• עידן ירון

שיחות עם דב הלברטל – שיחה שמינית: "60 ספרים שחובה לקרוא – אבל מה באשר לחרדים?"

הספרים המומלצים

ספרים לבני הנעורים

דניאל דפו – רובינזון קרוזו (1719)

ג'ונתן סוויפט – מסעי גוליבר (1726)


יאקוב ווילהלם גרים – מעשיות האחים גרים (1812, 1815)

לואיס קרול – הרפתקאות אליס בארץ הפלאות (1865)

ז'ול ורן – עשרים אלף מייל מתחת למים (1869), מסביב לעולם בשמונים יום (1872)

קרל מאי – יד הנפץ, וינטו (1874 ואילך)

מארק טוויין – הרפתקאותיו של תום סויר (1876), הרפתקאותיו של האקלברי פין (1884)

יוהנה ספירי – היידי בת ההרים (1880)

אדמונדו דה אמיצ'יס – הלב (1886)


אליסטר מקלין – תותחי נברון (1957)

ג'יי קיי רולינג – הארי פוטר (2007-1997)


ספרים למבוגרים:

ויליאם שייקספיר – רומיאו ויוליה (1596), המלט (1602), המלך ליר (1605)

מיגל דה סרוואנטס – עלילות דון קישוט (1605, 1615)

מולייר – הקמצן (1688)


ג'יין אוסטן – גאווה ודעה קדומה (1813)

אונורה דה בלזק – אבא גוריו (1834)

צ'ארלס דיקנס – אוליבר טוויסט (1838), דיוויד קופרפילד (1849), בין שתי ערים (1859)

אלכסנדר דיומא האב – הרוזן ממונטה כריסטו (1844)

שרלוט ברונטה – ג'יין אייר (1847),

אמילי ברונטה – אנקת גבהים (1847)

הרמן מלוויל – מובי דיק (1851)

הארייט ביצ'ר סטואו – אוהל הדוד תום (1852)

גוסטב פלובר – מאדאם בובארי (1856)

ויקטור הוגו – הגיבן מנוטרדאם (1831), עלובי החיים (1862)

פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי – החטא ועונשו (1866), האחים קרמזוב (1880)

לב טולסטוי – מלחמה ושלום (1869), אנה קארנינה (1877)

ג'ורג' אליוט – מידלמארץ' (1872-1871)

אנטון צ'כוב – סיפורים קצרים (1885)

ארתור קונאן דויל – שרלוק הולמס (1887 ואילך)

אוסקר ויילד – תמונתו של דוריס גריי (1890)


תומאס מאן – הר הקסמים (1924)

פרנץ קפקא – המשפט (1925)

וירג'יניה וולף – חדר משלך (1929)

אגתה כריסטי – רצח באוריינט אקספרס (1934), מוות על הנילוס (1937), עשרה כושים קטנים (1939)

חורחה לואיס בורחס – סיפורים קצרים (1935)

מרגרט מיצ'ל – חלף עם הרוח (1936)

ג'ון סטיינבק – ענבי הזעם (1939)

ארנסט המינגוויי – למי צלצלו הפעמונים (1940), הזקן והים (1952)

אלבר קאמי – הזר (1942), הדבר (1947)

פרימו לוי – הזהו אדם? (1947)

ג'ורג' אורוול – 1984 (1949)

סמואל בקט – מחכים לגודו (1953)

הרפר לי – אל תיגע בזמיר (1960)

ג'וזף הלר – מלכוד 22 (1961)

גבריאל גארסיה מארקס – מאה שנות בדידות (1967)

קולין מקאלוג – ציפורים מתות בסתר (1977)

אומברטו אקו – שם הוורד (1980)



הקריטריונים לבחירה

הספרים שהומלצו נבחרו מכיוון שרובם סימנו בזמנם כיווני חשיבה ויצירה חדשים; אולם מעבר לכך – הם השפיעו עמוקות ולאורך זמן על התרבות המערבית בפרט ועל האנושות בכלל. לפיכך לא נכללו ברשימה ספרים הכתובים בסגנון "זרם התודעה" – כמו יוליסס של ג'יימס ג'ויס (1922), בעקבות הזמן האבוד של מרסל פרוסט (1927-1913), או אל המגדלור של וירג'יניה וולף (1927), שערכם כציוני דרך ספרותיים רב, אבל הם אינם קריאים לדעתו של דב.


כחלק מקריאתם ברחבי העולם על ידי עשרות מיליוני בני אדם, הספרים שנבחרו מחברים את בני האדם למעין רוח אנושית חיה אחת. מצוי בהם משהו מן הנצחיות, ועוד דורות רבים ימשיכו לקרוא בהם, דבר המעיד על הכישרון הגדול ועומק ההבנה של מחבריהם; הקריאה בהם שוטפת, כובשת, מרגשת, מרעננת, מעוררת מחשבה, מרחיבת אופקים. ספרים אלה מאפשרים ללמוד על תכונותיו ומגבלותיו של האדם; על האתגרים הניצבים בפניו; על אתיקה ומוסר; על היחיד והקולקטיב. כמו כן, אפשר ליהנות מהם סתם כך, מבלי להתעמק בלקח או במוסר השכל כלשהם. יש בהם ריבוי פנים. אפשר ליהנות גם מקריאת חוזרת ונשנית שלהם במשך שנים.


דב מעיר כי בחר רק ספרי פרוזה, מכיוון שבודדים יכולים לקרוא שירה וליהנות ממנה הנאה של ממש; זאת למרות חשיבותה של סוגה ספרותית זאת, שגם לה השפעה רבה על התרבות העולמית. הוא מוסיף בצער, שהיום גם לו לא קל לקרוא חלק מהספרים המופיעים ברשימה, מכיוון שהתרבות התזזיתית המודרנית משפיעה על כל אדם החי בתקופה שלנו. כך לדוגמה קשה יותר לעכּל ספרים "כבדים" ו"איטיים", כמו החטא ועונשו של דוסטויבסקי, מלחמה ושלום של טולסטוי, או הר הקסמים של תומאס מאן. עם זאת, ראוי שכל אדם יכיר את הספרים הללו והאחרים, ולו באופן שטחי.


דב מדגיש שהבחירה מתייחסת לספרות של המאה השבע-עשרה, ובעיקר לזו הרומנטית של שלהי המאה השמונה-עשרה ומהלך המאה התשע-עשרה; פחות מכך לספרות של המאה העשרים ובוודאי לזו של המאה העשרים-ואחת, שרובה משקפות ניכור ואפילו מידה לא מבוטלת של דכדוך – כדוגמת "הגלגול" של קפקא (1915), הקול והזעם של ויליאם פוקנר (1929), חוות החיות של אורוול (1945), הבחילה של ז'אן פול סארטר (1938), או בעל זבוב של ויליאם גולדינג (1954). אלה בוודאי אינם ספרים השווים לכל נפש.


הקריאה בעולמות שונים בחברה הישראלית

עולם הציונות הדתית

בעולם הציונות הדתית, מעטים בלבד נמנעים מקריאת כל ספר שאינו קודש. חלק מרבני הציונות הדתית – ביניהם מורו ורבו של דב, הרב אהרן ליכטנשטיין – ראו ורואים גם כיום חשיבות בקריאת ספרות כללית, שמאפשרת הרחבת ההשכלה, העשרת האישיוּת, ובמידה מסוימת גם תרומה להתעלות דתית ורוחנית.


העולם החרד"לי

בקצה האדוק של העולם החרד"לי, הציבור נמנע בדרך כלל מקריאת ספרות כללית; אבל גם בקרב הציבור הזה – ההימנעות אינה מוחלטת. אם ספר "נקי", בעיקר באשר ליחסים שבינו לבינה, יש שיסכימו בכל זאת לקרוא אותו או להתיר לבני הנוער ולנשים לקוראו.


העולם החרדי

באשר לעולם החרדי, דב נזהר בדבריו, מתוך הכרה בכך שהוא עצמו קרא את הספרים המוזכרים בעיקר בהיותו שרוי בעולם הציוני-דתי, לפני המעבר לעולם החרדי. בחלק מהספרים המוצעים מצויה לפחות נימה רומנטית מעודנת. בספרות הדרום אמריקנית, למשל, הכתיבה מתאפיינת בפנטזיה ובמיסטיקה, ורוויה יצרים ראשוניים – אלימות ויחסים שבינו לבינה. ספרים כמו מלכוד 22 של ג'וזף הלר, מאה שנות בדידות של גבריאל גארסיה מארקס, או ציפורים מתות בסתר של קולין מקאלוג מתאפיינים בערכים ובתיאורים, בעיקר ביחסים שבינו לבינה, שאינם תואמים את רוחו של ציבור דתי, ובוודאי את זה של הציבור החרדי. הם נמנו ברשימה המוצעת מכיוון שאין אפשרות להתעלם מהם והשפעתם ניכרת על עשרות מיליוני בני אדם ברחבי העולם. עם זאת, הרומנים המוקדמים בדרך כלל מאופקים הרבה יותר מאשר אלה המודרניים, ובוודאי מאשר אלה הפוסט-מודרניים. כך לדוגמה למרות שהספר ג'יין אייר של שרלוט ברונטה מבוסס על ציר יחסים שבינו לבינה (עם אזכור למתח חילוני-דתי), הוא מעודן, עמוק, רגשי יותר ופראי פחות מספרים מאוחרים יותר העוסקים בנושאים דומים. מכלל הספרות הקלסית, ליידי צ'טרלי של ד"ה לורנס (1928), או מה מעיק על פורטנוי של פיליפ רות (1969), עוברים ללא ספק את גבול הטעם הטוב.


דב מדגיש כי בעולם החרדי הייתה בתקופות מסוימות פתיחות רבה יותר יחסית לקריאת ספרים (אם כי באופן מבוקר). רבנים בעלי שיעור קומה היו עשויים לאפשר לעצמם לקרוא ספר "נקי" כמו החטא ועונשו של דוסטויבסקי. הרב סולובייצ'יק למשל ראה חשיבות בקריאת ספרי פילוסופיה, תיאולוגיה וגם ספרות יפה. רבנים גדולים אחרים – כמו הרב קוק או הרבי מלובביץ' – ראו גם הם ערך גדול בכך, ואף הוערכו בשל השכלתם הרחבה והמקיפה.


עם זאת, כיום ספרות כללית מכל סוג שהוא – גם אם היא "נקייה" ולא חילונית במובהק או אנטי-דתית – מעוררת בעיה בעולם החרדי. ספרים מסוימים – כמו שם הוורד של אומברטו אקו – עשויים להיות בעלי תרומה עמוקה, אבל אי אפשר להתעלם מהערכים ומהסמלים הנוצריים אשר הם רוויים בהם ואשר מנוגדים תהומית לתפיסה היהודית.


דב אומר כי האמת היא שאם הוא עצמו היה ראש ישיבה והיה מגלה בחור שקורא במסגרת היותו בחור ישיבה את ג'יין אייר של ברונטה, או כל אחד מן הספרים האחרים שהוזכרו ברשימתו, היה ככל הנראה מרחיק אותו (אלא אם כן היה חוזר בו ומתחייב שלא להשפיע על אחרים). ספרות כללית ועולם הישיבות אינם מתיישבים זו עם זה. דב מציין כי אפילו בעולם הציוני-דתי – בישיבת "הר עציון", שבה למד בצעירותו – אינו זוכר מישהו שקרא באופן תדיר ספרות זרה במסגרת הישיבה, אם בכלל הייתה השתוקקות לקריאה. הלימוד התמצה בספרות קודש. גם שם, לא ייתכן מישהו שמשפיע על הבחורים להשתקע בספרות חול. בדומה לעולם החרדי, גם בישיבת מרכז הרב או בישיבות אחרות של הציונות הדתית, בוודאי שלא יחזיקו בחור כזה.


מכל הבחינות האלו, הגישה החרדית הרווחת היום, המונעת חשיפה של בני ישיבות ואברכים לספרות כללית מכל סוג שהוא, מקובלת על דב. הציבור הזה סקרן מאוד, ובו-בזמן חסר כלי התמודדות מתאימים. הרבה יותר קל לקרוא ספר טוב כמו גאווה ודעה קדומה של ג'יין אוסטן, מאשר ללמוד דף גמרא. המשיכה לקריאה כזאת באה בהכרח על חשבון לימוד תורה, ובכך משתנה התודעה הדתית, הדי-אן-איי של בחור הישיבה הלמדן והטהור.


דב מדגיש שהוא אינו מכיר ולו רב חרדי אחד שיקרא היום את ספריהם של דוסטויבסקי או טולסטוי. לאדם אסור לסמוך על עצמו ולבוא לידי ניסיון, כך גם באשר לגדולי הרבנים. רבנים אירופים של פעם קראו לעיתים בנערותם ספרות כזאת, אבל לאחר זמן חזרו לתלם, נמנעו מכך ואסרו זאת על ילדיהם.


כדי למנוע את החשיפה של בני ישיבה ואברכים לספרות המערב, השונה בתכלית ברוחה מזו היהודית, מתפתחת לאחרונה ספרות חרדית המציעה פיצוי מסוים. עיתונים כמו יתד נאמן מביאים – לצד מאמרי דעה והשקפה ודברי תורה של גדולי ישראל – גם סיפורים מהעולם הרחב. עם זאת, שני דברים לא יופיעו בהם לעולם: יחסים שבינו לבינה ומקרי רצח. באלה יש משום פריצת גדר של ממש והשפעה קשה, ולכן לא ייראו ולא יישמעו. מכאן מובן גם מדוע ספריה של אגתה כריסטי, המבוססים רובם ככולם על מקרי רצח, בוודאי לא יוערכו.


פני השבועונים לילדים ולנוער השתנו אף הם, וכן נכתבת ספרות מיוחדת המיועדת להם (ראו לדוגמה ספריו של חיים ולדר). בנוסף מקובלים יותר ויותר ספרי קומיקס חרדיים לילדים ולנוער. במקביל התפתחה גם ספרות המכוונת לנשים (ראו לדוגמה ספריה של מנוחה פוקס, מאיה קינן, או נעמה – חוה רוזנברג, בתו של הרב שמואל וינברג, שהיה מראשי החינוך העצמאי, ונכדתו של האדמו"ר מסלונים, רבי אברהם וינברג השלישי).


אחרי הכול, בעולם החרדי פוסלים מכל וכול קריאת ספרות כללית. בישיבות ובכוללים, בוודאי ובוודאי שלא תיראה ספרות כזאת. ברוב הבתים החרדיים לא יימצא ולו ספר אחד כזה – גם לא ביוגרפיות או ספרי עיון אקדמיים או מחקריים המתייחסים לרבנים וכדומה; בוודאי שלא ספרות פילוסופית או תיאולוגית, חשובה ככל שתהא. בכל מקרה, ספרים כאלה לא יונחו במקום גלוי על המדף, שם יימצאו רק ספרים שנכתבו על ידי חרדים מובהקים.


בנקודת האמת הצרופה, ועם כל הצער שבדבר, אין שמץ של ספק לדעת דב שראוי שלא לחשוף את הציבור החרדי בכלל ואת בני הישיבות והכוללים בפרט לקריאה כזאת, העלולה להביא חלילה להתמוטטות עולם התורה: כל ספר כללי שתיקח לידיים יכלול בהכרח ערכים ותכנים המנוגדים יסודית לתפיסת העולם היהודית-החרדית. בחור ישיבה אמור לתלות את כל יהבו בלימוד התורה, ולא לבטל אותה. פנאי אמור להיות מוקדש ללמידה (או לפרנסה), ולא לקריאה שיש בה הרפיה, ובוודאי שלא לבידור לשמו. זוהי אגב הסיבה שקיים היתר נרחב יותר לנשים, שאינן מצוות ללמוד תורה בדומה לגברים. עם זאת, החשש הוא פגיעה במידותיהן והשחתת מִרקם האישיות שלהן ואורחות החיים שהן אמונות על שמירתם – כמו המשפחה, הזוגיות והתרבות בבית. ברור כי ספרים בעלי גוון פמיניסטי – כגון חדר משלך של וירג'יניה וולף – עלולים לגרום נזק בעניין זה. הם קוראים לאישה להשתחרר ממוסרות המשפחה והזוגיות, ולעסוק במימוש עצמי. הם עלולים "לפקוח את עיניה" של האישה לכיוונים לא רצויים.


ההשפעה של ספרות כללית מובחרת על האישיוּת רבה; ספר כזה מטלטל בהכרח – מעצם הגדרתו כחלק מ"ספרות מופת" – במישור הרגשי, השכלי והרוחני. טלטלה כזאת אינה רצויה לבחורי ישיבה או לאברכים. הסכנה היא, בין השאר, תופעה של "מדרון חלקלק". רוב מי שיקרא ספרות כללית כזאת צפוי להתדרדר. ככלל, אין מקום בלב החרדי לדברים פסולים כאלה.


דב מכיר בכך שדחיית ספרות המופת מלוּוה במחיר מצד העולם החרדי. אין לו ספק שהספרות העולמית תורמת לפיתוח המחשבה, לעיבוד הרגשות, לגיוון האישיוּת, לבחינת הטבע האנושי וההתנהגות האנושית. יש בספרות זאת כדי לעורר את הסקרנות, לפתח את הדמיון, להעשיר את הרפרטואר התרבותי, להציע נקודות מבט שונות על העולם, ולעיתים גם להגביר את האושר. בכלל, הספר הוא ידידו הטוב ביותר של האדם. אפשר לחזור אליו בצמתי חיים שונים, לשוב ולהרהר בו ולמצוא בו מימדים עמוקים נוספים. לכן, ברור כי הוויתור על הספרות הכללית כרוך במחיר לא מבוטל.


אולם, כדברי דב, בעולם החרדי הוויתור הזה מודע ומחושב; זאת דווקא מתוך ההכרה בערך הסגולי של הספר, ועוצמת ההבעה העזה העשויה להיות טמונה בו. בשל העוצמה הרוחנית, ספרות זרה עלולה לקלקל את השורות ולגרום נזק במובן הדתי-היהודי. הספרות הכללית מוּנעת במידה רבה על ידי תאוות ומאוויים ארציים. בניגוד לכך, התפיסה היהודית גורסת כי רגשות האדם ועולמו הפנימי נבנים בהקשר לאלוקים שנגלה לעם ישראל במעמד הר סיני; הוא זה שברא את האדם, ורק באמצעותו, ומתוך המסירה בשלשלת הדורות, האדם עשוי לעצב את עצמו ואת אומתו באופן הראוי.


בסופו של חשבון, הסיכון הכרוך בקריאת ספרות חול – בעיקר בקרב בני ישיבות וכוללים – מול התועלת העשויה לצמוח ממנה, מטה את הכף לצד החובה ולא לצד הזכות. מכאן נובע הציווי האוסר רעִייה בשדות זרים וספיגת השפעה ממקורות חיצוניים באשר הם. הפתרון שהעולם החרדי מצא לבעיה הוא "הסתגרות" – לפחות במישורי החיים הרשמיים, הציבוריים והפומביים. בניגוד למצב בארצות הניכר, כמו במציאות בגלות האירופית, בארץ-ישראל קל יותר להסתגר בדלת אמות ולא להיות מושפע מהלכי רוח זרים.


מקריאת ספרות מובחרת, קצרה הדרך – בעיקר בעולם הטכנולוגי-הדיגיטלי, שבו החשיפה למידע וידע עצומה – לצריכת תכנים רדודים ואפילו משחיתים, שעלולים להביא להרס האישיות, לאובדן האמונה ולהרס הקהילה והחברה. כדי לשמר על האתוס שלו ועל אופיו הייחודי, העולם החרדי מוכן לשלם באהבה את המחיר הזה, כשם שהוא משלם מחירים כבדים במגוון תחומים אחרים – כמו למשל בקניית השכלה אקדמית או בצריכת תקשורת כללית כתובה ואלקטרונית. הדחייה על הסף של הספרות הכללית נובעת מעקרונות הלכתיים, מהמחשבה היהודית שפותחה לאורך הדורות, וכמו כן מהניסיון ההיסטורי-המעשי. התברר כי אלה שפנו לעבר ההשכלה פרשו מהבית החרדי. חיים נחמן ביאליק – שגדל אצל סב חרדי ולמד בישיבת וולוזין, והיה צמא לרכוש השכלה כללית – נטש בסופו של דבר את עולם הישיבות והתרחק מאורח החיים החרדי. מסתבר כי מעטים יכולים להכיל מורכבות של חיים בעולמות שונים, ולהישאר נאמנים למסורת על כל כלליה ודקדוקיה. אנשים בעלי שיעור קומה אינטלקטואלי, כמו ברוך שפינוזה, שאימצו את ההשכלה הכללית, נטשו את התפיסה היהודית-הדתית והוחרמו על ידי קהילותיהם. גם ילדיהם לא שמרו בסופו של דבר על המסורת היהודית והתבוללו בגויים.


דב מודה שאם יאמרו לו שיש ספר נפלא שחייבים לקרוא, הוא אישית כנראה יקרא אותו, למרות שלדעתו קשה להניח שתפורסם היום יצירה ברמת הספרות הקלסית המופיעה ברשימה. עם זאת, הוא ישתדל למנוע חשיפה לספרות כללית מבני משפחתו העוסקים בלימודי קודש – מבניו ומנכדיו. אם יראה אותם נוטלים לידיהם ספרים כאלה, יחשוש שמה הם אינם הולכים בתלם ומצויים במבוכה רוחנית. דב מצר, באופן פרדוקסלי, על כך שהציבור הכללי ובעיקר בני הנוער ממעטים היום בקריאה. יש בתופעה זאת משום צמצום אישיותם, הצרת תפיסת עולמם, ואולם גם השפעה שלילית על החברה והתרבות בישראל.

98 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0