד בחדר, ואחר כך במחיצת אביו. הוא הרבה לתאר בספריו את עיירת מולדתו, ואת ההווי ששרר שם. עם זאת, מעולם לא היה ממש בשר מבשרה של הקהילה החרדית.


עגנון תיבל אמנם את כתביו בהשפעות ובמקורות יהודיים – שפה מקראית ומדרשית, לשון המשנה וחז"ל, אגדות וסיפורי חסידים. עם זאת, הוא למד הרבה מגדולי הסופרים הכלליים ונטל מהם סוגי הבעה שאותם עיבד לשפה ולסגנון ייחודיים משלו. לפי עדותו, כבר בנעוריו קרא יצירות רבות של סופרי דור ההשכלה, וכן יצירות קלסיות (כמו אלו של יוהן וולפגנג גתה, פרידריך שילר ושייקספיר), וכן יצירות של סופרים סקנדינבים (כמו קנוט המסון ויַנס פיטר יעקובסן).


האם צמח סופר בעל שיעור קומה של ממש ממרכז הווייתו של העולם החרדי?

הסופר הרבני היחיד שהיה נטוע בעולם החרדי, וזכה להכרה כלשהי אם כי לא לפרסום עולמי, היה הרב מאיר להמן (1931-1890) – רב אורתודוקסי גרמני יליד הנובר, פובליציסט וסופר נוער, שהתמקד בספריו בעיקר בקורות החיים היהודיים באירופה מראשית ימי הביניים. מפעל חייו של להמן היה כתיבת סיפורים לנוער, שבהם ראה "צורך השעה" להצלת הדור הצעיר מהתבוללות. חלק היו ביוגרפיות על אישים ידועים בתולדות עם ישראל; רובם היו סיפורים עלילתיים המשלבים ויכוחים על שמירת מצוות, אמונה, וכדומה.


מעניין לציין כי בדור האחרון יצאו רבנים ומחנכים בציבור החרדי נגד קריאת ספריו של להמן, משום שאינם מתאימים לקו החינוכי החרדי העכשווי, ואף כוללים תוכן לא מקובל על או אודות יחסי אהבה בין המינים וצידוד ברכישת השכלה כללית.


להמן למד בישיבה בהלברשטט, ולאחר מכן בבית המדרש לרבנים בברלין, והוסמך לרבנות; אולם – וכאן נמצא את החריגה המאפשרת הרחבת אופקים – הוא המשיך בלימודים גבוהים באוניברסיטאות ברלין ופראג. לבסוף אף קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטאות אלו. הוא ייצג את האורתודוקסיה המודרנית, מבית מדרשו של שמשון רפאל הירש, ולא עולם שמרני ומסוגר ממש.


כלומר, השכלה כללית היא חיונית כדי להפוך אדם לסופר בעל שיעור קומה, מה שמחייב סטייה מן הקו החרדי המקובל?


לכן, איני רואה שיכול לצמוח מקרב החרדים הנאמנים לתורה ולעול מצוות סופר בעל שם – אלא אם כן הוא הגיע לעולם החרדי מאוחר יחסית ולאחר שהיה מעורב בתרבות הכללית; או שפרש מן העולם הזה בשלב כלשהו והתערה בעולם הסובב.


ומי בכל זאת כותב בעולם החרדי?


מי שכותב הם כל מיני בעלי כישרון כתיבה, שאולי קראו מעט – ספרות כללית למבוגרים, או לפחות ספרות לילדים ולנוער – בשולי השכלתם. כותבים כאלה לעולם לא יגיעו לכתיבת קלסיקה.


האם קיים הבדל בעניין זה בין נשים לגברים?


הבנים החרדים עוברים מסלול של "חדר"; "ישיבה קטנה" (או ישיבה לצעירים, בגילי חטיבת הביניים והתיכון); "ישיבה גדולה" (לשכבות הגיל המבוגרות יותר, החל בגיל 16 או 17); "כולל אברכים" (ישיבה לנשואים). בישיבות הגדולות ובכוללים לומדים לימודי קודש בלבד. בניגוד למגזר הציוני-דתי, במגזר החרדי קיימות "ישיבות תיכוניות" בודדות המשלבות לימודי קודש ומקצועות לבגרות. אלו מאפיינות את "החרדים המודרניים" בלבד.


אצל הבנות החרדיות, המצב שונה במידת מה: הן עובדות מסלול של "בית ספר יסודי חרדי", "סמינר" (לגיל תיכון, ובעיקר לכיתות י"ג-י"ד, כתחליף למוסדות השכלה גבוהה), ואז "לימודי מקצוע" (בעיקר הוראה, והיום גם מקצועות ניטרליים כמו תכנות מחשבים, אדריכלות פנים, וכדומה).


ככלל, הבנות חשופות יותר ללימודים כלליים, למרות שבאופן רשמי הן אינן עושות בגרות רגילה ואינן מתקדמות לתארים אקדמיים. מטרתו המרכזית של ה"סמינר" היא לחנך את הבת ליראת שמיים ולהקמת בית של תורה – נישואים לאברך אשר תורתו אמונתו, והקמת בית אידיאלי המסתפק במועט. כתוצאה מכך, יש גם כאן דגש על לימודי קודש, אבל בכל זאת לומדים גם לימודי חול כלשהם – כגון דקדוק והיסטוריה יהודית. שיעורי ספרות, ככל שאלה מתקיימים, כוללים בדרך כלל ניתוח סיפורים של הסופר החרדי העברי-היידי הבולט דוד זריצקי (1978-1914) – שנולד וגדל בפינסק שברוסיה, ובמשך תקופה מסוימת למד בסניף ישיבת נובהרדוק שבעיר; אחר כך למד בישיבת ראדין, והיה תלמידי של החפץ חיים – או של הרב ד"ר מאיר להמן; וכן כתביה של א' [מבית אדלר] מרגלית [פנינה ליכשטיין] – שכתבה שירים רבים הנחשבים נכסי צאן ברזל של העולם החרדי.


ההוראה נעשית על ידי מורות בוגרות סמינר והכשרה מקצועית, שגם הן נחשפות במידה רבה יותר יחסית ללימודים כלליים.


יוצא מכך, שלפחות בפוטנציה – השכלתן של הבנות רחבה יותר, תודעת היצירה שלהן מפותחת יותר, וכושר ההבעה שלהן עולה על זה של הבנים החרדים?


לאין שיעור, לדעתי. בהקשר זה ראוי לציין תופעה חשובה נוספת: אפשר למצוא יותר נשים שבאופן בלתי רשמי ירשו לעצמן להיחשף לתרבות זרה, ואף לקרוא – לפחות בסתר – ספרות מקומית מסוימת. לכן, אם תימצֵא רמה כלשהי של ספרות בעולם החרדי – המשקפת יכולת הבעה רגשית ורהיטות לשונית – היא תתוחם בעיקר בקרב הנשים, ולא בקרב גברים.


בעולם החרדי נמצא באופן יחסי יותר ספרים שנכתבו על ידי נשים לילדות, לנערות ולנשים, ומעט יחסית – אם בכלל – ספרים שנכתבו על ידי גברים לגברים. נוכל למצוא קצת יותר ספרים שנכתבו על ידי גברים לילדים ולנערים.


הגברים החוטאים בכתיבה עסוקים רובם ככולם בכתיבת ספרות קודש, שם גם הם זוכים למירב התגמולים הרוחניים ולעיתים גם החומריים.


בכל זאת, בישראל ובארצות הברית נודעו שתי סופרות המזוהות עם העולם החרדי – יוכי ברנדס ונעמי רגן?


יוכי ברנדס (1959- ) היא אכן בתו של רב (יצחק יעקב רבינוביץ – האדמו"ר מביאלה רמת אהרן). היא גדלה בילדותה בבית סבה, אבי אימה, שהיה גם הוא רב (אברהם אביש קנר – האדמו"ר מטשכויב). כמו טובי הבנות החרדיות, היא למדה בבתי ספר של רשת "בית יעקב"; אחר כך ב"מכללת ירושלים התורנית".


אולם, בניגוד למקובל, היא למדה בהמשך באוניברסיטת בר-אילן, ובמכון שכטר לרבנים, וסיימה תואר ראשון בתנ"ך ובחינוך ותואר שני בתנ"ך וביהדות. היא לימדה תנ"ך ומחשבת ישראל במסגרות שונות של הציונות הדתית, ואף בפני קהל חילוני. היא גם הופיעה, בניגוד למקובל, בזירה התקשורתית. כתיבתה יהודית, אבל גם פמיניסטית במידה רבה.


באשר לנעמי רגן (1949- ), ראוי להדגיש שהתרבות החרדית שספגה בארצות הברית בכלל ובניו‑יורק בפרט, שבה נולדה, שונה במידה רבה מזו הנהוגה בישראל. מעבֵר ללימודיה בבית ספר יהודי דתי, ולימוד הוראה בסמינר חרדי, היא סיימה תואר ראשון בספרות אנגלית באוניברסיטת העיר ניו-יורק, ורכשה השכלה כללית. היא עלתה לישראל עם בעלה – סטודנט לתואר שני בכלכלה, ובוגר ישיבה – ב-1971, ומאז ועד היום הם חיים בישראל. ב-1978, רגן קיבלה תואר שני בהצטיינות באוניברסיטה העברית בירושלים.


רגן מתארת אמנם את ההווי של החברה הדתית והחרדית, אבל זאת מנקודת מבטה של אישה חרדית לשעבר, למרות שעדיין דתייה. לעיתים, היא מעבירה ביקורת נוקבת על השמרנות בחברה החרדית, ובמיוחד על מעמד האישה בה (זאת מבלי לפגוע במסגרת הדתית, אותה היא מכבדת). כמו כן, בספריה עולים נושאים שהם בחזקת טאבו בחברה החרדית – כמו התאהבות, יחסי מין ובגידה.


ברור אם כן כי שתי הסופרות המהוללות הללו הן פורצות גדר במידה ידועה, וסוטות מן הקו המסורתי של המגזר החרדי.


אי אפשר שלא להזכיר סופר חשוב נוסף העוסק במגזר החרדי – חיים פוטוק.


חיים פוטוק (2002-1929) הוא סופר דתי, לא חרדי. למרות זאת, הוא תיאר את העולם היהודי החרדי בארצות הברית. פוטוק גדל ברובע ברונקס בניו-יורק, וסיים תואר ראשון בהצטיינות בספרות אנגלית ב"ישיבה יוניברסיטי" – שמחנכת ברוח האורתודוקסיה המודרנית. הוא השלים תואר שני בספרות עברית, ואחר כך הוסמך לרבנות ב"בית המדרש לרבנים באמריקה" – המרכז האקדמי והרוחני העליון של הזרם הקונסרבטיבי בארצות הברית. הוא שירת במשך כשנה וחצי כרב בצבא ארצות הברית. ב-1965 סיים לימודי דוקטורט באוניברסיטת פנסילבניה.


פוטוק היה אם כן "איש העולם הגדול", לא פחות ואולי אף יותר מהסופרות החשובות שהזכרנו זה עתה.


האם קמו בעולם החרדי או בשוליו סופרים בעלי שיעור קומה כאלה גם בדורות הצעירים יותר?


יש להדגיש שהן בארצות הברית והן בישראל, החינוך החרדי נעשה בעשורים האחרונים סגור ומוגבל יותר מאשר בעבר – הן לגבי בנים, ואולי במיוחד לגבי בנות. בהכרח, עולמם התרבותי של הצעירים והצעירות כיום צר יותר.


בשנים עברו, בעיקר באירופה לפני המאה העשרים, לנשים חרדיות לא היו מסגרות לימודיות. מכיוון שהן למדו במסגרות לא-חרדיות, הן הושפעו במידה רבה מהסביבה החברתית והתרבותית – למדו לנגן בפסנתר, קראו ספרות זרה, והופיעו בציבור ללא כיסוי ראש.


הראשונה שהקימה סמינר חרדי לבנות הייתה שרה שנירר (1935-1883) – בת למשפחה אדוקה של חסידי בעלז, שבהתאם לחוק חינוך חובה שהיה נהוג בגליציה מולדתה למדה בבית ספר בשפה ובתרבות הפולנית. כפליטה בווינה, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הקדישה עצמה לשליחות חינוכית וספרותית, בניסיון להילחם בהשכלה ובחילון המואצים של הצעירות היהודיות ולהחזירן אל המסורת היהודית. בהסכמה רבנית, היא הקימה בית ספר לבנות ראשון בביתה (1918). מכאן צמחה רשת בתי הספר הענפה שנודעה כ"סמינר בית יעקב".


שנירר נחשבת גם לחלוצת הכתיבה הספרותית החדשה לבנות דתיות. היא כתבה בשבילן סיפורים, מחזות חינוכיים ופרקי מוסר, שנדפסו בעיתונות הילדים הדתית בפולין בשפה האידית. יצירותיה זכו לתפוצה רחבה, ואחדות מהן אף תורגמו לעברית.


הבנות שלמדו בסמינר – כיום, רובן המוחלט של הבנות בעולם החרדי לומדות במסגרת כזאת – קיבלו חינוך מבוקר ומפוקח הרבה יותר מאשר אלו שלמדו במסגרות חינוכיות בעבר. לכן, אין בת חרדית היום שיכולה להיות משוררת מסדר הגודל של זלדה (1984-1914).


זלדה הייתה אמנם משוררת ישראלית חרדית. היא נולדה באוקראינה לרחל, בתו של הרב צבי חן (הרד"ץ), מחשובי רבני חב"ד ובנו של רבי פרץ חן, ולרבי שלום שלמה, רב ידוע, בנו של רבי ברוך שניאור שניאורסון. זלדה גדלה בחצר חב"דית, ומשפחתה עלתה ארצה בהיותה בת 11. בירושלים, זלדה למדה בבית הספר לבנות חרדיות "שפיצר", בהנהלת חנה מרים שפיצר. היא עברה ללמוד בסמינר לבנות "מזרחי" בירושלים, ואחר כך לימדה בבתי ספר שונים בעיר. שפיצר עצמה כתבה שירים, סיפורים ומחזות.



בשיריה של זלדה, שנכתבו בסגנון חופשי, ניכרת השפעת החסידות. עם זאת, יש לזכור כי זלדה גילתה פתיחות לעולם הרחב, וביתה היה פתוח לשוחרי ספרות ולצעירים שבאו להתעניין בשירתה, ובכלל זה ידידים חילוניים רבים. אחת המשוררות המקורבות אליה הייתה יונה וולך (1985-1944) – סופרת בולטת בהשפעתה ובייחודה.


לגבי זלדה, איננו יכולים לדעת אל ממש כמה היא קראה וקלטה מן הספרות והשירה הקלסית – ייתכן שהרבה מאוד. בכל מקרה, סיפור חיים ויצירה כזה לא ייתכן כיום בקרב בנות חרדיות.


ובכל זאת, גם היום אנו מוצאים סופרות פופולריות בעולם החרדי – כמו חוה רוזנברג, מנוחה פוקס, שרה פכטר, מלי אברהם, או מיה קינן?


הן בוודאי סופרות נקראות, אבל יש לזכור ש"זה מה שיש". האם מי מהן היא סופרת מופת, או יצירה כלשהי נמנית עם הקלסיקה של הספרות העברית או העולמית? בוודאי שלא.


מסתבר אם כן כי העולם החרדי לא שונה במידה רבה מן העולם הציוני-דתי מבחינת תרומתו לספרות העברית המודרנית ובוודאי לזו העולמית?


הצדק איתך ועם אסף ענברי בעניין זה. לצערנו – ממכלול סיבות, שאת חלקן הזכרתי כאן – התרבות הדתית ובוודאי זו החרדית אינה בנויה להצמחת סופרים בעלי שיעור קומה שיטביעו את חותמם על הספרות המקומית והעולמית.


בתנאים הקיימים, כל כתיבה היוצאת מהעולם החרדי תהיה מטבעה מוגבלת ברמתה ומצומצמת באופקיה. הסיכוי שיצאו ממנה סופרים או סופרות קלסיים קלוש ביותר.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0