• עידן ירון

שיחות עם דב הלברטל – שיחה שנייה: נשים והזכות המוסרית לשלוט


דב הלברטל רותח על התפיסה הגורסת שאין הבדל בין אישה לאיש בהתייחס לתפקידי שררה במשרות המחייבות חשיפה ציבורית – כמו ריצה לפריימריז או הופעה באמצעי התקשורת החזותיים. לדעתו, "באיזון שבין הצורך לבין ערך הצניעות, ערך הצניעות גובר". כשם שהמצביעים הערבים "נעו בכמויות אדירות לקלפי", כך גם "לא ירחק היום, ובעידוד חברי הכנסת החרדים, הנשים החרדיות תנהרנה בהמוניהן לרשימה החרדית בכנסת"[i] – זאת מכיוון שחברי הכנסת החרדים נשחקים גם הם מתוך החיכוך עם הערכים הליברלים המשחיתים.

הלברטל מבקר בחריפות את הפמיניזם, בעיקר את זה הרדיקלי: "האישה הביאה את המיתה לעולם, מכיוון שחיפשה ערכים פמיניסטיים. להיות כאלוקים. היא חיפשה שליטה על האדם. היא רצתה לשלוט באנושות. רצתה כוח. שררה. סמכות. לשלוט על החיים האנושיים. על האדם. על בעלי החיים. על הטבע. להיות כאלוקים בורא עולם. המלכּה האולטימטיבית – זו שהאדם נכנע לה". לכן, אין לנשים אלו אלא "לקום על רגליהן, להשפיל מבטן, ובענווה לא מעושָה, לבקש בשם הפמיניזם את סליחתה של האנושות כולה".[ii]

כבר בדצמבר 2013 הייתה תחושה לרבים מתלמידותיו ומתלמידיו של הלרבטל בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים כי הוא גדש את הסאה. בעקבות מאמרו "לנשים אין זכות מוסרית לשלוט", עשרות מהם חתמו על עצומות נגדו וחלקם אף הודיעו על החרמת הרצאותיו.


"לנשים אין זכות מוסרית לשלוט"

עו"ד דב הלברטל


לנשים אין זכות מוסרית לשלוט. ייתכן כי בעוד שנים לא רבות, ישלטו הנשים ברוב מוקדי ההשפעה בחברה. הן יהיו נשיאות, ראשי ממשלות, שרות, חברות פרלמנט, שופטות, מנכ"ליות ומובילות בתקשורת. הן גם יהיו ראשי עיר, מנהלות בנקים ונגידות.

הסיבה העיקרית לכך היא ההתפתחות האדירה בתקשורת החזותית – העיתונות, הטלוויזיה והאינטרנט. הנשים מצטלמות יותר טוב מהגברים וגם קיימת אמפתיה טבעית כלפיהן. נשים נוטות לגלות סולידריות ולבחור בנשים, וכן לא מעט גברים. גם הלחץ הגובר של תנועות הנשים – משפיע. על כל תפקיד שיתמודד עליו גבר מול אישה, סיכוייה עדיפים באופן משמעותי.

לא היה חסר הרבה שנערה בת שש-עשרה תזכה השנה בפרס נובל לשלום. היא מצולמת בכל העולם ודבריה מצוטטים בתקשורת העולמית, כאילו הייתה אחת מגדולי הוגי הדעות. ניתן להניח במידה רבה מאוד של סבירות, שאם היה מדובר בנער בן שש-עשרה, זה לא היה קורה.

יום יבוא וראשת הממשלה (כמה עוצמה יש בביטוי "ראשת", המשקף את העידן הפוסט-יהודי) תשלח לשדות הקרב מאות אלפי חיילים, גברים כמובן. כך יהיה בכל העולם. רבים חלילה יפצעו או יהרגו. יהיו שיישארו נכים לכל חייהם. אך הנשים? – הן לא יהיו שם. ממש לא.

יום יבוא והשרות בממשלה יזמו פרויקטים אדירים – בניית מחלפים, מנהרות, גשרים וגורדי שחקים. הן ישדרגו את התחבורה בתוכניות לבנייתם של מטוסים ואוניות חדישים. הן יישלחו לפרויקטים האלה עשרות אלפי גברים. הגברים, פועלי הדחק, יסללו כבישים בחורף המקפיא ותחת השמש הקופחת. הם יכרו מנהרות, יפעילו מנופי ענק, יעמדו על פיגומים, יעמיסו סלעים וברזלים, יעקרו יערות ויעמידו עמודי חשמל. הם יועסקו בבניית האוניות והמטוסים. יסכנו את חייהם על גבי פיגומים. עשרות אלפי גברים. והנשים? הן לא יהיו שם. אף לא אחת מהן.

לא ירחק היום וראשת העיר תתכנן פרויקטים עתירי יוזמה ויצירתיות לשיפור פני העיר. היא תשלח אלפי גברים שיצאו לפנות בוקר במשאיות הזבל, להגשמת החלום. עוד אלפי גברים יועסקו בגינון, נטיעת עצים, הקמת מבנים והתקנת פסי הרכבת. הם יהיו פועלי הבניין בקניונים המתוכננים, ויבנו מוזיאונים ובנייני פאר למגורים. אלפי הגברים יועסקו בעבודה קשה ומאומצת מאין כמוה.

ומי לא יהיה שם? הנשים, כמובן. הן לא יהיו שם. אף לא אחת מהן. המרחב השלטוני עתיד להשתייך לנשים והשאר לגברים. כי במקום שלא ישלוט האלוקים, שם ישלטו הנשים.[iii]


הלברטל הבהיר כי "המאמר מציג את אחת הדילמות הקיומיוֹת הסבוכות והרגישות המעסיקות את האדם בימינו. התופעה של מעמד האישה והפמיניזם מובילה אותנו לאנרכיה ולשינוי סדרי בראשית באופן כזה שמתפתח פה תהליך אנטי-מוסרי".[iv]


כהרגלנו, אנו יושבים בקפטריה של המִנהלה בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, לוגמים קפה ומשוחחים, כדי להעמיד דברים על דיוקם ולהבין נכוחה את מניעיהם וכוונותיהם.


מאמרך "לנשים אין זכות מוסרית לשלוט" חולל סערה והיה מלווה במחיר אישי.


כמי שקנאי לחופש הדיבור, הבעתי במשך השנים דעות לא מקובלות. מאמר זה הוא דוגמה מובהקת לכך. מעבֵר לעצומות ולהחרמה של שיעוריי, הדבר הביא – לפי מיטב הבנתי – גם לכך שלא חידשו את משרת ההוראה שלי כמרצה מן החוץ באוניברסיטה העברית. קיבלתי על עצמי בדין את מחיר חופש ההבעה שלי, ונאלצתי להפסיק את ההוראה החביבה עליי.


זוהי ההזדמנות לשמוע בקצרה מהן דעותיך לגבי התנועה הפמיניסטית והשוויון המגדרי.


הפמיניזם כתופעה מכעיס אותי. בוודאי שנשים זכאיות לשוויון זכויות, אבל התנועה הפמיניסטית כמוה כהרס היהדות, כי היא שואפת עקרונית לשדֵד את תפקידי האישה והגבר. ברור כי קיים שוויון בסיסי ביניהם, שהרי שניהם נבראו בצלם. השוויון המגדרי מתבטא כבר בבריאת האדם בספר בראשית. הפמיניזם הוא בעיית-הבעיות של העולם היהודי כיום. היהדות המסורתית מקדשת את המשפחה, מתוך מטרה לגדול לתורה, למצוות ולמעשים טובים. האישה היא העוגן של הבית היהודי, לא רק מבחינה זאת שהיא מביאה בנים לעולם; היא שולחת את בניה ללמוד תורה, וממתינה לבעלה השב הביתה אחרי שעות ארוכות של לימוד התורה. הבית היהודי מתקיים באמצעות שותפוּת זו בין הבעל והאישה. כך היה לאורך כול הדורות, וכך גם בתפיסה העדכנית של ימינו. עקרון-העל היהודי לא השתנה: קיום וביסוס המשפחה והבית היהודי, שמבטיחים מצידם שמירה על המסורת היהודית במשך הדורות. הפמיניזם הוא הרס של כול זה – הרס של המסורת היהודית. המימוש העצמי של האישה מקעקֵע את הבסיס היהודי.


ובכל זאת, גם במגזר החרדי ניכּרים שינויים במעמד האישה ובתפקידיה המגדריים.


חלה אכן מעין מהפכה ביהדות החרדית. בעבר האישה נשארה בבית; כיום – היא יוצאת לעבודה, זאת בשל כורח כפול: ראשית, אברכים נשואים רוצים להמשיך ללמוד, והמלגה שלהם אינה מַספקת לפרנסת המשפחה; שנית, הטכנולוגיה – הפוטרת את האישה מעבודה גופנית מפרכת (בישול, כביסה, ניקיון וכדומה) – הביאה לכך שהאישה נדרשת להקדיש פחות מזמנה לעבודות הבית. כך, נשים רבות יותר ויותר יוצאות מן הבית כדי לתרום לפרנסת המשפחה.


וכתוצאה מכך מתקיים גם שינוי ערכי בתוך החברה החרדית?


יש להבין כי למרות שמצב זה אינו רצוי, המהלך כולו מכוּון לקידום ערך עולם התורה. באופן יסודי ומהותי, אין בכך סטייה מהמסורת היהודית של מאות שנים. עולם התורה מסתייע היום בעבודת הנשים, וכך הוא יכול להתרחב ולהעמיק את אחיזתו. גם בעידן המודרני, שבו האישה החרדית יוצאת לעבוד, אין זה מתוך אידיאל של מימוש עצמי אלא מתוך מגמה לסייע לקיום המשפחה ולאפשר לבעל לשבת וללמוד. הסכנה היא שהחשיפה לעולם החיצוני תגביר את הנטייה של האישה היהודייה בכלל ושל האישה הדתייה בפרט ל"מימוש עצמי". את התופעה הזאת יש למנוע בכול דרך. המימוש העצמי – שהפך למַנטרה בחברה החילונית והציונית-הדתית – הוא טרגדיה לעולם היהודי בכלל ולעולם החרדי בפרט. פמיניזם הוא קו השבר בין העולם הדתי לבין העולם החילוני, ויש לו פוטנציאל הרס גדול של החברה החרדית והדתית. אני חש שבעניין זה אני משמיע עדיין "קול קורא במדבר".


האם התפיסה היהודית מקבלת את העיקרון של שוויון בין המינים?


על פי התפיסה היהודית, כל בני האדם נולדו שווים וקיים שוויון ערכי מוחלט בין המינים: "בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" [בראשית א, כז]. אבל עם ההכּרה בשוויון בין המינים, נועד לכול אחד מהם תפקיד מוגדר. לאישה נועד תפקיד שונה מזה של הגבר, ולכן היא אינה לומדת תורה. קיים הבדל עצום בין שוויון ערכי לבין שוויון תפקידי. לכול מין תפקיד המיועד לו. ערך המשפחה הוא ערך עליון במסורת היהודית, ושומר עלינו אלפי שנים. היהדות מכבדת את האישה במובן העמוק: "צִוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו" [רמב"ם הלכות אישות ו, יט]. זוהי שותפות אמיתית בשאיפה לשמר ולקדם את העם היהודי.


התפיסה שמעמד האישה ביהדות נחות מזה של הגבר יסודה אם כן באי הבנה?


אי ההבנה בעניין זה היא אכן יסודית: האישה נתפסת כעיקר הבית – לא לשווא קוראים לה "עקרת בית". לגבי האיש, "ביתו, זו אשתו" [משנה יומא א, א]. האישה היא הציר המרכזי של הבית. זהו ערך שהיהדות רוצה לשמר, והאישה שותפה לו בשמחה וברצון.


צניעות האישה היא מידה עיקרית בתפיסה היהודית. כיצד מידה זאת צריכה לבוא לידי ביטוי; מה משמעויותיה ומה השלכותיה?


צניעות האישה על פי היהדות היא שכרה של האישה, כשם ששכר האיש הוא בלימוד התורה. הצניעות מעוגנת בחוקי התורה ובאיסוריה, והיא עניין המתקבל על ידי כול שומר מסורת. בדור הבנים החרדים – בניגוד לדור הבנים בציונות הדתית, שם חלה התדרדרות קולוסלית – העניין זהה לדור האבות. למרות שקיימים שוליים מסוימים גם בעולם החרדי, המרכז לא השתנה ואולי אפילו התחזק באשר לצניעות האישה. נשים רבות יותר יוצאות לעבודה, וגברים רבים יותר משוחררים ללמוד תורה. הפמיניסטיוֹת רואות בכך התקדמות במעמד האישה, אבל אין כאן דבר וחצי דבר עם פמיניזם. התופעה אינה נובעת מ"שחרור האישה" אלא מחיזוק התפקידים המִגדריים המסורתיים. ערך לימוד התורה של הבעל עומד במרכז. כדי לקדם ולקדש ערך זה, ולאפשר לבעל להתמסר ללימודים על חשבון הפרנסה, האישה תומכת בו ויוצאת לעבודה. זהו מחיר שהחברה החרדית מוכנה לקחת על עצמה, למרות הסיכון לשחיקה הכרוך בתופעה זאת.


למרות יציאתה של האישה לעבודה, אין מצפים ממנה להתקדם ו"לעשות קריירה".


רווחת הדעה שעל פי תורה לא נבראה אישה אלא ליופי או לבנים. את היופי הזה – הגשמי ובעיקר הרוחני – ראוי לנצל בהוויה צנועה. העיקרון הוא: "כל כבודה בת מלך פנימה". האישה לא נועדה לשחֵר לקריירה – לא בגלל שהיא לא יכולה, שהרי יכולותיה בוודאי אינן נופלות מאלו של הגבר, אלא בגלל שלא ראוי שתנהג כך. אין בכך הנמכת האישה, אלא דווקא הגבהתה.


לכן אתה מתנגד מוסרית ל"שלטון נשי"?


לדעתי, אין זה מוסרי שנשים יחתרו למשרות שלטוניות בלבד – כמו חברוֹת בית המחוקקים, שופטות, נשות תקשורת, חברות בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות וציבוריות, וכדומה – מבלי לשלם מחיר מִגדרי של מילוי תפקידי רוחב הדורשים מסירות נפש או קושי רב. לדוגמה, כול עוד הגברים נוטלים על עצמם את עול הנפילה במלחמה או הפציעה והנכות – מצב המשתנה בהדרגה גם במקומותינו – הם אלה הראויים לשאת בתפקידי הפיקוד הבכירים. במשך השנים אנו רואים שינוי בתפקידי המינים ובתרומתם לחברה. כך לדוגמה אנו מוצאים נשים רבות יותר המשמשות כנהגות אוטובוס או רכבת קלה. חסרות עדיין – במובן המטפורי והלא-מטפורי כאחד – נשים שעובדות במשאיות זבל או בענף הבנייה.

כאשר אישה חרדית או דתית מתמודדת לרשות עיר, הבעיה כבר לא מוסרית אלא דתית. היא כרוכה בכך שהצלחת אישה דתייה תאדיר את הנשים כולן – מעשה לא יהודי במובהק. ממשל ושררה של אישה מנוגדים לערכי היהדות ופוגעים במעמד הראוי של האישה – במשפחתה, בקהילתה ובמדינתה. חז"ל פסקו כי שררה אינה ראויה לאישה, שקיימת בה בכול מקרה נטייה ליהירוּת – כמו במקרים של דבורה וחולדה הנביאות. הבעיה העיקרית אינה בכך שאישה אינה מסוגלות למלא תפקיד של ראשת עיר או ראשת ממשלה אלא בכך שזהו ביטוי לקרייריזם.

[i] אתר אקטואליק – דעות, 14.1.2019.


[ii] אתר אקטואליק – דעות, 7.10.2018.


[iii] אתר "וואלה!", 19.11.2013.


[iv] אתר "וואלה!", 2.12.2013.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0