• עידן ירון

שיחה ראשונה: מפגש לא-קטלני עם דב


העיתונאי והפובליציסט עו"ד דב הלברטל לוגם מכוס הקפה המהבילה שלו באחד השולחנות הצדדיים במזנון המנהלה בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית. אנו מקיימים כאן את פגישותינו השבועיות, באדיקות רבה, מזה חודשים אחדים. הוא מקבל את פניי בסבר פנים יפות, בחיוך מלבב החושף שיניים צחורות ובעיניים בורקות המנצנצות מאחורי זגוגיות המשקפיים האופנתיות הממוסגרות בפס מתכת עדינה בגווני שחור – הצבע השליט בחייו, לפחות בעשורים האחרונים. דב הוא איש שיחה אינטליגנטי, נעים וקולח; אין צורך להמריץ אותו כדי שיביע את דעותיו ויבטא את תחושותיו בפתיחות, בהרחבה ואף בשקיקה.

חזותו המוקפדת מעידה על תשומת לב ומודעוּת עצמית גבוהה. לבושו מעיד לא מעט על תפיסת עולמו כמו על מבנה אישיותו. שיערו המאפיר קצוץ במידה, ובכלל – "מידה טובה" היא סגולה העומדת לטעמו בפני עצמה. הוא חנוט בחליפה מעוצבת, נוטָה לשחור; שרוולי המקטורן מסתיימים בשורת כפתורים הסדורים זה-לצד-זה כמו חיילים ממושמעים. החולצה הלבנה מגוהצת למשעי ומונחת כהלכה: "במשך עשרות שנים מצויות במלתחתי רק חליפות אלגנטיוֹת וחולצות לבנות".

המעבר לחליפה – הנבחרת מתוך שאיפה לאיזון בין מסורת לבין שמרנות, והמתאפיינת בצבעי שחור או כחול כהה – ולחולצה לבנה למִשעי היה טבעי למדי מבחינתו: "כבן ישיבת הסדר חשבתי כבר אז שבחורי ישיבה צריכים ללבוש חליפות, אבל הסתגלתי מכורח המציאות לסביבה החברתית שבה חונכתי [...]. גם בתקופת השתייכותי לציונות הדתית, מעולם לא לבשתי טי-שרט, מכנסיים קצרים או סנדלים, כמו רבים מחבריי [...]. בחתונתי הייתי היחיד שלבש חליפה ועניבה".

בכל הופעה ציבורית הוא עונב אחת העניבות הצבעוניות מן האוסף המגוון שלו. בקמפוס האוניברסיטה העברית הוא נמנע ממראה מעונב: "אני בעד כיבוד המקום שבו אני נמצא, והסתגלות לסדרים ולנהלים הנהוגים בו"; אולם, כאשר מתעורר צורך בכך – כמו בעת צילום הסלפי שלנו לסדרת כתבות זאת – מתברר שהעניבה מצויה בהישג יד, וממלאת ביד מיומנת את ייעודה.

נעלי העור האופנתיות גם הן צבועות שחור, ומחודדות קמעה – באופן מתון ומאוזן כנדרש, ולא ראוותני או צעקני מדי: "אני נועל במשך כול ימי השבוע נעליים שאנשים אחרים היו נועלים בשבת בלבד – מוותר על הנוחות לשם האסתטיקה". הגרביים, העומדות בתקן, תמיד בצבעי שחור או כחול כהה.

"כל המותגים שלי", הוא מסביר, "איטלקיים או צרפתיים. החולצה והנעליים שאני לובש היום הם מקולקציית בית האופנה האיטלקי 'מקס מורֵטי'".

נראה כי האיזון נעשה, ביסודו של דבר, בין התשוקה העזה ל"הופעה" (show) לבין הרצון שלא לחרוג מן השורה. דווקא בעניין הזקן ניכּר שמץ של התמרדות המעוגנת במסורת: "בעניין זה, שמרנותי באה לידי ביטוי. טיפוח הזקן מגלה נטייה רבה מדי לכיוון המערבי. כול עוד הוא לא פרוע מדיי, אני מניח לו לעצב את עצמו".


אני מתרשם שלאסתטיקה נודע תפקיד משמעותי בחייך.


אסתטיקה היא דבר חשוב מאוד. בהתנהלות החיים העכשווית, ברור לי שלא כולם יכולים להרשות לעצמם ללבוש חליפה ועניבה, אבל יש לכך משמעות עמוקה בעיניי. זה עניין תרבותי, ולא בהכרח דתי. אני משתדל שהמראה החיצוני שלי יהיה ללא רבב, אחרת אני חש חוסר נוחות. אני רואה עצמי כאחד "האידיאולוגים של האסתטיקה", וסבור שזאת משפיעה במידה רבה על ההוויה האנושית בכלל ועל פנימיות האדם בפרט.


אשמח לשמוע מילים אחדות על המשפחה והבית, ועל מקומם בחייך.


אני בא ממשפחה גדולה – שמונה בנים ובנות, ונכדים שחדלתי לספור אותם. מנקודת המבט האישית והדתית-החרדית שלי, אני רואה במשפחה ערך מרכזי. בסופו של דבר, אנשים חולפים ועוברים, אבל המשפחה לעולם נשארת.

אשתי שווייצרית, מבית ממוצא פולני-מערב אירופי. יהודי שוויצריה חיו בקהילה חמה ומגובשת, וקיימו מנטליוּת הקרובה יותר לזו של החרדים הישראלים, בניגוד לחרדים האמריקנים למשל. מי ששידך בינינו היה ראש הישיבה התיכונית "נתיב מאיר", הרב אריה בינה, שבה למדתי ושבה אבי שימש כמנכ"ל. בביקור של הרב בשוויצריה, לצורכי גיוס כספים, הוא התארח אצל משפחת אשתי לעתיד בציריך, והתרשם מהבית ומהנערה. בחזרתו לישיבה, הוא ניגש לאבי ואמר שיש לו שידוך טוב בשבילי. בתקופה זאת כבר למדתי בישיבת "הר עציון". נפגשנו בינינו, ומאז לא נפרדנו. כהכרת תודה לאבי ולמשפחה, הרב הוא גם זה שערך לנו את החופה והקידושין.

שנינו – אשתי ואני – באים מבתים ציונים-דתיים בהכּרה, המשתייכים למעגלים של תנועת המזרחי. קיימנו בית תורני, מהסוג הציוני-הדתי המקובל. מאז חתונתנו המציאוּת החברתית והדתית הישראלית השתנתה באופן שאִפשר ואולי גם עודד את המעבר מתפיסות ומאורחות חיים של תנועת המזרחי לאלו של החרדיות הליטאית המתונה. הציונות הדתית עצמה השתנתה באופן עמוק והתגלעו בה תופעות של משיחיות גאולית קיצונית מצד אחד, ושל לייטיוּת המתבטאת ב"יהדות פשרנית" מצד אחר. כמי שבנו בית בצומת הדרכים הזה, השינוי היה מתבקש. הבית עבר תהליך הדרגתי של התחרדות, שעברנו אני – בעיקר לאחר שהשתלבתי בשיעוריו של הרב אלישיב – ואחר כך גם אשתי, בניי ובנותיי. בשנים האחרונות הבית מתנהל כבית חרדי בעיקרו, וכך גם הבתים של צאצאיי. המעבר שלנו לא היה כרוך בניתוק טראומטי של חבר הטבור שקישר אותנו אל החברה הציונית-הדתית. אנו ממשיכים להכּיר תודה למגזר זה ולהוקיר את תרומתו.

צריך להבין כי מבחינה חיצונית לא נדרש מאשתי שינוי ניכּר; מבחינתי, התחייב שינוי רדיקלי הכרוך בהתלבטויות ובייסורי נפש – בעיקר במעבר מכיפה סרוגה לכיפה שחורה ומגבעת. הבנים הגדולים התחילו ללמוד במסגרות ממלכתיות דתיות, ואחר כך גם בישיבה התיכונית "חורב", אצל הרב מוטי אלון. הבן הגדול אפילו סיים ישיבת הסדר בירוחם, ושירת בצה"ל. בהיותם חרדים, השאר כבר לא שירתו. הם עברו את השינוי ביחד איתנו. גם הם, בסך הכול, קלטו את הנסיגה הגדולה של הציבור הציוני הדתי. הבנות התחילו ללמוד במסגרות חרד"ליות, ועברו ביחד איתנו את השינוי, שנשא אופי "רך". הבנים והבנות ממשיכים לקיים קשר עם "העולם האחר", במובן זה שהם מכבדים אותו ולעולם לא יתנכרו לו כפי שמקובל בקרב חרדים רגילים.

מכיוון שהאווירה הדתית-החרדית בבית חשובה לי במיוחד, עיסוקיי האחרים נותרים מחוץ לתחום, ואני משתדל שלא להכניסם לחיי השגרה או לנושאי השיחה שלנו – עם אשתי, בניי ובנותיי או בני משפחותיהם. אני חי, במובן זה, בפיצול מסוים בין שני עולמות מקבילים. ברוך השם, יש לי "חדר משלי", שבו אני יכול להגות ולהתבטא בדרכי שלי.


מהם הערכים שלאורם אתה חי?


הערכים המרכזיים המנחים אותי הם "היות אדם" במובן הרחב של מטבע לשון זה; אהבת האנושות; גילוי חסד, סלחנות וחמלה למִשגים אנושיים; הבנת המורכּבות של בני האדם ושל העולם הסובב אותנו.


אלה ערכים ואיזה מזג שאפת להנחיל לבניך, לבנותיך ולנכדיך?


שאפתי לראות אצלם אהבת לימוד במובן הטהור של המילה, וכמובן שמירת תורה ומצוות. מבחינת המזג, הייתי רוצה שיצטיינו בעדינות, במתינוּת, בנימוס, באהבת הבריות, בסבר פנים יפות לכל אדם, ובגישה אופטימית ובריאה לחיים. השתדלתי שהם יהיו "אנשים מן היישוב" – שלא יהיו "משונים" או "חריגים" משום בחינה ובשום עניין, ש"ברומא, יתנהגו כרומאים". ייחלתי שישמרו על אורח חייהם ויקיימו את אמונותיהם, אבל תמיד יהיו גם חלק מהנוף האנושי שמסביב, יכבדו את תרבות המקום והזמן, את הקוד התרבותי הנהוג בחברה שבה הם נמצאים.


האם תוכל לשתף אותנו בסדר היום המורגל שלך?


סדר היום שלי מורכּב משני תחומים עיקריים: התחום הישיבתי הרוחני, והתחום התקשורתי הפובליציסטי. תחומים אלה, בסדר הזה, משקפים את העדפותיי ואת תפיסת עולמי.

בתחום הראשון, אני שקוע בלימוד, במחקר ובכתיבה. אני לומד גמרא ושומע מדי ערב שיעור אצל הרב משה אלישיב [הגר"מ אלישיב], בבית המדרש "תפארת בחורים". הגר"מ ממשיך את דרכו של אביו הרב יוסף שלום אלישיב [מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל] – מהמנהיגים הבולטים של הציבור הליטאי בדורנו – שבשיעוריו המיתולוגיים, שניתנו בשעות לפני הצהריים, השתתפתי באותו "הקרוואן" המפורסם עצמו במשך חמש‑עשרה שנים לפני כן. כמו כן, אני מעורב בהוצאת ספריו של הרב אלישיב האב. עיקר מחקרי עוסק בשאלות אתיות במשפט העברי, מתוך גישה הלכתית. במשך השנים פרסמתי סדרת ספרים על "ערך החיים בהלכה".

בתחום השני, אני נטוע בעולם התקשורת והפובליציסטיקה. אני מוציא מאמר שבועי – עד לאחרונה באתר "כיכר השבת", ובחודשים האחרונים באתר "אקטואליק – אתר החדשות החרדי". אני עוסק בשאלות אקטואליות במגוון תחומים – לאו דווקא כאלה המתייחסות למגזר החרדי. פעמיים בשבוע, במשך שעה, אני משמש כאחד מצמד המגישים בתוכנית "מרכז העצבים – שיחות עם מאזינים על אקטואליה וענייני היום", ביחד עם איש התקשורת ארז תדמור. התוכנית משודרת ברדיו "גלי ישראל", ובמקביל – בשידור חי – בפייסבוק ובערוץ 20 [בעבר "ערוץ המורשת"]. בנוסף לכך אני מופיע באופן מזדמן בעיתונות כתובה ובאתרי אינטרנט נוספים, ואף בעיתונות משודרת, מקומית וזרה.


מה חושבים בני המשפחה על עיסוקך בתחום התקשורת והפובליציסטיקה, שהוא בוודאי חריג במשפחה חרדית טיפוסית, ואולי גם חריג עוד יותר בשל האופן שבו אתה מגשים אותו?


המשפחה אינה מרוצה מהעיסוק הזה שלי. יש בכך "חשיפה" החורגת מעולם הערכים שלאורם גדלנו ובשמם חינכנו את בנינו ובנותינו. אשתי ישראלית יותר ממני, ומחזיקה בדעות ימניות יותר. אני נמצא במיעוט מזהיר במשפחתי, כיחיד הדוגל בדעות המאפיינות מרכז-שמאל פוליטי – מסוג האקטיביזם של מפא"י ההיסטורית. בני המשפחה לא עוקבים אחרי פרסומיי בעיתונות הכתובה והמשודרת. לעיתים, הם מקבלים תגובות עקיפות המעמתות אותם עם דעות שכתבתי או השמעתי. לא פעם נשמעים כלפיי בפומבי, ובנוכחות בני משפחה, איומים או מוטחות בי נאצות. צמיגי הרכב שלי נוקבו לא אחת. אשתי כמובן אינה מרוצה ממצב עניינים זה. עם זאת, יכול להיות שהם סולחים לי מכיוון שהם מבינים את המבנה האישיותי שלי.


סדר היום המשולב שלך מחייב אותך, כך נדמה לי, לא רק להלך בין העולמות אלא גם להתעדכן בנעשה בכל אחד מהם. האם כאדם חרדי אתה קורא גם ספרות חוֹל, בנוסף לספרות קודש?


לימודיי האוניברסיטאיים, הוראתי בתחום המשפט העברי, כתיבתי המחקרית וחשיפתי לעולם התקשורת – כול אלה מחייבים אותי להתעדכן בנעשה מתוך קריאה בספרות מחקרית ועיונית.

בעניין זה, יש להבחין בין המרחב הציבורי והמרחב הביתי. אני מגיע לספריות באוניברסיטה העברית – ספריית מדעי הרוח בהר הצופים, ובחודשי הקיץ הספרייה הלאומית בגבעת רם – שלוש פעמים בשבוע, ומבלה בהן שעות ארוכות. גם פה אני משתדל ללמוד. גיחות אלו מאפשרות לי להתנתק לפרק זמן קצוב מהמעורבות והמחויבות הביתיות והמשפחתיות. כאן אני מוצא ספרים טובים הנחוצים לעבודתי, אווירה נעימה ונוחה, סביבה תרבותית ואסתטית המרחיבה את הדעת. כאן אני נפגש – באופן אקראי או מתוכנן – עם עיתונאים, חוקרים וסטודנטים, הפונים אליי כדי לשמוע את דעתי בנושאים שונים. אני נהנה גם להחליף רשמים עם פרופסורים ממגזרים שונים, אותם זכיתי להכּיר במשך השנים.

המרחב הביתי מתנהל במנותק מעיסוקיי במרחב הציבורי. אני לא מכניס הביתה ספרות חוֹל. הספרייה הרחבה והמסועפת בביתי כוללת ספרי קודש בלבד – אני מקיים "ארון ספרים יהודי" במלוא מובן המילה.


אני מניח שחשוב לך לשמור על זיקה סמלית וממשית לעולם האקדמי ולערכים התרבותיים שהוא מייצג. האם הגיחות שלך לכאן מבטאות במידה מסוימת גם ערגה זאת?


קשה להתכחש להנחה זאת. בפועל, מעולם לא התנתקתי מהמסגרת האקדמית, גם במשך התהליך של הפנייה לחרדיוּת ואף לאחר שמצאתי בה את ביתי. יכול להיות שנשמתי עורגת לכך. קשה לי להתעלם מהתרבות הכללית. גם כאשר הייתי סטודנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, חשתי שלימודים אלה לוקים בצרוּת אופקים מסוימת. נעדרים מהם לימודים כלליים במדעי הרוח והחברה – כמו פילוסופיה, היסטוריה, ספרות, מדעי המדינה ועוד.


מה קראת בילדותך ובנעוריך, ומה אתה קורא היום – מעבֵר לספרות הקודש, שאני מניח שממלאת תפקיד מרכזי בעולמך העכשווי?


הספרות העולמית עניינה אותי משחר ילדותי. קראתי בשקיקה את כתביהם של גדולי הסופרים העולמיים – צ'רלס דיקנס, ויקטור הוגו, אמיל זולה, דניאל דפו, זאת בנוסף ללב טולסטוי ופיודור דוסטויבסקי; כמו כן, בלעתי ספרי מסעות והרפתקאות, מדע בדיוני, ספרי בלשים ומערב פרוע – כמו אלה של ז'ול ורן, אגתה כריסטי וקרל מאי. זאת בנוסף לאנציקלופדיות ולספרי מעשיות כמו אלה של האחים גרים. בישיבה התיכונית, קריאה כזאת הפכה בעייתית. כיום אני קורא במשורה, בעיקר ספרים שנדרשים לי לשם עבודתי העיתונאית העוסקת באקטואליה ובענייני דיומא – כמו ביוגרפיות של גדולי האומה: דוד בן-גוריון, שמעון פרס, אריק שרון, בנימין נתניהו, הרב עובדיה יוסף ועוד.


מה באשר לספרות עכשווית בכלל ולספרות עברית בפרט?


הספרות של המאה שלנו מדברת אליי פחות, ונתפסת בעיניי כמנוכּרת ומדכדכת. גם הספרות העברית הריאליסטית רחוקה ממני. אני תופס את עצמי כשייך יותר לעולם הרומנטי, ומכוּון בהתאם.


מה באשר לצריכת תרבות בתחומים אחרים – כמו קולנוע, תיאטרון, קונצרטים, מחול או ביקור במוזיאונים לאומנות?


כאדם חרדי, אני נמנע מכול אלה. בצעירות ביקרתי בבירות עולם, והלכתי שם למוזיאונים – כמו מוזיאון הלובר בפריז, או המוזיאון הבריטי בלונדון. אי אפשר שלא להתפעל כמובן מציור של רמברנדט או מפסל של מיכלאנג'לו. אבל עברתי שלב זה, ואני חש שלם עם עצמי ועם עולמי גם ללא חשיפה כזאת, שהיא מסוכנת בעיניי לאדם חרדי. אין תחום של תרבות ואומנות שהוא ניטרלי. התרבות סוחפת, ואין לדעת לאן תוביל אותך. מפגש חווייתי עם מוזיקה, תיאטרון או מחול עשוי להיות משפיע מאוד – לא בהכרח לטובה.


מה לגבי טכנולוגיית תקשורת וצריכת עיתונות?


בבית שלי, כמו בזה של בניי ובנותיי, אין טלוויזיה ובדרך כלל גם לא רדיו. אני עצמי לא מחובר לרשתות חברתיות בטלפון הנייד או במחשב. עיתונים מכל סוג שהוא לא עוברים את סף דלתנו, מכיוון שהם עשויים לפגוע באווירה הדתית הראויה.


כיצד אתה מתייחס למושגים כמו בילוי או פנאי?


האדם החרדי הקלסי לא תופס בילוי או פנאי כערך. כול מעייניו נתונים בלימוד תורה ובקיום מצוות, והוא מעדיף שלא להתבטל. הרצינוּת היא ערך עליון בחייו, אם כי חוש הומור בריא ומבוקר אינו מזיק לאיש. המציאות כמובן מחייבת – במשורה רבה – סוג כלשהו של אִוורור. בחו"ל, שם גדלתי, מקובל שיהודים חרדים יוצאים לחופשות, כמנהג הגויים. בהתפתחות הארץ ישראלית, מנהג זה נדחק לשוליים. מסיבות דתיות ומעשיות כאחד, אני לא יוצא לחופשות – לא בישראל ובוודאי שלא בחו"ל. גם בניי ובנותיי לא מעוניינים לצאת לחו"ל מסיבות עקרוניות, דתיוֹת ואולי גם לאומיוֹת. מכיוון שאני, ברוך השם, נהנה מהעיסוקים הרוחניים והגשמיים השונים שלי, אני נזקק פחות לחופשות.


האם יש לך תחביבים שלהם אתה מקדיש חלק מזמנך?


אני בעיקר "איש ספר" – התחביב שלי הוא לפיכך ספרים עם כול מה שכרוך בהם. אני גם קשור לעניינים פוליטיים וציבוריים, וגם זה תחביב בעיניי. ככלל, עיסוקיי חביבים מאוד בעיניי ואני חש כאדם שלם ומאוזן.


לסיום שיחה זאת – נקודה רגישה, שתעניין ככל הנראה לפחות חלק מקוראינו הנחשף לעשייה התקשורתית והפובליציסטית שלך. עשייה זאת מעוררת לא פעם סערות ציבוריות וגילויי התנגדות חריפים. היא כרוכה קרוב לוודאי במחיר אישי ומשפחתי. כיצד אתה רואה היבט זה בחייך, וכיצד אתה מתמודד איתו?


במכלול הערכים המנחים אותי, חשובים לי מאוד האמת, ההגינות, היושר האינטלקטואלי והכּנוּת. מצד אחד, אני מאמין שחיוני לעיתים לשחות נגד הזרם, ושיש להילחם באומץ ובתקיפות – גם כאשר לעיתים נדמה שמדובר במלחמה דון קישוטית – בכל אי צדק ציבורי או עיוות היסטורי; מצד אחר, שצריך להכּיר בערך כול אדם באשר הוא אדם.

לצערי, בתקשורת המהירה והתזזיתית של ימינו – המשקפת דור חסר נחת, סבלנות ולעיתים קרובות גם סובלנות – אי אפשר לעבור מסך מבלי להיות ממצה, חריף, תקיף ולעיתים גם פרובוקטיבי במכוון. אחד העיתונאים העיר לי: "שמע, אתה אולי אחרון האידיאולוגים שנותרו במחוזותינו", ואני חושב שהוא צדק. אידיאולוגיה מחייבת מאבק, לעיתים – חסר פשרות.

כמובן שאני משלם על כך מחיר כבד – הן מבחינה ציבורית והן מבחינה אישית. למרבה הצער, אני נתפס כסוג של אֵיל ניגוח נגד תפיסות עולם וציבורים שונים בחברה הישראלית, מכיוון שאיני מוכן לטייח את האמת או להכחיש אותה. ההזמנות שלי להופעות בתקשורת מותאמות לעניין זה, ולכן אני מוצא עצמי כצד לוויכוחים ולעימותים מקוטבים – בין ימין לשמאל; דתיים, חרדים וחילונים, וכדומה. כך יצא שבמשך השנים נוצרה, בעיני ציבור הקוראים והמאזינים, רשימה ארוכה של קבוצות שאני מגלה לכאורה אנטגוניזם כלפיהן, ובכלל זה: מזרחים, אתיופים, חסידי חב"ד, ברסלבים, מתנחלים, נשים, להט"בים, ימנים, ליברלים, רפורמים ועוד. דימוי זה הלך והתגבש למרות שברמה הנפשית אני חש חמלה כלפי כול אחת מקבוצות אלו, וכלפי כול יחיד החבר בה.

כאשר המאזינים מתייחסים אליי בשיחות ברדיו – בהגשה משותפת עם שדרן נוסף – רבים מהם פונים אליי מבלי להזכיר חלילה את שמי, ונזקקים לכינויים עולבים כמו: "זה שיושב לידך" או "אותו אחד עם הכיפה". לעומת ההנחה שאני "שונא" אוכלוסיות שלמות בחברה הישראלית, מייחסים לי האשמות כאילו אני "אוהב" אוכלוסיות אחרות – כמו ערבים או שמאלנים. רבים רואים בי "בוגד", ומשווים אותי לאמיר חצרוני או לגדעון לוי. לפני יומיים הייתי בשמחה אצל שכן, שאמר לי שגם לו מתחשק לפעמים להכריז שאני "בוגד". הוא תהה אם אני קורא את התגובות על פרסומיי המופיעות באתרי האינטרנט, וכיצד אני מתייחס אליהן. האמת היא שמפעם לפעם אני קורא תגובות כאלה, ומאמין שגם לכותביהן מגיע פתחון פה.


במה אתה מתנחם, וכיצד אתה ממשיך לפעול ולהתמודד?


מכיוון שאני נאמן לאמת שלי, ושואף להשפעה, אני נכון לשלם את המחיר – באהבה, אם כי לא בחדווה. איני מוכן לוותר על מעורבותי בחיים הציבוריים, הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים שלנו. אני דואג לחברה הישראלית, שמח בהישגיה ודואב במחדליה. אם אנשים היו קוראים באמת ובתמים את הטיעונים והנימוקים שלי, מבלי לדחות אותם מראש או להשית עליהם משפטים קדומים, אני בטוח שהיו יכולים להבין ואף להסכים עם דבריי. אני חי מתוך אמונה שיום יבוא והצדק שבדבריי יצא לאור; שיבינו שכל מה שאמרתי נובע מאמת נצחית, מאהבת האדם ולא מתוך רגשות ניכּור או דחייה כלפי יחידים וקבוצות כלשהן בחברה הישראלית.

0 צפיות
88x31.png

הזכויות לאתר עידן ירון ולכל התכנים המופיעים בו שמורות בכפוף לרישיון 

Creative Commons ייחוס-ללא שימושים מסחריים 4.0