• עידן ירון

שיחות עם דב הלברטל – שיחה שביעית: השחורים בישראל: טרגדיה שאין לה פתרון

מדינת ישראל השקיעה מאמץ ניכר כדי להעלות את האתיופים ארצה, החל משנות השישים של המאה שעברה ואילך – תחילה כבודדים, ואחר כך בגלים משמעותיים. עלייה מאורגנת זאת צפויה להסתיים בשנה הבאה. מה דעתך על המאמץ הזה?


המאמץ להעלות את האתיופים ארצה מוטל בספק רב. מעבֵר לקשיים הצפויים לבני הקהילה בשל צבע עורם, הבעיה המרכזית נעוצה בעובדה שהרוב המכריע של גדולי ישראל רואה בהם ספק יהודים, ואולי אפילו לא יהודים. בשל עובדה זאת הם מחוקים למעשה אצל שני מיליון יהודים בעם היהודי – כלל הציבור החרדי וכל מי שכפוף לעולם ההלכה. התודעה שלהם שהם יהודים וישראלים מסורים אינה משנה דבר וחצי דבר.


האם הקביעה לגבי ספק יהדותם מתייחסת בדרך זו או אחרת לצבע עורם?


יכול להיות שכך הדבר אצל חלק מהציבור הרחב, הסבור כי לא ייתכנו יהודים שחורים; אבל הספק הוא משפטי בעיקרו. על פי עמדת הרבנות הראשית לאורך השנים, האתיופים חייבים "גיור לחומרא". לאחר גיור כזה, ולמרות צבע עורם, נקבל אותם בברכה כשם שאנו מקבלים כל גר אחר.


קבלה כזאת תהיה מלאה?


לדאבון הלב, בחיי המעשה ככל הנראה לא נקבל אותם ונאהב אותם כפי שהם, זאת בשל צבע עורם. כך לדוגמה לא יתחתנו איתם ועם בניהם ובנותיהם.


דב הלברטל, "אף חרדי לא יתחתן עם אתיופית"

אקטואליק דעות, 4.7.2018


"התרמית הציבורית ביחס למעמדם של האתיופים נמשכת [...]. האתיופים שלא התגיירו הם פשוט ספק יהודים. כך קבעו גדולי הדור האשכנזים במשך כל הדורות וגם בדורנו. ככאלה, מגעם של האתיופים ביין הופך את היין לספק יין נסך. זו הסיבה שבד"ץ מונע, בצדק, מן האתיופים מגע עם היין. זעקתה הצבועה של התקשורת על גזענות חסרת שחר; כי דווקא הליברלים הזועקים הם המונעים את פתרון בעייתם של האתיופים. כאשר האתיופים הגיעו לארץ, הם התגיירו. הם הפסיקו להתגייר רק לאחר מסע תעמולה ליברלי שהאתיופים הם יהודים, ולא צריכים גיור.

הדיבורים על גזענות כלפי האתיופים הם המנציחים את בעייתם לדורות. שום דבר לא יעזור. אם הם לא יתגיירו, לעולם הם ייחשבו ספק יהודים [...].

אף חרדי לא יתחתן עם אתיופי או אתיופית כל עוד לא עברו גיור. לא יעזרו כל הזעקות על גזענות. עם הבעיה הכאובה והרגישה הזו צריכים להתמודד בכנות. המדינה צריכה לעודד את גיורם של האתיופים. לא ניתן להסתמך על פסקו של הרב עובדיה יוסף. הוא פסק שהם יהודים; אבל גם פסק שבמשך מאות שנים התערבו בהם ממזרים. גם הוא הצריך למעשה גיור לחומרה.

בכל מקרה, דעת הרב יוסף היא דעת יחיד בין כל גדולי ישראל האחרים. הראשון לציון הנוכחי, הרב יוסף, וכן הרב עמאר, רבה הראשי של ירושלים, התעלמו לחלוטין ממסורת הפסיקה האשכנזית שהגדירה את האתיופים כספק יהודים. הרבנים הספרדים גם הם האשימו את האשכנזים בגזענות. הם מתעלמים גם מעמדתו האמיתית של הרב יוסף. התקשורת, באופן מגמתי, מצטטת רק אותם. בזה התקשורת והמדינה עושים עוול, בראש וראשונה לאתיופים עצמם.

אין כל גזענות ביחס לאתיופים. כשם שאין כל גזענות ביחס לתימנים, לדוגמה, ואף לא אחד טוען על תימנים שהם לא יהודים. הבעיה היא אמיתית ונובעת מהכרעה הלכתית, שלפיה האתיופים ספק יהודים. זה יכול לקרות גם עם כת הולנדית שתופיע בארץ ותטען שהם צאצאי היהודים [...].

אף חרדי לא יקנה יין שהאתיופים יתעסקו איתו. אף חרדי, אף חרדי, לא יתחתן איתם ולא יכניס אותם למסגרות החינוך החרדי. זו האמת הצרופה שאסור להסתירה, דווקא מתוך אמפתיה אמיתית לאתיופים.

יש עוול גדול כלפי האתיופים בטשטוש האמת. מי שבאמת דואג לאתיופים יבין שאם הם לא יעברו גיור הם יישארו לנצח ספק יהודים".


פסיקות מסוימות הקלו בעניין קבלתם של האתיופים כיהודים.


הרב עובדיה יוסף פסק כבר ב-1973 כי אין ספק ביהדותם כלל וכלל, ודינם כישראל לכל דבר ["אתה הראית לדעת שהיהודים הפלשים דינם כישראל לכל דבר, ואינם צריכים טבילה להיכנס בקהל ה' ואין לנו לחשוש שמא נתערבו בהם גויים שגדולה החזקה"]. למרות זאת, הספרדים – אף שסבלו בעצמם מהשפלות, ניכור ואפליה – אינם אוהבים את האתיופים ולא יתחתנו איתם או יכניסו אותם לישיבות מובילות. גם לאחר ההכשרה של הרב עובדיה וממשיכי דרכו, הם אינם נתפסים כיהודים ממש.


האם גישה זאת לא משקפת גזענות לִשמה?


כל מה שאני אומר נובע מתוך אמפתיה לכל אדם באשר הוא אדם. אני חש כלפי האתיופים צער וחמלה. הם מצויים בסיטואציה אנושית קשה – התרבות, המסורת, השפה, המנטליוּת וצבע העור הם מכשלות משמעותיות כל כך עד שעולה השאלה: האם היה כדאי בכלל להעלותם ארצה? אין ספק כי הם באו מתרבות נחותה יותר, וכי מתעוררת בעיה קשה לעכל אותם. הפער בין החברה האפריקאית לבין החברה המערבית נמדד בשנות אור. הדבר מזכיר את הבעיה של ערביי ארץ‑ישראל. מוסלמי מוכרח להבין שאינני רוצה להתחתן איתו, וכך גם אתיופי. לצערי, מי שמגיע מתרבות נחותה ייפרש כל דבר כאפליה, גם כאשר אין לכך בסיס כלשהו.


בניגוד לעלייה הרוסית – שבה הגיעו לבני עור, מאותו פלח באנושות, שרבים מהם בעלי השכלה גבוהה ואנשי מקצוע חיוניים – העלייה האתיופית מהווה נטל יותר מאשר מנכס. למרות זאת, אחרי שעלו קשה להציע להיפרד מהם.


בכל מקרה, ברור שאין להתיר בשום אופן להעלות את בני ה"פלאשמורה" [צאצאי "ביתא ישראל" שהתנצרו החל מהמחצית השנייה של המאה התשע-עשרה].


באופן אישי, אני יוצא באופן מוחלט נגד גזענות. אני סבור שכל בני האדם נבראו בצלם ה', ושצבע העור אינו צריך לשנות בשום אופן. עם זאת, אי אפשר להיות תמימים. צבע העור משפיע במישור המעשי הבסיסי ביותר: כל אדם אוהב את בני מינו. גם שחורים אוהבים את בני מינם. אין לזה דבר וחצי דבר עם גזענות. במגזר שלי, לדוגמה, "מתנגדים" לא יינשאו ל"חסידים", למרות שלכולם אותו צבע עור.


אחרי הכול, האפשרות להביא לקליטתם של האתיופים בישראל קלושה אם כן?


בשל צבע עורם, קליטתם בחברה היא בכל מקרה קשה ביותר. מטבע הדברים, מפגש כזה הוא הלם תרבותי. זאת ועוד, במציאות שנוצרה – ומכיוון שאיני רואה שהם הולכים להתגייר – מה שיקרה הוא שהנתק הזה יתמיד במשך דורות, ואף ילך ויתעצם. שאלת ספק יהדותם של עולי אתיופיה היא קריטית. גם התרומה לצבא ולמדינה, ואפילו מסירוּת נפש למענה, לא יכולה להפוך אדם ליהודי. יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או מי שהתגייר על פי ההלכה. את זה אין לשנות.


כיצד אתה מסביר את ההתנכלות של יוצאי עדות המזרח לאתיופים, למרות שהם סבלו בעצמם מהדרה ומאפליה?


תחושות הזעם והתסכול של יוצאי עדות המזרח כלפי מדיריהם מכוונות עתה באופן בלתי נשלט ואולי גם בלתי מודע כלפי האתיופים, הנחותים יותר מבחינה חברתית ותרבותית. כאשר הם רואים את בני העדה האתיופית, הם מכירים בכך שגם הם הושפלו על ידי האשכנזים. האתיופים מציבים בפני יוצאי עדות המזרח מראה, שבה הם רואים את פניהם שלהם: "פעם, גם אנחנו היינו 'אתיופים', ועשינו את כל העבודות השחורות". זהו סוג של "מזכרת אבות". עם זאת, גם יוצאי עדות המזרח וגם האתיופים צריכים להבין שנדרש זמן – כנראה דורות – כדי לתקן את המצב. עד שזה יקרה, הם יסבלו – שלא כדין.


כיצד אתה מעריך את התפרצות המחאה בעקבות הריגתו של הצעיר האתיופי סולומון טקה על ידי קצין משטרה?


המחאה כשלעצמה היא בוודאי מוצדקת. התפרצו כאן רגשות זעם, תסכול ואפליה. הדברים עדיין לא מתוקנים. יש להבין שאנו מצויים בפיגור, בהשוואה למערב, ביחס ל"זר" ול"אחר". המפגש שלנו עם האחר הוא בעיקר עם העם הערבי, שנתפס כאויב שלנו. לכן, המפגש הזה טעון כל כך. אנחנו לא רגילים לכבד את השונות של הזר ושל האחר. באשר לאופי ההתפרצות, האלימוּת והוונדליזם גרמו נזק גדול לקהילה האתיופית. אנשים שאלו את עצמם: אולי אכן קיים משהו בתרבות הזאת השונה מיסודו מזה של התרבות שלנו? אולי הם באמת לא משלנו? שהרי התנהגות כזאת אינה אופיינית ליהודים ולתרבות שאנחנו מורגלים בה. הם עשו טעות גדולה בעניין הזה. אולי בדיעבד הם מבינים את גודל השבר שנוצר. חלקם יגיעו בוודאי למעצר, וניכנס שוב למעגל של עוינוּת ואלימוּת נוספות. אפשר היה לעשות זאת אחרת לגמרי, ולהביא לתמיכה ציבורית רחבה; זאת לדוגמה באמצעות הפגנה המונית לא אלימה הקוראת לסולידריות ולתמיכה עממית רחבה.


האם, בעניין הזה, החברה החרדית מגלה מאפיינים ייחודיים?


אני מודה שבחברה החרדית הבעיה קשה אף יותר. זוהי חברה שמרנית, סגורה, חשדנית וחרדה לצביונה. האתוס של "עם סגולה" חזק יותר בחברה הזאת מאשר בקבוצות אחרות בחברה הישראלית. המימוש היהודי חזק הרבה יותר, ולכן קבלתם של חוזרים בתשובה ושל גרים קשה יותר, זאת למרות הציווי באהבתם. וכבר נכתב: "קשים גרים לישראל כספחת".

159 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0