• עידן ירון

שיחות עם דב הלברטל – שיחה רביעית: תבנית נוף מולדתו

ילדות... עֶרגות ומאוויים...


נולדתי באורוגוואי, בחוף הדרום-מזרחי של יבשת דרום אמריקה. עובדה זאת השפיעה מאוד על התרבות שלי בכלל ועל ההסתכלות שלי על מדינת ישראל בפרט – על גישתי לדת, לתרבות ולפוליטיקה, ועל תפיסתי לגבי הסכסוך הישראלי-ערבי.

הילדות ממשיכה להשפיע עליי עד היום, וככל הנראה תשפיע עליי גם בעתיד. חוויות הילדוּת הם התקופה המכוננת בחיי האדם. הילדוּת אינה רק תקופה מכוננת, אלא מעצבת ממש; המפתח להבנת מצבו של האדם. בשל כך, הדיון בילדות צריך להיות ממצה ומקיף, ובוודאי שאין להתייחס אליה כאפיזודה חולפת ושולית.


"ילד טוב" אורוגוואי

עד מתי נמשכה ילדותך המכוננת בדרום אמריקה?


גרנו באורוגוואי עד הגיעי לגיל חמש. עלינו לארץ, וישבנו בה שנתיים. אחר כך, חזרנו לארגנטינה לעוד שלוש שנים וחצי. בסך הכול, ביליתי בדרום אמריקה שמונה שנים וחצי מכוננות.


זו אכן תקופת חיים ראויה לציוּן. לפני שנשתקע בה, אולי תאמר מילים אחדות על המשפחה.

עם ההורים באתר נופש באורוגוואי

גדלתי במשפחה בורגנית ומבוססת – אבא פעיל מאוד בציבוריות היהודית; אימא אשת חינוך, מנהלת בית ספר – דמות מופת: מחנכת, כותבת ונואמת. הוריי, בעלי שורשים יהודיים עמוקים, היו אהודים בקהילה והתקבלו בחום ובהערכה.


הקהילות באורוגוואי ובארגנטינה היו דומות מיסודן?


הקהילה בארגנטינה הייתה שוקקת חיים וסוערת יותר מזו באורוגוואי, אבל בשתי המדינות התקיימה קהילה יהודית חמה ופעילה.


תאר קצת את מערכות היחסים ששררו בקהילות אלו בזמנך.


בקהילה בארגנטינה היה בית כנסת יפה; היחסים הבינאישיים היו חמים והדוקים; כל אדם התקבל כמוֹת שהוא, בסבר פנים יפות. בשתי הקהילות ניהלנו חיים פרטיים, משפחתיים וקהילתיים חופשיים ומאושרים. הקהילות היהודיות בדרום אמריקה, ובפרט זו בארגנטינה, היו ציוניות ממעלה ראשונה. לימוד העברית היה ברמה הגבוהה ביותר מכל הגלויות. בקהילות כאלו גדלתי – עם הרבה אהבת הבריוֹת, תחושת אחדוּת; שורשים יהודיים עמוקים. מעניין לציין כי אימי נזכרת תמיד בקהילה באורוגוואי כחמה ומשפחתית יותר. יש לזכור כי ארגנטינה היא סוג של אימפריה דרום אמריקנית, ובבואנוס איירס בלבד חיים כעשרה מיליון בני אדם.


מה הפך את החיים הקהילתיים למאושרים כל כך מנקודת השקפתך כילד, וכמבוגר היום?


בקהילה לא הייתה קיצוניוּת או מיליטנטיוּת. חיינו ביחסי שכנות טובה עם הגויים, ולעיתים ביחסי ידידוּת וקִרבה. כמעט בכל בית, אפילו כזה של זוג ללא ילדים, היה חדר עם מקלחת ששימש לעוזרת הבית הגויה. "הגויה" גידלה את הילדים (היא אפילו קראה איתי קריאת שמע על המיטה), ובמידה רבה הפכה לחלק מהמשפחה. היא גרה איתנו במשך שנים ארוכות. בבית ספר הבוקר שבו למדנו נכללו גם גויים, וקיימנו לימודים משותפים איתם ללא בעיות כלשהן. החיים הקהילתיים בכלל היו טובים ונינוחים: יוצאים יחד בימי ראשון ובימי חופשה אחרים לבילויים משותפים; בחודשי הקיץ, יוצאים באופן מאורגן מטעם בית ספר או התנועה למקומות נופש. כל אחד מחברי הקהילה הכּיר את האחרים, והתקיימה אחווה ראויה לציון ביניהם. זו ארגנה מפגשים בחגים או לרקע אירועים אחרים, שבהם נערכו כנסים ושיעורים.



סיפור התמונה: בתמונה נראים ההורים, האחים משה ודב הלברטל, וחבר הילדות דוד גלמן, על רקע בניין הפרלמנט בבואנוס איירס, ארגנטינה (1966). דוד גלמן הוא "מתנחל", תושב קריית ארבע מעל ארבעה עשורים. דוד שכל את בנו – סרן (מיל') אליאב גלמן – בתקרית ירי לעבֵר מחבל בצומת גוש עציון (פברואר 2016). דב מספר: "מאז ילדותנו – שפרֵיים בודד שלה מופיע כאן – ועד לאותו האירוע לא נפגשנו כלל. כאשר ראיתי את תמונת הבן בעיתון, זיהיתי את הדמיון הרב בינו לבין אביו, והבנתי מייד במי המדובר. שידרתי ברדיו 'גלי ישראל' ביחד עם ארז תדמור – שהיה חבר טוב של אליאב – והוא קישר אותי עם אביו דוד. ההתרגשות הייתה רבה. דיברנו כידידי נעורים, למרות פער הדעות שנפער בינינו עם פנייתו של דוד לזרם המתנחלי".


כיצד אתה יכול לאפיין את האווירה הכוללת בקהילות היהודיות מימי ילדותך?


האווירה הייתה חמה, שקטה ובטוחה. נהנינו מהנופים האקזוטיים, מהטיולים ומהנופש המזדמנים. חברי הקהילה גילו מעורבות פוליטית, אהבה וערגה למדינת ישראל והערכה למנהיגיה ולבוניה. זאת הייתה תקופת הביסוס של מדינת ישראל, והתעוררה תחושה עמוקה של שותפות גורל איתה. גם היום, הקהילה ציונית מאוד, ובבתי הספר מקפידים ללמוד עברית. אני משוכנע שהצעיר הציוני הארגנטיני יודע עברית טוב יותר מכול נער יהודי בתפוצה אחרות כלשהי.


התיאורים הכלליים שלך נשמעים על פניהם שונים למדי מן המציאות המוכּרת לנו כאן – במדינת ישראל של אז, כמו של היום.


לא הסתכּלנו שם על החיים דרך חריר הכוונת של הרובה... הפסטורליוּת והנינוחוּת ששרו שם השפיעו על ילדותי יותר מאלף מילים. מי שגדל שם מבִין שהכול יכול להיראות אחרת. האנטישמיות גם היא כמעט לא הורגשה כחלק מהוויית חיינו באותה התקופה. ילדוּת מסוג כזה יכולה להקנות לך תודעה שאפשר לחיות אחרת; שהעיקר אינו פיסות קרקע אלא האדם וחירותו.


תחושת הפער הזה קיננה בך בעבר ואולי גם ממשיכה לקנן בך כיום?


נקודת המוצא האישית שלי מקשה עליי להשלים עם פניהּ המשתנות של ישראל, שאני כה אוהב. הפער לעיתים צורב: כילד, חשתי בגולה שבה חייתי תרבות עמוקה ושורשית, דרך ארץ, נימוסים טובים וכבוד הדדי, החסרים לי כאן.

בבירת ארגנטינה, בואנוס איירס, שוכן בית התאטרון השני בגודלו בעולם; העיר עשירה באירועי מוזיקה, מחול, אומנות פלסטית למיניה. לבואנוס אירס נלווה שִיק תרבותי שאינו נופל מזה של פריז, שמלבלב בליבי עד היום. למרות שלא הייתי אדם של תאטראות וקולנוע, ספגתי את האווירה התרבותית העשירה הזאת – הטלוויזיה, העיתונות המקומית, ובעיקר האהבה העזה לכדורגל – ששם הוא החיים עצמם.

יחד עם זאת, איני רוצה לטשטש את העובדה שדרום אמריקה היא יבשת של העולם השלישי, המתאפיינת בשחיתות מידות ובשלטון אותוריטטיבי.


כפי שעלה בשיחותינו הקודמות, גם ההיבט האסתטי של החיים קוסם לך...


ליבי נשבה אחרי האסתטיקה של הפארקים הגדולים, יערות העד האינסופיים ומקווי המים השופעים של דרום אמריקה – חמדות התרבות; האגמים והאיים, הנהרות, המועדונים החברתיים ואתרי הנופש.

בפארקים, צעירים ומבוגרים הלכו בסופי שבוע עם טרנזיסטורים כדי לשמוע את שידורי הכדורגל, ופתאום – החלל התמלא קריאות שמחה נלהבות, עם כיבוש שער על ידי הקבוצות או הנבחרות המקומיות.


האזנה לטרנזיסטורים וקריאות מהדהדות ברחבי הפארק נראות לי כ"זיהום סביבתי" יותר מאשר כביטוי תרבותי מעודן, אבל זוהי סוגיה אחרת... נשמע כאילו הערכים והתפיסות האלה אותם ספגת נתפסו בעיניך כראויים לעצב אדם "בן תרבות" בכלל.


אם הדבר היה בידיי, הייתי מיילד כל ישראלי בתרבות המערבית – שם היה יכול לחיות חיים מספקים יותר ומסוכסכים פחות, וללמוד מוסר ומידות טובות – לפני שיחיה כאן. תרבות המערב היא נכס צאן ברזל של כל אדם בכל אתר. צריך להכּיר טובה גדולה לתרבות המערבית; אפילו היהודים החרדים בחוץ-לארץ סופגים אותה ואת תכונותיה הנאצלות.


חוויית הילדות, שהיטבת לתארה, מביאה לתחושת הצרימה שמעוררים מבחינתך גילויי חיים שונים במדינת ישראל כיום?


כפי שהסברתי בנושא הנימוס, גלויים שונים אכן חורים לי מאוד-מאוד, ואני יוצא נגדם בכל מאודי. הבעיה העיקרית של מדינת ישראל אינה בהכרח זו הביטחונית, תהיה קיומית ככל שתהיה; הבעיה המרכזית היא מה שהייתי מגדיר כהיעדר "תרבות של נימוס" – דבר שמשפיע על איכות חייו של האדם החל מקומו בבוקרים וכלה במשכבו בלילות; היא נוגעת לאוטובוס שאינו מגיע בזמן; לפריעת הסדר בתורים; לחוסר סבלנות משווע; לרמת שירות נמוכה בחנויות ובמוסדות ציבוריים וממלכתיים... קצרה היריעה מלהכיל עניין זה.

לשם דוגמה, די אם אני נתקל בכביש בכלי רכב שעוקפים במסלול של רכב ציבורי, ואחר כך דוחקים אותך לשולי הדרך – בגורמם סכנת חיים – כדי שאהרהר בירידה מהארץ. תופעות יומיומיות אלו מעיקות עליי יותר מכל דבר אחר. רק כאשר יוצאים לארץ מערבית ראויה לִשמה מגלים עד כמה דברים כאלה משפיעים על כל צעד ושעל. זה דבר שצריך לחנך אליו משחר ילדותנו, ומחייב תרבות חינוכית שונה מיסודה. אני חושב שבאופן פרדוקסלי, איכות החיים היומיומית של היהודי בגולה טובה בהרבה מזו שלנו במדינת ישראל. מבחינה זאת, "עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה".


בשיחתנו הבאה נחזור למציאות הזוהרת פחות – במקומותינו; נדבר אולי על דעותיך, שעוררו ביקורת נקבת, ביחס לקהילה האתיופית בישראל.

36 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0